היי, זה אני. אני עוד פה. אני מנסה מאוד להתמיד בכתיבת הבלוג, אפילו שלפעמים זה ממש נראה לי כמו משימה נוספת בסדר היום העמוס ממילא שלי. אני מניח שזה בגלל ההנאה והסיפוק שיש לי לקרוא אותו אחר כך, להיזכר בדברים שכתבתי, וכמובן לראות ולשמוע תגובות שלכם, מאזיניי הוירטואלים – הקוראים את הבלוג.

אגב – אני יודע שאתם קוראים, ולא מאזינים, אבל בכל זאת אני מרגיש כאילו כשאני כותב – מישהו מקשיב לי. בעניין הזה אני חייב ציטוט מצחיק שיצא לי לקרוא השבוע. דני רובס התראיין לאיזה כתבה (נדמה לי שלעיתון בלייזר או משהו) ודני רובס מלבד היותו זמר ויוצר מוכשר ואהוב על החתום מטה, הוא גם איש די מצחיק (עוד מימיו כחבר פעיל בתכנית המיתולוגית "מה יש בגלי צה"ל). בכל מקרה בראיון איתו הוא סיפר שאחרי שהשיר "איך הוא שר" יצא לרדיו, הוא שמע את אביהו מדינה מדבר בתכנית "ציפורי לילה " בגלי צה"ל ומשבח את  השיר. אביהו אמר : "תראו איזה שירים יפים אשכנזים כותבים על זוהר ארגוב" . אז דני רובס אומר בתגובה – "הרבה דברים לא נכונים במשפט הזה של אביהו מדינה. קודם כל אני לא אשכנזי, חוצמזה השיר לא נכתב על זהר ארגוב, ולבסוף  - השיר שודר ברדיו אז אי אפשר לראות אותו, אלא רק להאזין לו…." הצחיק אותי.

היום יום שישי, השעה קצת אחרי 6 בערב שעון טורונטו, ואני במטוס בדרך הבייתה (חוזר מסיינט לואיס). אני לא מתכוון להתבכיין מעל דפי הבלוג שלי על כמה זה מעצבן לטוס ברחבי ארה"ב בימים אלו – אבל תדעו שזו לא חוויה נעימה. בגלל מחירי הדלק חברות התעופה מפטרות עובדים והתוצאה המיידית היא שירות עוד יותר גרוע ממה שכבר היה, שזה ממש בעייתי. נעזוב את זה.

 

 

 

 

 

האבולוציה של הקפה

לקפה יש מקום מאוד משמעותי בתפריט שלי. אני אוהב אותו בכל כך הרבה צורות וטעמים. קפה נמס, קפה שחור (עם הל, בלי הל, עם חוויאג', אפילו עם עלה גרניום בפנים – מומלץ לנסות !), קפה אספרסו, הפוך, לאטה , וכו'. כולנו (הישראלים) התרגלנו לשתות קפה, ובאיכות גבוהה. המכנה המשותף לרוב הישראלים הוא כשמגיעים לאמריקה הגדולה אנחנו פשוט לא מצליחים לשתות את הקפה החלוט שלה. התגובה הממוצעת היא החמצת פנים – "מה זה ? זה לא קפה…"

כך גם אני. שלשום נחתתי בסיינט לואיס בשעת לילה מאוחרת. כשיצאתי מחברת השכרת הרכבים, מייד עצרתי בתחנת דלק, נכנסתי לחנות הקטנה, וקניתי קפה כזה. אמריקאי לחלוטין, כזה שיוצא מתרמוס שעמד שם כבר כמה שעות טובות. הוספתי את הסוכרזית שלי, ולא מעט חלב/שמנת ויצאתי לדרך. בעוד אני נוהג לי בחשיכה של מיזורי, מקשיב למוסיקה ולוגם את הקפה פתאום הבנתי כמה התרגלתי לשתות את המיץ המוזר הזה. אני ממש מחשיב את זה קפה. הפואנטה של כל התיאור הזה שלי היא שמתרגלים. איכשהו , אחרי שנתיים וחצי , פיתחתי עמידות לקפה החלוט והדלוח הזה, עד כדי כך שאני מחשיב אותו כפיתרון לתשוקה כזו או אחרת לקפאין.

עושה לכם חשק לקפה ?

 

 

 

חווה אלברשטיין שרה  :  " הרגל הופך לטבע, וטבע קשה לשנות. אבל בדרך קבע – יש לנסות"  אז הנה לכם – תורת האבולוציה של דארווין בזעיר אנפין. אני שותה קפה אמריקאי.

עומר ! , אני חושב לעצמי ונלחץ פתאום, מכאן הדרך להזמין קפה פילטר עם עוגת היער השחור בקפולסקי היא כבר קצרה מאוד….

כשנחזור לארץ אני אגמל מזה. אני בטוח.

  

** דרך אגב – למי מבינכם שחושב עכשיו – יש סטארבקס באמריקה – לא ? אז תדעו שזה לא ממש פיתרון. רוב הקפה שלהם הוא פשוט חלב. הם לא ממש יודעים להכין קפה טעים, והם גם גובים מחירים של דירות קטנות עבור הקפה שלהם. לא ממש בכיתי כשקראתי לפני שבועיים שהם נאלצו לסגור 700 סניפים בארה"ב.

  

יונתן שר לאלהיו

סיגלתי לעצמי מסורת נחמדה, בכל ביקור בארץ, אני עוצר בחנות דיסקים, שואל את המוכר מה חדש במוסיקה הישראלית, ואוסף לעצמי כמה דיסקים לאוסף. אפילו מצאתי את המקום המושלם לעשות את זה – חנות המוסיקה "התו השמיני" בשדה התעופה. המבחר גדול, המוכרים נחמדים ומייעצים, והמחירים בהחלט יותר זולים מבחנויות צליל באשר הן שם. בכל מקרה, בביקור האחרון שלי (שהיה מוקדש רובו ככולו עבודה לצערי, אז אם לא ראיתם אותי או שמעתם ממני – תדעו שזה מקוצר זמן – עמכם הסליחה) שוב עצרתי בתו השמיני. איזה שפע של אמנים חדשים מוציאים תקליטי בכורה. ממש מרשים ומבלבל כאחד. אספתי את ארז לב-ארי, התרשמתי עלמה זהר, יעל נעים מדהימה, את זה כבר ידעתי קודם, ועוד ועוד. הדיסק שאהבתי יותר מכולם הוא דווקא של יונתן רזאל. רזאל בחור דתי נולד בניו יורק, עלה ארצה עם משפחתו וחזרו כולם בתשובה. שירת בצה"ל כמעבד מוסיקלי של להקה צבאית. קיבל חינוך מוסיקלי קלאסי (למד ניצוח אצל מנדי רודן) ואף שימש כמנצח של הסמפונט של רעננה תקופה. באיזו שהוא שלב הוא זנח את המוסיקה, עבר להתגורר בסוסיא והפך להיות רועה צאן. אחרי כל זה, הוא פגש את אביתר בנאי וממש לאחרונה הוא סוף סוף הוציא דיסק עם מוזיקה עכשווית, עם תכנים יהודיים.

יונתן רזאל

 

 

 

 תצטרף למועדון מה שנקרא. איזה טרנד. כולם רוצים לשיר לאלהים בימים אלו – שלמה גרוניך הוציא דיסק" חזרה למקורות" , מאיר בנאי הוציא תקליט תפילות, עובדיה חממה פתח את הטרנד הזה, בקיצור – כולם מתחזקים ומחזקים את עם ישראל בשירי תפילה. אני אישית לא מתחבר לכל הטרנד הזה, אבל איכשהו שמתי לב שעל ההפקה המוסיקלית של הדיסק הזה חתום אביתר בנאי (מתחזק מתמיד בפני עצמו). אני חושב שהאהבה שלי וההערכה שלי לפועלו של אביתר הובילו אותי למוכר לבקש ממנו להקשיב קצת לדיסק הזה. האזנתי לטעימה קצרה, וקניתי. עכשיו, אחרי ששמעתי את הדיסק לא מעט פעמים – אני רוצה להמליץ לכם בחום להקשיב לו. הבחור הזה מוכשר מאוד, והמוסיקה שלו שובת לב. ניחוחות אביתר בנאי עולים מרוב השירים (אפילו שהוא לא הלחין אותם) שזה דבר מדהים בפני עצמו (מזכיר לי קצת את איך שכל מה שאסף אמדורסקי נוגע בו מקבל את האיכות והטעם של אמדורסקי). זה מקסים, זה מרגש, זה מרגיע. זה נכון שלא כל המילים בדיסק מדברות אליי, אבל זה ממש לא פוגם בהנאה ממנו. בחרתי להשמיע לכם את השיר שפותח את הדיסק "לך תפילתי". מעניין שגם המילים של השיר הן קצת חדשניות במובן של שיר תפילה. אהבתי את הרעיון שאלהים מבקש מהאדם לבוא לעולם "אני צריך אותך בעולם…" בקיצור – כתבי די הרבה ועכשיו תקשיבו ותשפטו בעצמכם. יונתן שר לאלהיו ואנחנו נהנים.

 

שונרא, כלבא ועכברא

כן, אני כותב כותרות בארמית, לא ידעתם ? זו שפה מאוד שימושית, ארמית. בעיקר בליל הסדר ובחתונות. מומלץ.

ובכל זאת – למה התכוונתי ? חשבתי על הקטע הבא ונזכרתי בשני דברים – חזון אחרית הימים (וגר זאב עם כבש) ואחר כך חשבתי על חד גדיא.

ובמה מדובר בעצם ?

הבחור בכתבה הוא הומלס בשם גרגורי פייק שגר בסנטה ברברה, קליפורניה. איזה מקום מדהים הוא בחר לעצמו. אם כבר להיות הומלס, לפחות שהרחובות יהיו נקיים, שמזג האויר יהיה נעים כל השנה (אני ממש לא מבין למשל איך ההומלסים בטורונטו שורדים את החורף האכזרי פה), ושהתושבים יהיו אנשים עמו סטיב ג'ובס וחבריו (הסיכוי לקבל תרומה נדיבה גדל אני מניח).

