היי לכם,

שוב אני

ושוב כמעט סתיו, וכמעט שנה חדשה.  הידעתם ? בעוד מספר ימים ימלאו 4 שנים להקמתו של הבלוג שלי.   אני כנראה אחד הבלוגרים הפחות פורים ברחבי הסייבר, אבל בכל זאת – אני שורד פה.

אולי זה בגלל שיום חמישי בערב, ואולי זה בגלל שמכבי תל אביב משחקת עכשיו בטורקיה מול קהל עויין, ואולי זה היין המצויין שאני שותה בעודי כותב – אבל הייתה לי תחושה שצריך לפתוח את הפוסט היום ברחוב הנשמות הטהורות.

לא בטוח שאני יודע למה, אבל יש בימים האחרונים תחושה כזו של ימים נוראים, ימים גורליים, ימים ששוב אני מוצא עצמי שואל "נו, מה עם הוצאת הדרכון הרומני ? "

שוב עולה השתן למנהיגי המזרח התיכון, ושוב עולה מפלס הלחץ. בשביל מה זה טוב ? למה הם כל כך לא רגועים ? למה לכולם יש אגו שאי אפשר להרגיע ? ארדואן, ביבי, ליברמן, אבו-מאזן – כולם מטפסים על עצים – ואף אחד לא רוצה לרדת.

חבורה של פסיכים. ואנחנו כלואים פה באמצע, כמה מיליונים ספורים שרק רוצים לקום בשקט מחר בבוקר לעבודה, לנסוע בנחת, לשמוע את הדס שטייף (גל"צ) מספרת בקולה השקט והתמים איך עוד עבריין טיפש נתפס ע"י סניף ראשון לציון של המשטרה, ושיהיה לכולנו יום שקט ובעיקר בטוח . זהו. מה כבר ביקשנו ?

כך יצא. אנחנו במקום לא רגוע, והימים לא רגועים. האוהלים נעלמו וההישגים של המהפיכה קבורים איתם. טרכנטברג ? לפי השם כבר היה ברור שטוב לא ייצא מזה.  באמת – שבוע שבו הפריימריז במפלגת העבודה הוא ההפוגה הקומית של העם לא יכול להיות שבוע מוצלח מידי. ותהרגו אותי – איך האדון פרץ חזר לתמונה – מישהו יכול להסביר לי ? לא צחקנו כבר מספיק ? לא קברנו מספיק  ?  לא קברו את הקריירה שלו עמוק כבר ? באמת שלעם הזה יש זיכרון קצר עד חסר…

נו די, אני רוצה להירגע. קרן אן מרגיעה אותי מאוד בדרך כלל. אפילו הביצוע המצמרר שלה ל"נשמות הטהורות" מצליח לעשות את זה. המילים, המאוד לא מרגיעות, של השיר הזה נכתבו ע"י שמעון ספיר, והלחן של נתן כהן.  בדיוק היום הקשבתי לכל התקליט של הנשמות הטהורות בדרך לעבודה (ובחזרה ממנה). אני מאוד ממליץ לכם לחזור אליו – תקליט מעולה. נולד בדיוק באותה שנה כמוני – 1974 – ולא פג ממנו הקסם עד היום. הלחנים המצויינים של כהן והעיבודים הקסומים של מתי כספי. 

הנה לכם – הנשמות הטהורות של קרן אן.

 

בואו נרגיע

קראתי שוב את הפסקה הפותחת ואני חייב להתנצל על הטון הקודר והמלנכולי משהו שתקף אותי. לא מאוד מאפיין, אתם חייבים להודות. סליחה. אני עובר מייד למשהו שדווקא שעשע אותי השבוע. באחד מאותם מיילים טפשיים , שמזמן לא קיבלתי , ראיתי את הצעת הנישואין המשוגעת הזו. הביצוע מרשים. קודם תראו, אחר כך נדבר :

תנו לי לנחש – בנות המין הנשי שצופות בזה מצקצקות עכשיו – אחרי דבר כזה – לא הייתי אומרת לו כן. הוא לא נורמלי…  ואני לא שופט אתכן, חלילה – אני לא הייתי רוצה להיות במקום הבחורה המסכנה הזו באותן שניות.

שויין – העיקר שיהיה לזה סוף טוב – ייתחתנו ויקימו בית בישראל (או שלא). אגב – הידעתם שאנחנו (בישראל) צועדים בצעדי ענק (סטטיסטית) לכיוון היחס המאוד לא סימפטי של אחד מכל שני זוגות יסיים את הנישואין בגירושין ? לא נעים.  ממש אמריקה.

קניונים, מבצעים, אי שוויון וגירושין מלוא החופן.

 אתם יודעם מה בא לי שנייבא כבר מאמריקה ? חניות גדולות . איך בא לי חניות גדולות. באמריקה החניות בקניון מסומנות אחרת – הן מותאמות לרכבים הענקיים שלהם,  לוואנים המשפחתיים הכל כך נפוצים שם. והכיף הוא שאתה חוזר לאוטו עם שקיות של קניות, ופותח את הדלת לרווחה ופשוט נכנס לאוטו.  איזו איכות חיים.  אני שובר את הגב בנסיונות להיכנס לאוטו אחרי שרכב אחר חנה לידי.  עוד סיבה ללחץ מזרח תיכוני , אני מניח.