אז ככה, הבחור הזה גר ברחוב עם 3 חיות המחמד שהוא מטפח, ומקבץ נדבות. החיות נראות טוב (נטופלות ומטופחות). הוא טרח והכין מתקן מיוחד על גב הכלב, כדי שהחתולה תוכל לשבת עליו בנוחות ולא תצטרך לצעוד הרבה (כנראה שהוא והכלב עוברים מרחקים לא קטנים במסעותיהם לקבץ נדבות). באיזה שהוא שלב הצטרף לסיפור גם העכבר, ומכיוון שאף חיה לא גילתה עניין לאכול את האחרת הם חיים כולם בשלום ובנחת. עד מהרה הם הפכו למיני אטרקציה, והעוברים ושובים ממהרים לצלם ולהצטלם עם סמל השלום המעניין הזה.  ראש העיר של סנטה ברברה צילם אותם לקליפ ושלח אותו ככרטיס ברכה לכריסמס (כך קראתי באיזה מקום). אז מה אתם אומרים ? אפשר גם אחרת  ? אותי זה הרשים….

 

 

 

 

 

למה אני אף פעם לא אהיה איש מכירות אמריקאי

היום הייתי בפגישת עסקים בחברת AT&T בסיינט לואיס. נפגשתי עם סגן נשיא בכיר למכירות בחברת דפי הזהב שלהם. ללא ספק פגישה מכובדת, וכיאה למעמד התלבשתי במיטב מחלצותיי. מכנסיים, חולצה לבנה צחורה ועניבה. מרחתי קצת ג'ל על הקוצים ויצאתי. בדרך, כשהמתנתי לפגישה בלשכה המכובדת, והבטתי בעוברים ושבים, הבנתי פתאום שמשהו חסר לי. משהו שהוא כמעט הכרחי כדי להיראות כמו איש מכירות מקצועי באמריקה, ואין לי אותו, וככל הנראה גם לא יהיה לי. אתם יודעים מה זה ?

שביל בצד

 כן, אין לי בלורית מפוארת, וכנראה שכבר לא אגדל כזו. אבל תרשו לי לומר לכם בביטחון מלא – אין איש מכירות אמריקאי שלא מסתובב עם איזה מסרק קטן בתיק כדי לסדר את הבלורית שלו, במקרה הטוב. במקרה העוד יותר דוחה (ויסלחו לי חבריי האמריקאים שמן הסתם לא קוראים שורות אלו)  – הבלורית הזו משוחה במשחה מבריקה מסוג כלשהו (ברלנטין ? ). אין פלא שלפעמים בפגישות עם אמריקאים הם שואלים אותי למה שיערי קצוץ כל כך, והאם אני עדיין משרת בצבא וכו'. תספורת קוצים קצוצה כמו שלי מתפרשת כתקלה מסוג לא ברור – ככל הנראה אני חייל או חולה. ואני , כשאני מסתכל עליהם מהצד, אני מרגיש שנשאבתי לסרט של שנות השישים. חולצות מגוהצות למשעי, מכנסיים מחויטים, נעליים מבריקות ברמות שאפשר לראות את עצמך בהן, ובמקרים לא נדירים – גם שלייקס צבעוניים על קליפים נוצצים. כן, כן. לא מאמינים לי ? תבדקו בעצמכם. ואני מסתובב בינהם עם הקוצים האפורים שלי… מזל שאני מחפה על זה בהרבה קסם אישי, אחרת בחיים אני לא יעמוד ביעדים שלי…

איש נחמד עם שביל בצד

 

 

 

 

 

 

 

 

לסיום – לא טוב היות האדם לבדו 

לא צריך להוסיף הרבה. למה ? כי זה מתי כספי. בערוץ 1 התעקשו לצלם אותו טבעי, ברפת. התוצאה מצחיקה מאוד, בגלל שרק מתי כספי יכול להמשיך במשימה בכזו רצינות. הוא לא עוזב את הפסנתר, ולא מרפה מהמנגינה – עד הסוף.

להעריץ ולצחוק.

 

 

עד הפעם הבא…

עומר

 

כל קיץ קורה דבר מה…

 

שלום יקירים, הקיץ הגיע אפילו לטורונטו. היום 30 מעלות מורגשות פה, והאמת – מתקבלות בברכה. כבר כמה שבועות שראינו פה רק אפור וגשום. קצת משוגע, מזג האויר פה, לחזאי באמת יש עבודה. נאמר את זה ככה – בארץ, החל מחודש יוני אם נגיד לא היית בבית בערב, ולא ראית חדשות, אתה עדיין יודע מה להלביש לילדים למחרת בבוקר. הפתעות גדולות – לא יהיו לך. ( " הקלה בעומס החום / תנאי שרב / שוב תורגש הקלה קלה בעומס החום , במיוחד בהרים ובפנים הארץ, הלילה כבר ממש אפשר היה להרגיש הקלה בעומס החום וכו'.")  לעומת זה, פה בטורונטו אפשר למצוא את ארבע עונות השנה בקיץ. יש ימים של שמש וחום, יש כאלו אפורים, ויש גם ימים של סופות ממש. אני מודה שאני די נהנה מזה באופן אישי, אבל זה די מקשה (ולפעמים ממש מבאס) עם ילדים. אי אפשר ממש לתכנן יום בילוי מראש, ואפילו אם קמים בבוקר, השמים תכולים והשמש מחייכת – זה לא מבטיח שכך זה יישאר עד סוף היום – אז זה קצת בעייתי. בכל מקרה – בעוד אני כותב שורות אלו, גשם זלעפות דופק לי על הגג… 

מות קדושים 

 

אני יודע שזה ממש לא רוח הדברים שהתרגלתם לקרוא בבלוג שלי. אף פעם לא התיימרתי או לא רציתי לכתוב על פוליטיקה או ענייני היום הקשים של ארצנו. גם היום אני לא מתכוון ממש לעשות את זה. אבל הסיפור הבא, ריגש אותי וגרם לי לחשוב קצת על האנשים שמאחורי הכותרות. כבר שנים שאנחנו שומעים על הקסאמים שנופלים על שדרות ויישובי הנגב המערבי. מעבר לכותרות, ולאווירת חוסר האונים הממשלתי הכללית שאופפת את המציאות הזו, אני לא ממש מעכל את המציאות הזאת. אני קורא באינטרנט, מדי פעם רואה כתבה בחדשות, אבל כמו שקורה לנו הרבה פעמים במציאות הקצת הזויה שלנו כישראלים – התרגלנו / הדחקנו וכו'. הסיפור של ג'ימי קדושים הגיע אלי במקרה במייל והוא נחת כמו איזה אגרוף קטן לבטן שהזכיר לי קצת שבמלחמה הזאת יש אבידות , והן קשות. אני לא אוסיף הרבה, כי הבטחתי שאני לא אכתוב פוליטיקה יותר מדי, אני מציע שתראו את הסרטון הזה. ב 10 במאי עבד בגינת ביתו שבקיבוץ כפר עזה ג'ימי קדושים, ישראלי, ציוני, בן 48 נשוי ואב לשלושה ילדים.  ללא אזהרה מוקדמת (אין התרעת צבע אדום בכפר עזה) פגע בו (פגיעה ישירה) פצמ"ר זדוני שהרג אותו במקום. לאחרונה הוא השתתף בארוע בצרפת שבו נשבר שיא גינס בשהיה ביחד באוויר של מצנחים ממונעים.בתחילת הארוע, התברר כי המארגנים (צרפתים, נו) "שכחו" להניף את דגל ישראל בשורת הדגלים של המדינות המשתתפות. ג'ימי קדושים ז"ל שצפה מראש
את האפשרות, הביא עימו מישראל דגל גדול (יותר משאר הדגלים), הוריד מהתורן את דגל צרפת, והחליף אותו בדגל ישראל, שהונף גבוה מיתר הדגלים. חבריו תיעדו את הארוע, צירפו קטע מהשהיה באוויר, והעלו את הכל ליוטיוב, לזכרו.  יהי זכרו ברוך.

 

 

 

 

 

גו'רג לי (ולכם) 

יש לי חבר חדש. הוא אמריקאי, ממוצא סיני, והוא כולו בן 12.שמו ג'ורג' לי.  כבר כמה חודשים שאני מקשיב לקטעי הנגינה שלו באינטרנט. ג'ורג' הוא פסנתרן מחונן. הוא מנגן מאז שהוא נולד, פחות או יותר, וממקום מגוריו במסצו'טס הוא כבר צמח לסלב אמיתי. ביחד עם הוריו, הוא מעלה סרטונים שלו מבצע יצירות שונות (בדומה למה שכבר תיארתי פה פעם בבלוג ) ויוצר לעצמו קהילת מעריצים בכל העולם. הוא שולח לי לפעמים מיילים עם סרטונים חדשים, ואני מגיב, ושולח לו גם סרטונים שלי בתגובה. זה די נחמד. יום אחד שי עמדה לידי בזמן שצפיתי בג'ורג' מגן ושאלה אותי מי זה הילד הזה, ואיך זה שהוא מנגן כל כך יפה. הסברתי לי שזה ג'ורג' ושהוא חבר שלי מהאינטרנט. היא לא כל כך האמינה לי אני חושב. זה באמת קונספט שקצת קשה להסביר. בכל מקרה אני מוקיר את הקשר הוירטואלי הזה, ובעיקר אני שמח להודות שאני לומד המון מהילד המקסים הזה ועוקב בהנאה אחרי ההתקדמות שלו. לאחרונה הוא ביצע את הרסיטל הראשון שלו מחוץ לארה"ב (בונצואלה) וזכה גם שם להצלחה רבה. הוא התחיל גם להשתתף בתחרויות לפסנתרנים , ובקיצור – הוא בדרך הנכונה למעלה.

אז תכירו. בחרתי בסרטון ישן שבו הוא התארח בתכנית של מרתה סטיוארט, אבל אם הוא יעניין אתכם – יש כבר 67 סרטונים נוספים שלו – להאזין ולהנות.

 

 

מכונת החלומות שלי 

השבוע חגגתי 34. היה כיף. למרות שאיכשהו הרגשתי שאני באמת מזדקן פיזית (קשה לי לשחק טניס בגלל הגב, הברכיים לא משהו – מה זה הבלאי המוקדם הזה ?  וגם בתמונות אני נראה לי לעצמי באמת מבוגר כבר)  למרות הכל,  השנה כבר היו לי 3 ילדים (ואישה אוהבת)  שחיבקו אותי בבוקר של היומולדת – אז הרגשתי ממש טוב. יום ההולדת שלי היה ביום שני בשבוע, והייתי חייב ללכת לעבודה (יום שני הארור כבר אמרו חכמים, המון פגישות, וכו'). בכל מקרה לקחתי את הבוקר באיזי עם רותם והילדים שפינקו אותי כמיטב המסורת שלנו בשירים, ברכות, בלונים, חיבוקים, עוגת יומולדת  (אממממ… גבינה.. רותם הכינה לי עוגה שאני אוהב במיוחד) וכמובן – המתנה. אני זוכר פרק בסדרה Friends (חברים) שבו פיבי מודיעה לחברים שהיא החליטה להיות אם פונדקאית לאח שלה ואשתו. החברים כמובן מנסים לשכנע אותה שזה יותר מידי ושתרד מזה. אז היא אומרת להם " אני הולכת לתת לאח שלי את המתנה הכי טובה שאפשר לתת" ואז צ'נדלר אומר לה "מה ? את הולכת לקנות לו סוני פלייסטיישן וגם להיות אם פונדקאית בשבילו ?  " 

אז כמו שאולי ניחשתם קיבלתי סוני פלייסטיישן נייד ליום ההולדת , וכן אני שמח עד הגג כמו ילד בן 12. למעשה ממש כמו ילד בן 12 גם ידעתי מראש שזה מה שאני רוצה ליום ההולדת וחיכיתי לזה . זה מצחיק כי אני יכול בכל יום לעצור לרגע בחנות ולקנות לעצמי מתנות מהסוג הזה. אבל כל הקונספט של לרצות משהו, ואז לחכות ליום ההולדת לקבל אותו במתנה הוא מקסים, והופך את זה ליותר מיוחד כשזה כבר קורה. גם את הילדים שלי זה משעשע כמובן, שאבא הוא קצת כמו ילד. שי ממש התרגשה לתת לי את המתנה בבוקר של היומולדת וציפתה לראות את ההפתעה וההתרגשות על פניי (כמובן שהייתה כזו, אפילו שאני הלכתי לקנות את המתנה כמה ימים קודם לכן…)

אז מה כל כך מרתק אותי במכונת החלומות הזו ? אני לא בטוח שמימבינכם שהוא לא גיימר ממש יוכל להבין את זה, אבל אני חושב שאני פשוט נכנס לעולם וירטואלי שבו אני לרגע באצטדיון המרכזי בווימבלדון במשחק טניס חשוב, ורגע אחר כך אני הומר סימפסון במשימה טפשית להשיג דונטס, ובשני התפקידים אני מרגיש כל כך מתאים…  אני מאוד נהנה מהמכונה החדשה שלי, שלא סתם קראתי לה מכונת החלומות… יש בה משחקים, סרטים, מוסיקה, תמונות , והכל נייד, ואיכותי כל כך. איזה כיף להיות ילדותי. וכן, אם תשאלו – יש לי כבר רשימת משאלות ליום הולדת 35, בטח שיש…

 

מצורפת בזאת פרסומת משעשעת לפלייסטיישן: 

 

 

ארטיק מסטיק

 

אביב גפן כתב פעם " גאון מי שהמציא את הים, דגים וגלים וחול לכולם…" . אני רוצה להוסיף משהו – גאון מי שהמציא את הגלידה בטעם מסטיק. (אני קצת ילדותי כבר אמרנו קודם) אבל אני באמת מתכוון לזה. לפני שבוע בערך הלכתי לסופר עם רותם ופתאום נפלו עיניי על קופסת קרטון ורודה – גלידה בטעם מסטיק. היה לי פלאשבק רציני לילדות. איך אהבתי ארטיק מסטיק (הוורוד הזה עם המסטיק למעלה שתמיד צריך היה להוריד אותו ולשמור ביד עד שמסיימים את כל הארטיק  ). ואני חייב להתוודות – אני מתענג על כל ביס. כבר שבוע אני זולל כפיות של אושר ורוד בשעת הטלוויזיה שלי עם רותם. גאון מי שהמציא את הטעם הזה, אני אומר.

אגב – נזכרתי שפעם מישהו כתב גראפיטי בכפר סבא "יושמד ממציא הפירה" . אני בעד פרס לממציא הארטיק מסטיק.

 

 

 

 

 

 

 

דצמבר

 

"אויר שקיעות, ניחוח דק,
הגשם זה עתה נפסק.
עלה ושוט והסתכל
עד מה יפה היא התבל.
עלה ושוט והסתכל
עד מה יפה היא התבל."

 

אי שם בתחילת שנות שהשבעים היה זה גדי ליבנה  שיזם את הרעיון להפיק בגל"צ מופע פומבי שבו יבצעו אמנים מוכרים שירי משוררים, שיולחנו במיוחד למסגרת זו. יצחק לבני, מפקד גל"צ דאז, התלהב מהרעיון וכך נולדה סידרת "ערב שירי משוררים של גלי צה"ל", שהשירים שבוצעו בה הפכו לנכסי צאן ברזל במוזיקה הישראלית כמו: "אומרים ישנה ארץ", "כשאלוהים אמר בפעם הראשונה" ואחרים.

אחת הפנינים המיוחדות מאוד שנוצרו לאחד מאותם ערבי שירי משוררים הוא השיר "דצמבר"  המילים של אלתרמן והלחן של משה וילנסקי. מצאתי לא מזמן את הביצוע המקורי של מזי כהן ודפנה ארמוני המקסימות. אין הרבה מה לומר – להקשיב ולהתמוגג. 

 

 

אנתוני והג'ונסונס

 

יש שמות באנגלית שממש קשה לכתוב בעברית. הג'ונסונס הוא אחד כזה. לא נורא. כבר כתבתי. לא יודע אם אתם מכירים או שמעתם את אנתוני, אבל הקול שלו לא יוצא לי מהנשמה כבר הרבה זמן. מדובר בבחור בריטי די מוזר, שהושפע בצעירותו מאמנים כמו בוי גו'רג'. הוא סוג של טרנס ג'נדר, לא ממש ברור. ההתחלה לא הייתה לו קלה – אבל אז יום אחד לו ריד שמע שיר שלו והחליט שיש מה לעשות עם זה. הבחור טיפוס, אין ספק אבל יש לו קול מקסים ושירים מיוחדים. אגב – לא מעט מהם עוסקים בנושא הזהות המינית וטרנס ג'נדר כזה או אחר. אבל למה להתעסק במסביב כשיש כל כך הרבה מוסיקה. תקשיבו לבחור הזה, ואח"כ רוצו להקשיב לשני התקליטים שהוא והג'ונסונים (הנה כתבתי את זה שוב) הוציאו. השני (I am a bird now).

מוצלח יותר בעיני . יש בלהקה גם נגנית צ'לו קנדית, ג'וליה קנט שמה,  שמוסיפה הרבה  צבע לשירים המלנכוליים היפים של אנתוני.

הרבה מאוד אמנים ידועים נמנים על חוג המכורים לקול של אנתוני ומזמינים אותו להשתתף בהקלטות שלהם. בינהם : קייט בוש, ביורק, מארק אלמונד, לו ריד ו… בוי ג'ורג.

בחרתי להשמיע לכם דווקא ביצוע קאבר שאנתוני עשה לשיר של ליאונרד כהן, במסגרת הסרט התיעודי "אני הגבר שלך" שנעשה על כהן לא מזמן (אני מאוד אהבתי, והפסקול הוא מתנה אמיתית). תשפטו בעצמכם.

(אני תמיד חשבתי שארקדי דוכין נראה קצת לא נורמלי כשהוא על הבמה… תראו את האנתוני הזה). ברצינות – עצמו עיניים ותהנו.

 

קיץ שפוי לכולם,

 

עומר

 

 

 

 

חברים יקרים שלום,

שוב עברו ימים רבים מידי עד שמצאתי זמן לשבת ולכתוב משהו בבלוג שלי. חבל. הייתי באמת רוצה לכתוב יותר, אבל זה עניין של סדרי עדיפויות.

 לצערי אני עובד ממש יותר מידי שעות (בניגוד גמור לאופי שלי ולאמונתי) אבל אני ממשיך להיות אופטימי שזו תקופה כזו, ושזה ישוב לנורמה בקרוב. למרות שרותם היא הנושאת בעול ההתעוררות כל מספר שעות בלילה, אני עדיין עייף מאוד מלילות לא לגמרי רצופי שינה, ככה שכבר מגיעה השעה 22:00, אני שפוך, וקשה לי למצוא אנרגיות לשבת עוד על המחשב הביתי ולכתוב.

היום יום שישי, 9 מאי, השעה 22:13 וכולם ישנים, החלטתי שזו שעה טובה לחזור קצת לבלוג.

 

מעשה בבלונים בעיר הגדולה

איזה דבר מקסים זה בלון הליום, נכון ? מי מאיתנו לא אהב בתור ילד להחזיק בלון כזה, להרגיש איך הוא רוצה לעוף גבוה לשמים. לראות איך הוא נמצד בעקשנות לתקרה בחדר… או מרחף לו לתקרות גבוהות מהן כבר אי אפשר להחזיר אותו אליך.

 אני כמובן נהנה מאוד מבלונים כאלו גם בילדותי השניה בתור אבא. אני זוכר שבפעם הראשונה שקנינו לשי בלון כזה, זה היה ביום העצמאות בכפר סבא, שילמנו מיטב כספנו עבור בלון מפואר ממולא בהליום, אחרי 10 דקות התחילו הזיקוקים. עם הבום הראשון – הבלון נשמט מידה והתעופף לשמים צבועי הזיקוקים.

 מאז קנינו לא מעט בלונים כאלה לשי וליואב. באיזו שהוא שלב שי מאוד אהבה דווקא לשחרר את הבלון לשמים, בכוונה תחילה, כדי לראות איך הוא עף גבוה גבוה. ובאמת תמיד נהנתי לעקוב איתה אחרי הבלון עד שהוא כל כך רחוק וקטן – שאי אפשר לראות אותו יותר. אני זוכר ששי הייתה שואלת אותי כל כמה שניות – איפה הוא עכשיו ? מעל איזו מדינה הוא עכשיו, אבא ? ובאמת זו הייתה מחשב מעניינת. אנחנו נשארים על הקרקע והבלון רואה אותנו מלמעלה. מעניין איך זה נראה משם…

כל ההקדמה הזו על שום מה ? לאחרונה צפיתי בסרון קצר של כמה חבר'ה צעירים מתל-אביב שעשו בדיוק כזה ניסוי. הם חיברו מצלמת וידאו לצרור בלונים, ושחררו את הבלונים ממרכז כיכר דיזנגוף בתל-אביב לשייט להם ברחבי העיר. אחר כך הם כמובן עקבו באדיקות אחר הבלונים, עד שאלו נחתו אי שם סמוך לחוף הים.

התוצאה – מראה פסטורלי ומעניין של גגות תל אביב מנקודת מבטם של הבלונים (או המצלמה אם תרצו.. אני מעדיף לחשוב שהבלונים הם הצלמים). יש לציין שזה לא רעיון לגמרי מקורי, פרויקטים דומים בוצעו בערים גדולות יותר בעולם (ניו-יורק, ברלין) אבל זה שלנו, וזה מעניין.

 זה גם לא כל כך פשוט כמו שזה נשמע… החבר'ה היו צריכים לבצע מספר נסיונות עד שהצליחו ממש להמריא עם הצלמה שלם – אבל בסוף זה הצליח. אתם מוזמנים לצפות בעצמכם…

 אגב, הסיפור של להמריא לשמים עם בלונים הוא לא חלום חדש, כן ? זוכרים את חנן ענן מקרוסלה ? מי לא האמין לו שהוא אכן ממריא לשמים עם הבלונים שלו ? (ומי האמין שכה גדולה תהיה ההתרסקות שלו יום אחד…)

בכל מקרה – יש אנשים שלוקחים את זה מאוד ברצינות. כמו הכומר הזה מברזיל, שקשר את עצמו לאלף בלונים, עף לשמים (במטרה לשבור שיא שהייה באוויר עם בלונים) ןלא שב עד עצם היום הזה. כן, כן, ממש כך – לא שב. מבולבלים …

אני יודע שזה נשמע כמו בדיחה קלושה – אבל הכתבה פה – אם תרצו.

 

 

הסופר הפורה בהסטוריה

שמעתם פעם על פיליפ פארקר ? המחבר / סופר ? קראתם ספר שלו לאחרונה ?

כנראה שלא. גם אני לא.

אבל האיש הזה חתום על יותר מ 200 אלף ספרים (מה שהופך אותו ללא ספק לסופר שחתום על הכי הרבה ספרים בהסטוריה), שנמכרים ב Amazon.com כספרים לכל דבר ועניין. הסיפור הזה תפס את עיני יום אחד ורציתי לחלוק אותו איתכם.

 אז איך זה יכול להיות ? כמובן שמר פארקר לא כתב בעצמו 200 אלף ספרים, אלא הוא פיתח תוכנת מחשב שכותבת את הספרים עבורו. לא מדובר בספרי פיקציה או רומאנים עבי כרס, אלא על חיבורים / אנליזות לעולם העסקי. הרעיון של פארקר הוא גאוני בעיני. הוא טוען שיש נושאים שלא מעניינים אף אחד בעולםף למעט אנשים שעוסקים בתחום.

למשל – נניח שהחלטתם לפתוח מפעל לייצור של שטיחונים לאמבטיה. אתם מאוד תשמחו לגלות שיש ספר שמספר סקירה מקיפה על שוק שטיחוני האמבטיה בארצכם, ובעולם, פוטנציאל שוווקי, טרנדים טכנולוגיים וכו'.

 זה מה שהתכנה של פארקר עושה (למעשה מדובר בתכנה, שישה מתכנתים ו 70 מחשבים שעובדים בפרויקט). התכנה מריצה חיפוש במקורות מידע "חינמיים" ברשת ועושה שימוש באלגוריתם מתוחכם לאיסוף של המידע, אימות שלו, וכתיבה אוטומטית שלו לתוך הדו"ח (בפורמט וורד פשוט).

 הספר כמובן לא מודפס, אלא נשמר כקובץ. באופן אוטומטי הספר מתפרסם באמזון ובעוד מספר אתרים לשיווק. הוא מודפס רק כאשר יש לקוח שמעוניין לקנות. עלות כתיבת ספר כזה היא כ 12 סנט. המחיר עבור הספרים של פארקר נעים בין דולרים בודדים ל 400 דולר עבור תחקירים מסוימים.  מי שזה מעניין אותו מוזמן לקרוא את הסיפור כפי שהתפרסם בניו יורק טיימס, או לצפות בסרטון הדגמה קצר.

 

אגב – כמובן שפארקר טוען שהוא יכול להמציא תוכנה שתחבר גם רומנים , ספרי בלשים עוד באופן דומה. לדבריו רק צריך להבין את התבנית שבה בונה סופר ספר כזה, ולתת למחשב לעשות את העבודה. לנו נותר רק לקוות שהוא ימשיך לעסוק בניתוחים כלכליים של שווקים אקזוטיים…

 

הפוגה קומית

 אח, היפנים היפנים, איזה עם מטורף. אני מתמוגג מהערצה, גיחוך ופחד בו זמנית כשאני פוגש /קורא / חווה את העם הזה. עבדתי עם יפנים לא מעט, ביקרתי בטוקיו פעמיים, ואני תמיד מוקסם מהם מחדש. בכל מקרה – שני דברים שהכי בולטים אצל היפנים (מבחינתי) – הם הפרפקציוניזם והמקצוענות מחד, והאינפנטיליות הגמורה מאידך. ומכאן, כשהיפנים משחקים במתיחות טלוויזיוניות נוסח יגאל שילון – הם מגיעים להישגים מרשימים במיוחד. תראו את המתיחה הזו שנעשתה באתר סקי כלשהו … המותחים הקימו ממש תחנת ספא באמצע האתר, והכינו הפתעה לאורחים המסכנים. לראות עד הסוף…..

Insane Japanese Pranks – video powered by Metacafe

משהו מטריד

מה יהיה עם המחיר של הדלק !!! ? חבית נפט הגיעה ל 126 דולר היום. זהו אין לי יותר מה להגיד. שיהיה מתועד בבלוג שלי שזה הטריד אותי. מאוד.

לסיום – עוד ניגון עתיק

נוסטלגיה מוגדרת כשאיפה של אדם לחזור במחשבה או במציאות  לתקופה אחרת שקשורה בזכרונות נעימים (מקום, תקופה, אנשים). לא יודע איך זה קרה, אבל אני ממש טיפוס נוסטלגי, לתקופות ומקומות שלא הייתי בהם, או לא חייתי בזמנם. זה התחיל אי שם כשנהנתי לחטט בתקליטים ישנים של הביטלס וקליף ריצ'ארד בתור ילד, וזה רק הולך ומחריף, אני חושב עם השנים.אני מוצא עצמי נובר ביו-טיוב בכל מיני סרטונים ושירים ישנים מארכיון הטולייזיה הישראלית וזה ממש מקסים אותי.

 

 בכל מקרה – בחרתי לסיים בשיר ההד של אריק לביא. אני זוכר שפעם שמעתי את השיר הזה ב"זהו-זה" והוא נחרט עמוק בראשי ובליבי. המנגינה של השיר הזה נפלאה בעיני, ולא שמעתי אף אמן אחר מנסה אפילו לבצע את השיר הזה, כך שהוא פחות או יותר מאה אחוז אריק.

 

חג שמח לכולם,

                        עומר

 

 

 

איך יודעים שבא אביב ?

 

שלומות. יום שישי, 28 מרץ.

עבר זמן, אבל זה היה צפוי שיקח לי קצת זמן לחזור לבלוג. חודש עמוס אירועים עבר על כוחותינו. הכנות לנסיעה לארץ, הביקור האינטסיבי (והמהנה) בארץ, והחזרה (הכל כך לא פשוטה לשגרה).

כמה קיוויתי שנחזור מישראל לאביב, או תחילתו של האביב בקנדה. כך גודל האכזבה כשחזרנו לטמפרטורות מתחת לאפס, והכל מסביב עדיין לבן.

הנה לכם תמונות שמצאתי ברשת של שני מקומות שונים ביום שלישי השבוע, 25 מרץ  :  

 

 

  תל אביב – 30 מעלות. סופת חול צפון אפריקאית גורמת לאובך מטורף ומחניק.

טורונטו – מינוס 2 מעלות, שלג (די כבד) יורד במשך רוב שעות היום.

אז אני שואל אתכם – איך יודעים שבא אביב ?

 אני זוכר שלפני שנתיים נסענו עם הילדים לליל הסדר (פה בטורונטו) ובאוטו התנגן לו דיסק עם שירי אביב ופסח. שרנו כולנו "שמחה רבה שמחה רבה – אביב הגיע פסח בא" ובחוץ ירד גשם זלעפות.  

מבולבלים ? גם אנחנו…

בכל מקרה ככה זה, וצריך להתרגל.

בכלל - כל עניין שירי העונות צריך להילקח בעירבון מוגבל כנראה בעידן האקלים המשוגע. (קחו למשל את השיר – הקיץ חלף החום הגדול.. שנהוג לשיר בתחילת שנת הלימודים. מצחיק קצת, לא ? עד סוף נובמבר עוד חמסינים  - איזה חום חלף בדיוק ? )

עד כאן הגיגי בנושא מזג האויר. אני מניח שדבק בי משהו קנדי שמחייב אותי להתחיל כל שיחה ב 15 דקות החלפת מידע בנושא מזג האויר. 

אפרופו – בחרתי את השם לפוסט הזה בדיוק בגלל הדיון הזה, ובדיוק בגלל שאני כל כך אוהב את השיר הזה. אני מרבה לנגן אותו בפסנתר ולשיר לילדים בתקופה זו של שנה. שיר שמח ומקסים. (מילים ולחן של דתיה בן-דרור. לא מצאתי קליפ של השיר ברשת, אז תצטרכו לזמזם אותו לעצמכם)

אין מנצח ?

 

אפרופו מנגן בפסנתר.. נזכרתי במשהו שהרגיז אותי היום.

למרות העומס והשגרה שנשאבתי אליה מיד עם חזרתנו לקנדה, ניסיתי להמשיך ולעקוב מרחוק אחר ההתפתחויות בתחרות הפסנתרנים על שם ארתור רובינשטיין שהתקיימה בארץ בשבועות האחרונים.

 יש לי חיבה לתחרות הזאת עוד מאז שסבתא סלי היקרה שלי לקחה אותי לראות קונצרטים בתחרות הזו, אי שם בשנות ה 80.

 אין ספק שהתחרות היא מרשימה ומביאה לישראל (פעם בשלוש שנים) את טובי הפסנתרנים הצעירים בעולם , שמחפשים דרך לפרוץ קדימה.

בקיצור – מה הרגיז אותי ? אתמול היה הגמר של התחרות. נכנסתי היום לאינטרנט לבדוק מי ניצח… אתם יודעים מי זכה במקום הראשון ?

 אף אחד !!!

חבר השופטים המכובד החליט שלאף אחד מהפיינליסטים לא מגיע המקום הראשון. שני פסנתרנים (ישראלי וטיוואנית) חלקו במדליית הכסף וההשלישית (גרוזינית) זכתה במדליית הארד. עם כל הכבוד – ויש כבוד – זה שיא הפלצנות בעיניי.

 יכלו לבחור מי היה הכי טוב מבין השלושה ולהעניק לו מדליית זהב. אני מצטער אם הפסקה הזו הייתה ארוכה וטרחנית – אבל זה באמת נראה לי טיפשי – לא ? זה כמו שבתחרות ריצה לא יתנו לאף אחד מדליית זהב ויגידו שכולם רצו לאט מידי… בכל זאת מישהו הגיע ראשון, לא ?  טוב מספיק . מיצינו.

כוכב נולד,  בקטנה

אני פחות או יותר הפסקתי לראות את כל תכניות הריאליטי באשר הן שם. אבל אני בכל זאת מחכה לכוכב נולד 6.

בארה"ב אמריקן איידול היא תופעה אדירה, אבל אני לא ממש צופה נלהב של התכנית הזו. אני מחכה מאוד לשמוע את הכשרונות ששרים בעברית. למרות כל הזבל שטדי הפקות מוסיפים לתכנית מסביב – בבסיס שלה יש משהו מהנה ואני מחכה לזה כבר.

 על הדרך רציתי להראות לכם כוכב קטן שמצאתי ברשת.

לילד הזה קוראים "הירו –הא-יאנג-וונג" הוא נולד בקוריאה בספטמבר 2003.

הוא אינו דובר אנגלית, אבל לדברי הוריו יודע לשיר למעלה מ40 שירים של הביטלס. הוא נמוך מידי וחלש מידי בכדי לנגן בגיטרה, אבל זה לא מפריע לו לתת שואו אמיתי.

 ללא מילים נוספות – צפו בו (חוש קצב ומוסיקליות מדהימה בעיניי…)

  

  

בורא פרי הגפן, אמן

מי שמכיר אותי יודע שבשנים האחרונות היין הוא אהבה גדולה שלי. כשהתחלתי להתעמק בעולם היין, שמעתי לא מעט פילוספיות פלצניות על זה שהיין הוא יצור חי, היין הוא כמו תינוק שבועט, היין הוא בוגר, אחראי, מאוזן.. וכו'. אוהבי היין אוהבים מאוד לשוות לו תכונות אנושיות. שיהיה. פלצנים תמיד יהיו, וכנראה שבעולם היין יהיו הרבה. אבל מה שטוח הוא שיין טוב מתחיל מפרי מעולה, והפרי מגיע מהגפן.  אז אני לא רוצה להישמע פלצן, אבל כשראיתי את הקליפ הזה, לא יכולתי שלא לחשוב על האנושיות של הצמח הזה. הגפן, צומח כמטפס, שנעזר בקנוקנות (מעין חוטים מסולסלים קטנים) כדי להיתפס על המשען שעליו יטפס. בקליפ הזה רואים מה קורה לגפן כשהיא מתחילה לגדול, ואין לה על מי / על מה להישען. הסרטון (ש"מריץ" את הזמן קדימה מהר מאוד) מגלה שהגפן מתחיל להסתובב סביב צירה (על פי סיבוב כדור הארץ כנראה) בחיפוש נואש אחרי נקודת משען. וכשהיא סוף סוף מוצאת משהו – היא נכרככת סביבו בכרבול אינסופי. ובלי להתפלסף ולהישמע פלצני – זה נראה לי נורא אנושי פתאום.

מה שפלא שבסוף יוצא מזה יין טוב ? …. תראו בעצמכם.

שיר סיום

אני חושב שאני הולך לישון עכשיו.

רציתי לכתוב עוד (אולי קצת על חופשת המולדת שלנו) אבל התעייפתי. אני מקווה למצוא עוד זמן לזה בקרוב.

אני מסיים את הפוסט בשיר סיום. 

השיר המקסים הזה שכתב נתן אלתרמן והלחין סשה ארגוב (אולי השילוב המוצלח ביותר שאני מכיר בזמר העברי – מלבד מנור/כספי).

 הקליפ הזה הוא מתוך ערב הוקרה לסשה ארגוב שצולם ב 1985. נהנתי לראות את מה שהוגדר אז כ "מיטב אמני ישראל".להנאתכם. להתראות בקרוב,

 עומר

** למי שמאוד סקרן – הזמרים (לפי סדר הופעתם) הם :  מתי כספי, סנדרה ג'ונסון, אורה זיטנר, יונה עטרי, גלי עטרי, חוה אלברשטיין, חנן יובל, עדנה גורן, אריק סיני, יהודית רביץ, עפרה חזה, אילי גורליצקי ושושנה דמארי

שלום חברים,

התגעגעתי, אז באתי.

טוב לחזור לבלוג.תקופה קצת משוגעת עוברת עליי, שמשאירה כמעט אפס זמן לפנאי ואנרגיות מהסוג שהבלוג דורש.  בכל מקרה – אני שמח שמצאתי קצת זמן, וגם נושא שמבדר אותי במיוחד לכתוב עליו.

אתמול היה ה 2 בפברואר. אומר לכם משהו מיוחד התאריך ? נכון, זה יום ההולדת של דנה אינטרנשיונל (שחגגה 34 ) אבל לא לזה התכוונתי, מה אני נראה לכם – גיא פינס ?  

פה, באמריקה זה יום מיוחד. קוראים לו Groundhog Day. אני לא חושב שיש לזה ממש תרגום לעברית. הGroundhog  היא חיה. מין חפרפרת / סנאי שכזה. כדי לא להשאיר אתכם במתח יותר מידי זמן – הנה כבר תמונה.

אז מכל המסורות הארמיקאיות/קנדיות המוזרות – זו משעשעת אותי במיוחד.

בשני פברואר מחכים מליוני תושבי היבשת (החלק הצפוני שלה, העשיר והטרללה מידי) לכך שהחיה תצא מהמחילה שלה, תרחרח סביב, תסתכל לשמים, לאדמה, ואז תחליט אם לחזור למחילה שלה או לא.

על פי המסורת, אם החרפרפרת (אני אקרא לה ככה, ליתר נוחות ברשותכם, אולי אני לא מדייק בשיוך המשפחתי שלה)  יוצאת,  ובחוץ יום מעונן, היא לא תראה את הצל שלה, ותמשיך להסתובב בחוץ – זהו, חברים, סימן לחורף קצר ולכך שהאביב יגיע בקרוב. אבל – אם היום בהיר, אין ענן בשמים, הגראונדהוג תראה את הצל שלה, ותחזור מיד למחילה. אם זה המצב – סימן הוא שהחורף השנה יהיה ארוך, לפחות בעוד 6 שבועות.

 אז זהו תמצית היום והמסורת – לא צריך חזאי חתיך, וגם לא חזאית בהריון – יש יונק מוזר שיוצא מהמחילה שלו ובלי שום מפה סינופטית או משכורת אסטרונומית מחליט ויודע מתי כבר ייגמר החורף.

 את תמצית המסורת אפשר להבין מהשיר הסקוטי הקצר הבא :

As the light grows longer

 The cold grows stronger

If Candlemas be fair and bright

Winter will have another flight

If Candlemas be cloud and snow

Winter will be gone and not come again

A farmer should on Candlemas day

Have half his corn and half his hay

On Candlemas day if thorns hang a drop

 You can be sure of a good pea crop

 איזה סיפור, אה ? לראשונה נתקלתי בו בשנת 1993 כשראיתי את הסרט המפורסם שנושא בדיוק את השם הזה – Groundhog Day בכיכובו של ביל מוריי (למי שרוצה להיזכר) .

 אז כמובן נהנתי מהסרט אבל לא ממש חשבתי שהיום הזה באמת מתקיים מדי שנה ושאנשים גם מחכים באמת ובתמים למוצא פיו של היונק הקטן.

אז הנה, אתמול ראיתי במהדורת החדשות את פיל אחד מהחזאים (כלומר היונקים)  המבוקשים בתחום שנמצא כמובן בפנסילבניה, ארה"ב – שם התחום מאוד מפותח, ושם גם התחילה המסורת. דרך אגב – היום הז מצויין עכשיו רק בארה"ב ובקנדה.  היונק הזה, Groundhog לא ממש מתקיים באירופה. אבל למי שמתעניין – זה סיפור שהתחיל דווקא ממסורת גרמנית במאה ה 19. לא חשוב. באמת… 

אני חייב להראות לכם את הקטע כפי ששודר בטלוויזיה . תראו כמה הם רציניים לגבי התחזית של פיל. תשמעו את הכרוז (שמקריא מתוך משהו שנראה כמו כתובה בחתונה יהודית) ותשמעו את התגובות מהקהל לאחר שפיל מבשר את הבשורה הקשה החורף השנה יהיה ארוך.

 

שמתם לב שאחרי הרוגז והאכזבה, הכרוז המכובד אומר לקהל – אתם לא יכולים לכעוס על פיל – הוא רק השליח.  ואפשר לשמוע (אם מקשיבים טוב) שאשה אחת צועקת לו בחזרה "כן, אבל אפשר לירות בו ולאכול אותו…"

דרמה אמריקאית במיטבה. אני נותן לסרטון הזה מועמדות לאמי, עכשיו.

 אגב – אתם יכולים לתהות למה אנשים לוקחים את זה כל כך קשה. מה כבר איכפת להם אם החורף יימשך 6 שבועות יותר או פחות ?

 אה – אז תרשו לי להגיד לכם – לישראלים שגרים בארץ ישראל הקדושה – זה באמת לא ממש משנה.גם אם פתאום נורא קר, ויורד גשם זלעפות, אתה יודע שבשבת השמש תזרח, ואפשר יהיה לצאת לטייל, ולהריח ריח של אדמה רטובה, אולי במקרה ריח של פרדס רטוב שעוד לא נעקר.אפשר יהיה לצאת עם חולצת שרוול ארוך דקיקה ולהינות מהשמש המלטפת. אתם יודעים – חורף ישראלי.

אבל לא כך המצב פה. החורף יכול להיות ממש נאחס. וזה לא רק בטורונטו. יצא לי לנדוד לא מעט ברחבי ארה"ב במסגרת העבודה שלי. קר. קר מאוד. למעט מדינות הדרום, והמערב בחלקו, קר מאוד.  שלג, רוחות, סופות ואינספור שילובים של משקעים מהשמים. אז לאנשים נמאס. אפשר להבין אותם. הם רוצים כבר כביש יבש, שמש שתלטף גם אותם קצת, וטמפרטורות קצת יותר סבירות.

שאלתי הרבה אנשים מאז שהגענו לגור פה בטורונטו – אתם כבר רגילים לחורף לא ? בדרך כלל התשובה היא – לקור מתרגלים, לדיכאון לא. יש משהו בקור מתמשך ומשך יום קצר שמביא לאנשים את הדכדוך, ואפשר להבין את זה… (ראו שיעור התאבדות בסקנדינביה וכו'…) 

אז זהו, עכשיו אתם מבינים למה כמה אנשים בקהל היו מוכנים לעשות מפיל החמוד ברביקיו ולגמור עניין. 

אגב – (וזאת ממש פסקה אחרונה בנושא) פיל הוא לא החזאי היחיד. קיימים לא מעט יונקים סלבריטאים ברחבי היבשת. מודדים להם גם אחוזי הצלחה בניבוי אורך החורף ואפשר לקרוא על הכל באינטרנט (כמובן).

  זהו , באמת סיימתי. אז יהיה חורף ארוך, או יותר, או פחות. אנחנו בכל מקרה באים לארץ במרץ. תכינו לנו בבקשה את השמש, האדמה הרטובה, הפרדסים, וכל מה שנהנתי לפנטז עליו בבלוג הזה. תודה…

 

המלצה חמה לחורף

 

כבר דיברנו לא מעט על חורף, אז אני רוצה להמליץ על מוצר משלים.

הזמרת קרן אן היא הבחירה שלי לערב חורפי רומנטי. ואני נשבע שברגע שהילדים גדלים ועוזבים את הבית , ושוב יהיה לי חורף שקט ורומנטי עם רותם ( חורף 2035 ? ) זה הדיסק שאני שם במערכת.

 בינתיים רותם ישנה עם איתי (שמסרב בתוקף להרפות ממנה) בחדר הסמוך, ואני שותה את כוסית הקוניאק החורפית שלי עם השיר המקסים הזה של קרן אן.

למי שלא מכיר – כן, היא משלנו. ישראלית במקור. נולדה בקיסריה. עברה לגור באירופה עם משפחתה ושם גדלה. היא הוציאה שני תקליטים בצרפתית והפכה לכוכבת בצרפת. אח"כ כתבה גם באנגלית והמשיכה להצליח. היא ממשיכה להצליח מאוד בכל העולם. יש לה בן זוג ישראלי, ובמהלך מלחמת לבנון השנייה אפילו הופיעה במקלטים בצפון הארץ למי שזוכר. לא משנה.

בכל מקרה – היא שרה מקסים לדעתי, היא כותבה שירים מיוחדים וליריים ומזכירה לי לפעמים את סוזן וגה בתחילת דרכה. (אגב – סוזן וגה בעצמה הוציאה תקליט חדש השנה – חובה להקשיב לו הוא מצוין).

 אז הנה קטע קצר מהשיר I am not going anywhere  להנאתכם.

 

 

           חורף נעים, 

                         עומר

משהו על הרשת האינסופית

 

לא מזמן הייתי בכנס בנושא הדרכה וטכנולוגיה בקליפורניה, ובהרצאה הראשונה ששמעתי ביקשו מאיתנו לכתוב מה הן (לדעתנו) עשרת ההמצאות הטכנולוגיות הגדולות ביותר של המאה העשרים ששינו את החיים שלנו.

ללא הרבה היסוסים הכתרתי את האינטרנט וכל מה שנלווה לו להמצאה / חידוש טכנולוגי המשמעותי ביותר בעיני. אני יודע שהמציאו מכוניות, מחשבים, טלוויזיה,חיסונים  ועוד המון דברים אחרים, אבל אני לא יכול שלא לחשוב על כמה הכוח של כל אלו מוגבל לעומת הכח האינסופי שהאינטרנט נותן לכולנו כל יום.

לא , אני לא הופך את הפוסט הזה לפלספנות על הכוח של האינטרנט, סליחה אם הגזמתי בפתיחה. אחת המתופעות המדהימות והמקסימות כאחד באינטרנט של השנים האחרונות הוא כמובן יו-טיוב וכל מהפיכת הוידאו-ארכיב הענקית שמתלווה לו.

לא מזמן נתקלתי בקליפ של "נוח מצלם את עצמו כל יום במשך 6 שנים".

בחור אחד, בשם נוח, מברוקלין, ניו-יורק,  צילם את עצמו כל בוקר באותו המקום, באותה המצלמה במשך 6 שנים תמימות. אחר כך הוא חיבר את התמונות לרצף ארוך, כשברקע מתנגנת מוזיקה מקורית שחברה שלו כתבה (כך הצלחתי לקרוא איפשהוא).

התוצאה מעניינת מאוד. מה שעניין אותי עוד יותר הוא ההצלחה המדהימה שהקליפ הזה רשם. יותר מ 8 מליון צפיות. זה אומר שהבחור הוא עכשיו תופעה מוכרת ומדוברת בעולם כולו -  וכל זה בלי יחצ"נים, בלי פרסום ובלי כסף.

בעיניי זה מדהים וזה הכוח האמיתי (ואם תחשבו על זה לרגע – אפילו קצת מפחיד) של האינטרנט.

בכל מקרה, איך יודעים שמשהו הופך לתופעה שכבר אי אפשר להתעלם ממנה ? כמובן – הטלוויזיה. באמריקה כמו באמריקה אם אתה תופעה מדוברת – זה עניין של זמן עד שאחת הקומדיות (רצוי המצוירות – ויש הרבה כאלו היום) יכללו אותך באחד הפרקים שלהם.

 וכך קרה גם לידידינו נוח, שלא מזמן עלה לאוויר בגרסא של 40 שנים בחייו של הומר סימפסון – לא פחות !

 אז הנה לכם הקטע מתוך הסדרה הצהובה והמצחיקה (שלא נמאסת עליי באופן אישי גם אחרי 15 עונות). כמובן שאני מעדיף את הקטע הזה על המקור – אבל הקרדיט כולו לנוח.

 אגב – הבחור מוכר תמונות של עצמו באתר שלו ב 50 דולר לתמונה. לכל המעוניין…

http://www.everyday.noahkalina.com/

 משהו על הרשת החברתית 

הקדשתי קצת זמן לנסות ולהתרשת ברשת החברתית המדוברת פייס בוק. תסלחו לי מראש, חברים – אבל אותי אל תחפשו שם יותר מידי. קצת התייאשתי מזה.

גיליתי (כפי שהזהירו אותי כבר כמה מרושתים וותיקים) שמדובר באחד מזוללי הזמן הקטלניים ביותר שקמו לנו בעת החדשה.

אולי אפילו קונספירציה של הגויים – שדואגים שנהיה כל היום על המחשב, נבחן את עצמנו בשאלונים טפשיים ונשווה תוצאות, נשלח אחד לשני עכברי צעצוע, או מסרים קוסמופוליטיים… העיקר שנהיה עסוקים בשטויות במקום ללמוד, לעבוד להתרבות ללהתכונן למלחמה הבאה. (איך אני בתיאוריות קונספירציה ?)

 אז עמכם הסליחה, כנראה שאני לא אהיה פעיל שם יותר. אגב – אני כנראה לא היחיד שקצת נמאס לו מזה. שיטוט קצר במרחבי הרשת מגלה גל של אנשים שסולדים המתופעה. דוגמא מעניינת היא האתר הבא :

http://www.hatebook.org/

אני עדיין רוצה להיות חבר שלכם, אז בבקשה אל תראו בפוסט הזה מסר אנטי חברתי. מי שמכיר אותי יודע שאני לא ממש יכול להסתדר בלי אנשים מסביבי, אבל בכל זאת- אני מעדיף לעשות דברים אחרים עם קצת הפנאי שנשאר לי.

 אני אסיים את החלק הזה בשיר "שעת החסד" של יהודה עמיחי שנראה לי מתאים לנושא :

פעם חשבתי שאפשר לפתור כך:
כמו אנשים שמתאספים בחצות בתחנה
לאוטובוס האחרון שלא יבוא,
בתחלה מעטים, אחר כך עוד ועוד.
זו היתה הזדמנות להיות קרובים זה לזה
ולשנות הכל ולהתחיל יחדו עולם חדש.אך הם מתפזרים.
(שעת החסד עברה ולא תשוב)כל אחד ילך לדרכו
כל אחד יהיה שוב אבן דומינו
עם צד אחד פתוח
למצא לו תואם חדש
במשחקים שאין להם סוף

** מופיע בספר השירים "שעת החסד", הוצאת שוקן 

שיר אחד לסיום

 זה לא שיר חדש, אבל אני לא בטוח כמה מכם שמעו אותו. קוראים לו "אליך שר" .

 המילים והלחן של קרן פלס, בעיניי יוצרת שנסונים מהטובות שקמו לנו בזמר העברי. אם הייתי יכול הייתי מתרגם כמה מהשירים שלה לצרפתית – אני מבטיח לכם שזה יהיה להיט  בצרפת..

אז השיר הזה הוא עוד דוגמה לשנסון כזה של קרן פלס. המבצע הוא כמובן הראל סקעת. השיר הזה הודפס על דיסק הבונוס שהתלווה לאלבום הבכורה של סקעת.

מייד בשמיעה ראשונה התאהבתי בשיר הזה. בעיקר המנגינה המקסימה סחפה אותי. בשבועות האחרונים התחלתי לשיר אותו לילדים לפני השינה כחחלק מטקס "השירים של הלילה" (ראו רשימה ).

אז החלטתי לחלוק אותו איתכם. לא מצאתי שום קליפ רשמי לשיר הזה ביו טיוב, אבל יש קליפ שמישהו הכין ביום העצמאות שמשמתמש בשיר הזה על רקע תמונות של דגלי ישראל. גם טוב, לא ? הנה לכם – "אליך שר" המרגש.

להתראות בקרוב,

 עומר

איתי הגיע

ז ה ו.

הוא הגיע. אין לי כבר תירוצים לדחות את כתיבת הפוסט. כבר שלושה שבועות שאני דוחה את זה.

 הבטחתי לעצמי שכשהוא יגיע זו תהיה סיבה מצוינת לפרסם פוסט חדש בבלוג שלי. בכל זאת. לא כל יום מתווסף לו צאצא לרשימה. סיבה למסיבה. אבל כמה חיכינו… מאמצע נובמבר אני כבר אומר "זה כל יום צריך לקרות" היום, חודש וקצת אחרי – זה קרה. איתי הגיע בראשון (לא בשני) והוא לא לבש גולף שחורה בכלל… (אני יודע שזה לא קשור אבל אין לי דרך שלא לזמזם את השיר של קרן פלס מאז הבוקר בערך , מאז שהחלטנו סופית שהוא יהיה איתי).

אגב השם – אני מאוד אוהב אותו. בימים שבהם כל כך הרבה שמות הם גם וגם (יוניסקס) לי נורא היה חשוב שהשם של הבנים יהיה גברי משהו. יואב הוא כזה. חד משמעי. עוד לא נולדה הבת שההורים שלה קראו לה יואב (למיטב ידיעתי). וגם איתי הוא כזה.

זה די מדהים, קבענו לו שהוא איתי. כמו שקבענו לו שהוא צריך להיוולד, לגדול, להתמודד, להסתגל – החלטנו ועכשיו הוא צריך לעשות מה שאבא ואמא רצו.

היה שווה לחכות 41 שבועות. הקסם הזה מדהים אותי בכל פעם מחדש. האחות בבית החולים שאלה אותי אם אני לא מתרגש קצת פחות, בכל זאת פעם שלישית. ממש לא. זה פשוט מדהים כמה שהאירוע הזה מהמם אותי בכל פעם מחדש. פתאום לא מרגישים אותו בועט דרך הבטן של רותם.פתאום רואים ראש יוצא.  פתאום אני מחזיק אותו בידיים שלי. הוא מסתכל אליי בעיניים קטנות וחוקרות. הוא שקט, הוא עגול, הוא ארוך (52 ס"מ) והוא מדהים.

הוא לא יודע את זה עדיין אבל יש לו שני אחים שכל כך מתרגשיםמהעובדה שהוא מצטרף אליהם לחגיגה .כשחזרתי איתם מהביקור בבית החולים היום הם היו כל כך מאושרים. הם שרו שיריםבסגנון "כולנו ביחד משפחה ענקית…" שי שאלה אותי אם הוא יודע לדבר קצת מילים… הסברתי שהוא יודע רק לבכות. יואבי מייד המליץ שלא כדאי לו לבכות יותר מדי כי זה יעשה לו נזלת…"

 נזכרתי היום ביום ששי נולדה , 7 פברואר 2002, חזרתי הבייתה מוטש אחרי יום לידה ארוך ומייגע. ולא היה שם אף אחד בבית. ישבתי על הרצפה ושתיתי בירה והייתי מאושר. אחרי כמעט שלוש שנים יואבי נולד, ושוב חזרתי הבייתה בערב מוטש (לרותם שלי יש יכולת מופלאה לדאוג שהלידות יהיו במהלך שעות העבודה התקניות. אף פעם לא מטרידה אותי באמצע הלילה לדברים כאלה – איזו מתוקה). בכל מקרה – כשחזרתי מהלידה של יואב כבר לא ישנתי לבד, שי הייתה איתי בבית.והנה היום, שלוש שנים פחות 6 ימים אחרי היום ההוא אני חוזר שוב מבית החולים, וכבר יש לי ממש בית מלא.

שייקי מאוד מתרגשת ובקשה לישון איתי במיטה, להחליף את מקומה של אמא. כמובן שהסכמתי בשמחה. אז ככה אני עכשיו יושב במיטה, עם הלפטופ, שותה כוסית ארוכה של קוניאק (מסיבה או לא ? ) ומתחיל לעכל שאנחנו 5 נפשות. כל החבילה. גנים, חוגים, חיתולים ואוטו סטיישן, איזה קטעים איתנו.

מתי הספקנו ? לא יודע. זה פשוט ככה. אני חושב שזה בגללם. הילדים. יש בהם משהו ממכר. יש בהם משהו שגם שואב ממך את כך האנרגיות, ומטריף אותך בדאגה אינסופית, אבל זה קסם מאגי. אי אפשר להסביר את זה כנראה, אבל זה פשוט קורה.

רותם חולקת את החדר בבית החולים עם עוד אמא טריה. קנדית, נוצרית. מאוד שקטה ומנומסת. אחה"צ הגיעו הילדים שלה לבקר אותה. בזה אחר זה נכנסו 8 ילדים לחדר, לא פחות. אתמול היא ילדה את ביתה התשיעית (חמישה ניתוחים קיסריים על הדרך…) כששאלנו אותה כמה היא עוד רוצה היא ענתה…. (ניחשתם כבר? )

"כמה שאלהים ייתן" . טוב, יש כאלו שההתמכרות הזו עלתה להם לראש, אני מניח.. זה מזכיר לי את הסרט של האחים מרקס המעולים. יש סצינה שבו גראוצ'ו מרקס (זה כם הסיגר) פוגש איש אחד שיש לו 13 ילדים. הוא שואל אותו – " למה יש לכם כל כך הרבה ילדים ? " הבחור עונה לו " אני אוהב את אשתי מאוד מאוד" . "אז מה ?" עונה גראוצ'ו  - " גם אני אוהב את הסיגר שלי מאוד מאוד, אני עדיין מוציא אותו מהפה – מפעם לפעם…"

בחזרה לאיתי. אולי באמת הקור הקנדי גרם לו לחכות. בדיוק לפני שבוע הייתה פה סופת שלגים מטורפת. הכל היה לבן. חצי מטר שלג נערם לו. אי אפשר היה לצאת מהבית. והנה היום הטמפרטורות טיפסו לחום מטורף של 8 מעלות. יום נפלא ללדת. בנוסף זה גם יום ראשון בשבוע אז הנסיעה לבית החולים לא ארכה יותר מרבע שעה. כל עכבה לטובה, כמו שרותם אמרה לא מעט בחודש האחרון הזה.

בנוגע למזג האויר – אל דאגה – מחר יישבר השרב – חזרה ל 0 מעלות.

אז אני כבר בחצי הכוס של הקוניאק שלי עכשיו…  ולא אני לא מסתכל על חצי הכוס הריקה. למעשה גם לא על חצי הכוס המלאה. אני חושב שאני מסכל על רבע הבקבוק המלא שעוד נשאר לי.  זה ממש מעט. מאז שאני לא נוסע – אין משקאות בבית. מה יהיה ?

אני בכל זאת נהנה מלהיות מקורקע קצת. לא נסעתי כבר חודש, ויש לי לפחות עוד חודש עד הנסיעה הבאה שלי. זה די כיף. זה מרענן. אני מתנצל שהפוסט הזה לא הולך לשום כיוון מרתק, אלא הפך להיות סתם דף ביומן שלי. אבל אני חושב שזה מותר לעשות את זה בבלוג, לא ? במיוחד ביום שנולד לך אוצר חדש.

אז בעוד אני מסיים את הבלוג הזה אני צריך עוד להספיק לערוך מצגת תמונות ליום ההולדת של יואב שיחול בעוד 6 ימים בדיוק . האמת זה כבר כמעט מוכן. התמונות ערוכות, הפסקול מוכן, אפילו הברכה המסורתית של שי מוכנה.חיכיתי לאיתי, שיהיו תמונות שלהם ביחד להוסיף לסרט. עכשיו יש לי, אז אני יכול לחזור לחדר העריכה ולסגור בזמן.

חברים יקרים. אני מסיים פה בלוג חגיגי זה. זה היה יום מפרך וחגיגי בו בזמן. חשבתי לסיים בסרטון מקסים שנתקלתי בו לאחרונה (אפרופו יום מפרך). הגרסא היידית לשיר המפורסם של הביטלס "לילה של יום מפרך". Togedikeh Nakht Schvereh

לא – זה לא נשמע יותר טוב ביידיש אבל זה נראה לי פתאום כל כך הגיוני שהכותב של השיר יהיה איזה פולני שמתלונן כל הזמן על איזה יום קשה היה לו…

 ועוד קטנה לפני סיום – אני חייב לכתוב פה מול כולם כמה אני מעריץ את הפולניה האישית שלי – רותם. איזו שאקלית . זוכת התחרות נולד להוליד 2007. איזה בזבוז לא להיות דוסית שעושה ילדים בכמויות. איזו לידה קולית, איזו גבורה, איזו אמהות אינסטנט. אין לי מילים אלא להעריץ, להודות לנשק ולשמוח שהיא שלי, ושהיא המופקדת על כל השלישיה הזאת שיש לי. זהו. רק שתדעו .

מקווה למצוא קצת זמן בקרוב לפוסט נוסף.

 עומר

 מחר(יום חמישי הרביעי בחודש נובמבר) יחול בארה"ב חג ההודיה, הלא הוא Thanksgiving. תשאלו למה זה כל כך איכפת לי, בהיותי תושב קנדה – ההסבר פשוט. רוב הלקוחות שלי נמצאים שם, מעבר לגבול. וזה אומר שאין פגישות, אין טלפונים ואין מסירות של פרויקטים ללקוחות האלו ביומיים הקרובים. בשבילי זו כבר סיבה מספיק טובה לכתוב על זה פוסט.אז ככה שאני חוגג את Thanksgiving פעמיים. פעם ראשונה – בתאריך הקנדי שלו (יום שני השני בחודש אוקטובר) , ופעם שנייה – האמריקאי. איזה כיף. והכל על שום מה ?  חג הקציר.

בקנדה זה חג די צנוע . חופש של יום אחד, קצת תרנגול הודו, קצת רוטב – אומרים תודה ונגמר.

אבל באמריקה כמו באמריקה - אין דבר כזה "סתם חג" . חג ההודיה בארה"ב חל ביום חמישי.

בערב אוכלים ארוחת חג. הודו, אלא מה ? חשבתי על זה היום –  300 מיליון אמריקאים (למעט 20 – 30 צמחוניים) יושבים לאכול תרנגול הודו גדול באותו הערב. זה פחות או יותר יום השואה של ההודו, לא ? זו כמות מטורפת של שחיטה שכולה מכוונת ליום אחד, ערב אחד בשנה. אפילו היהודים חוגגים את חג ההודיה. אין פה שום אלמנט נוצרי, ואפילו האוכל כשר (הודו – כבר אמרנו ? )

אני מניח שהמקביל הישראלי הוא יום העצמאות (יום המנגל) שלנו. לפחות אצלנו מדובר במספרים יותר סבירים (4-5 מיליון – לא יותר) ואין הגבלה דווקא להודו. יש פרגיות עוף, יש בקר, יש כבש, אפשר אפילו בקר נמוך – הכל הולך. לפחות אנחנו לא מכריזים מלחמה על זן אחד מסכן של תרנגולים (הם באמת נראים קצת פתטיים העופות האלו, לא ? אני לא כל כך מרחם עליהם למען האמת).

 לא די בזה – יש עוד טקס מוזר שנסוב סביב הסיפור הזה עם ההודו. וזה הסיפור המעניין של החנינה הנשיאותית של תרנגול הודו אחד. יצא לכם פעם לראות את זה בחדשות ? כן ממש, מצלמים את זה ומראים את ג'ורג בוש, או כל נשיא אחר לצורך העניין מקבל לידיו תרנגול הודו גדול ושמן, ומול פני האומה הוא מעניק לתרנגול הזה "חנינה נשיאותית" ומבטיח שהוא יחיה את שארית חייו מאושר וחופשי והוא לא יסיים את חייו על צלחת החג כמו שאר אחיו, דודיו וכו'. יפה נכון ? 

עכשיו המצפון נקי – אפשר להמשיך לטבוח ולאכול. למי שלא שמע על זה או חושב שאני ממציא – הנה הסרטון שמצאתי (למעלה). אגב – נותנים לתרנגולים האלו גם שם, ומשחררים אותם לחופשי (פעם זה היה בחיק הטבע, בשנים האחרונות הם מובאים כלאחר כבוד לדיסני וורלד בפלורידה או קליפורניה).

** מספרים על הנשיא אייזנאהור שהוא אכל את התרנגולי הודו שהובאו לו לחנינה במהלך שתי הקנדציות שהיו לו.

טוב – מספיק עם ההודו. די. יהיה זכרם ברוך, השם יקום דמם וכו'.

 מה שמדהים אותי במיוחד הוא היום שבא אחרי Thanksgiving, למחרת בבוקר – הלא הום יום שישי השחור. לא, לא מדובר ביום מיסטי מפחיד, וגם לא ביום מקולל במיוחד.

יום שישי השחור נקרא כך בגלל שרוב האמריקאים אינם הולכים לעבודה באותו היום. הם קמים מוקדם מאוד מאוד, ורצים לפקוד את הקניונים ומרכזי המסחר. כן, כן. ביום שישי השחור, החל מהשעה 04:00 בבוקר (לכן שחור, הכל חשוך עדיין בשעה הזו) נפתחת עונת הקניות המטורפת שתימשך עד חג המולד וקצת לאחריו. המבצעים של יום שישי השחור ידועים כמבצעים מטורפים. ידוע שחנויות מסוימות מוכרות מוצרים מסוימים במכירי הפסד, רק כדי למשוך קונים לחנות שלהם, להתחיל בה את עונת הקניות. ותאמינו לי שהם יודעים מה שהם עושים        

הם יקנו ביום שישי השחור, ובשבת הלבנה, ביום שני הסגול, ורביעי הירקרק (אין באמת ימים כאלו, אבל אני משתעשע באנלוגיה – תזרמו איתי) . בקיצור – הקניות יימשכו כאילו אין מחר. עד שיגיע חג המולד, ואז יהיה ערב חגיגי ויפה, וכל הילדים יקבלו מתנות, וכל החברים יקבלו מתנות, וההורים, והאחים והמשפחה הקרובה והרחוקה – כול יקבלו מתנות. אפשר להירגע כבר ? לא ממש.

כי למחרת יתחילו הסיילים של מה שנשאר מחג המולד boxing day הידוע , ושוב שכננו היקרים ישכימו קום – לקנות. מרתק, לא ? בשנה שעברה הגענו לארץ לביקור מולדת בדיוק בתקופה הזו של חג המולד, אז נחסכו ממני כל הדילמות . השנה נהיה פה, בטורונטו. אני מקווה להיות חזק. לא להתפתות לעסקאות בשטח, כמו שאומרים…לסיום – ברכה קצרה ומקורית לכבוד החג. בכל זאת – לוקחים את זה מאוד ברצינות (תעבירו לי את הרוטב אוכמניות בבקשה…)

חג שמח,

               עומר

היי לכם,

עכשיו אני כבר יודע שיש כמה שקוראים את הבלוג הזה. אז היי לכם. אני לא באמת באתי לכתוב היום. רק "עברתי לרגע".

 יש לי כל כך הרבה עבודה לאחרונה שאני באמת מגיע למחשב הביתי שפוך, אז לא יוצא לי לכתוב. למרות שיש לי רעיונות לפעמים, אבל פשוט אני לא מוצא את הזמן או האנרגיה. אני באמת מקווה שלקראת החגים (הנוצריים) הבאים עלינו לטובה אני אמצא יותר זמן לזה.

בכל מקרה, בימים האחרונים אני מקשיב די הרבה לקונצ'רטו הראשון של שופן לפסנתר ותזמורת (במי מינור, למי שזה חשוב לו).50 שניות אחרי שהתזמורת מתחילה לנגן ניתן לשמוע את הנושא המרכזי של הפרק הראשון, והכותרת של הפוסט הזה מסגירה מה זה הזכיר לי. ממש – פיתוח מבריק להתחלה של השיר פרח הלילך. למען הצדק נזכיר ששופן הלחין את היצירה הזו ב 1830, קצת לפני שנורית הירש הלחינה את פרח הלילך. אולי היא שאבה השראה מהקונצ'רטו הז , אולי זה צירוף מקרים, אבל בכל מקרה זה מקסים.

אז חשבתי לשים את זה על הבלוג. שכולם יוכלו להקשיב, להתענג. הפסנתרן שמבצע פה הוא יונדי לי, אחד המוכשרים שבסינים המובילים בעולם היום. למי שאין ממש סבלנות להקשיב לכל ה 10 דקות של הקטע (למרות שזה לא כל הפרק הראשון בשלמותו) יכול פשוט לדלג לשניה ה 50 של הקליפ, ומיד אחר כך לדקה 4:40 שבה הפסנתר מבצע את המוטיב הכל כך יפה הזה.

אגב – אם במקרה זה היה מוכר למישהו – אולי זה מהקולנוע… את הקונצ'רטו המקסים הזה אפשר היה לשמוע גם בסרט הקולנוע "ספלאש" ושנים אחר כך גם ב "מופע של טרומן" (מנוגן במלואו בסוף הסרט). 

כבר חשבתי לסיים, אבל פתאום כל העניין הזה עם שופן ונורית הירש הזכיר לי את הדילמה הזאת של מה זאת השראה אמנתית וכמה יש בינה לבין העתקה.

יום אחד נסעתי לי באוטו והקשבתי לקונצ'רטו אחר לגמרי – הקונצ'רטו השני של רחמנינוב לפסנתר. אולי אחד היפים והמפורסמים שנכתבו לפנסתר אי פעם. אני זוכר שהייתי בכביש גהה, קצת אחרי צומת רעננה, כשהתחיל הפרק השני. שקט, לירי יפה. ואני פתאום קולט שאני מכיר את המנגינה. לא ברור לי עדיין מאיפה – אבל אני ממש יכול לזמזם עם התזמורת את המנגינה. ואז זה פתאום הכה בי – זו ממש המנגינה של השיר All by myself שהכרתי היטב מריקודי סלאו כאלו ואחרים. אותו שיר נצחי שביצע זמר בריטי בשם אריק כרמן  ואחר כך התפרסם בחידוש של סלין דיון.

 בקיצור – בהזדמנות כשנפל לידי דיסק עם השיר הזה רצתי לבדוק את הקרדיט – מי המלחין של השיר ? (שוב הנחתי שרחמנינוב כתב את הקונצ'רטו שלו לפני שהשיר הזה נכתב).  וזה מה שמצאתי :

Pages: 2

Performer: Eric Carmen

Composer: Sergei Rachmaninoff, Eric Carmen

Genre: Art Music, Pop

Language: English

Publisher: Hal Leonard

Scored For: Piano/Vocal/Chords

אז אכן, במקרה הזה ניתןל הקרדיט למלחין המקורי. זה עדיין לא הפריע לשיר של אריק כרמן להפוך ללהיט היסטרי באנגליה ובעולם כולו. חשבתי לעצמי אם האדון סרגיי רחמנינוב זכה להקשיב לו, אבל העובדות מספרות  שהוא הלך לעולמו  ב 1943 , 20 שנה לפני שהשיר הזה בכלל נכתב.  אז למי שזה מעניין אותו הנה הביצוע שיזכיר לכם את השיר של אריק כרמן, ומיד אחר כך אתם יכולים להקשיב למקור, שהפעם היווה יותר מסתם השראה, אלא ממש היה הלחן המקורי של השיר הזה. הפרק השני של הקונצרטו מספר 2 של רחמנינוב לפסנתר (בדו מינור).

האזנה נעימה ונשתמע בקרוב,

עומר