הערכת יתר

אני קורא בשקיקה בימים אלו את הספר החדש של דן אריאלי – לא רציונלי אבל לא נורא. אני מאוד נהנה. הוא כותב כל כך יפה על כלכלה התנהגותית ועל החלטות שכולנו עושים מידי יום – אני ממליץ בחום.  רציתי לחלוק איתכם חלק קטן שהצחיק אותי מאוד כשקראתי אותו. באחד הפרקים אריאלי מספר על הערכת יתר – ואיך כולנו, באופן בלתי מודע אך טבעי לחלוטין מעריכים יותר מאחרים דברים שאנחנו יצרנו בעצמנו (כמו רהיט שהרכבנו בעצמנו או תבשיל טעים שהכנו).  כדי להסביר את התופעה אריאלי מדגים איך כולנו נוטים להעריך הערכת יתר את הילדים שלנו. ומכאן אני מצטט : "כהורה שטס הרבה אני חווה את ההשפעה הזו במהלך טקס החלפת התמונות. ברגע שהמטוס מתייצב אחרי ההמראה אני שולף את המחשב הנייד שלי, שיש לי בו המון תמונות וקבצי וידאו של הילדים שלי. בלית ברירה האדם שיושב לידי מציץ גם הוא מידי פעם במסך. אם אני מזהה בשכני למושב אפילו קמצוץ של עניין, אני מארגן מייד תצוגת שקופיות של הבן והבת שלי. אני מניח כמובן ששכני למושב רואה כמה הם נהדרים ומיוחדים ואיזה חיוך מקסים יש להם, וכמה הם חמודים בתחפושות השונות. לפעמים, אחרי שתצוגת השקופיות נגמרת שותפי למושב מציע שכעת נסתכל על תמונות של הילדים שלו. כבר אחרי דקה או שתיים של צפייה אני אומר לעצמי :  " מה הבנאדם הזה חושב ? אני לא רוצה לשבת כאן 25 דקות ולהסתכל על תמונות של ילדים שאני לא מכיר ! אני צריך לעבוד ! מתי המטוס הזה כבר ינחת ? "

ספר מומלץ !

 

 

 

אהרון רזאל

 תשמעו – אני לא מפסיק להיות מופתע מהאחים המוכשרים לבית רזאל. לפני כשנתיים כתבתי פה בבלוג שלי על אלבום הבכורה המקסים של יונתן רזאל. והנה גיליתי שיש לו אח, לא פחות מוכשר שגם הוא עושה מוסיקה נהדרת. ואתם יודעים מה  ? קניתי את הדיסק החדש שלו, ואני מברך על כל רגע.

בכלל, וידוי קטן – עברו חודשים ארוכים מאז דרכה רגלי בחנות דיסקים אמיתית. אני פשוט לא מוצא כבר את הכיף בלקנות דיסק אמיתי ומקורי, היות שרוב הזמן אני לא ממש נוגע בו, אלא מייד ממיר אותו לקובץ במחשב, ומאותו רגע הדיסק מונח על הספרייה כאבן שאף אחד לא רוצה או צריך להפוך… אז כך יצא שתעשית ה MP 3 הרסה לי את הכיף שברכישת הדיסקים.

 ובכל זאת, לרגל צאת אלבומה החדש של רונה קינן (הנסיכה האמיתית ) שמתי פעמיי לחנות צליל, וקניתי מבחר יצירה ישראלית מקורית. בין השאר גם את אהרון רזאל. המלצות נוספות בקרוב. בינתיים – אני רוצה לתת גם לכם להתרשם מהקול החם והלחן המקסים של השיר "עולה בשביל" שרזאל הקליט עם שולי רנד. חברים – בדקו את ספריית המוסיקה שלכם וגלו שלא מעט מהאלילים העכשוויים שלנו עוטים כיפה גדולה על ראשיהם. (יונתן רזאל, אהרון רזאל, מאיר בנאי, אביתר בנאי שולי רנד ועוד הרשימה ממשיכה…)

כדברי רזאל עצמו בפזמון :

ואם יבלו בגדיך סנדל שלרגליך
חמה האדמה ושוב נפקחת עין עצומה
ועדיין לא מצאת את הניגון אליו יצאת
אך יודע שבצל האל הנך

 

המתת חסד

 

שמעתי לא מזמן איזה קומיקאי אומר שבישראל יותר טוב מאשר בשווייץ. כי הנה – בשוויץ אדם צריך לשלם אלפי דולרים כדי לקבל המתת חסד. בישראל הוא יכול להתאשפז בחינם בכל בית חולים ציבורי – והם כבר יהרגו אותו בחינם.

מצחיק , אבל עוד כואב…  מחר יום שבת ואני עדיין מתגעגע לקול של עדי טלמור מחדר החדשות של גלי צה"ל. 

לא בשביל זה פתחתי את הפסקה הזו במילים המתת חסד. משהו אחר לגמרי. את הקליפ הבא ראיתי די מזמן. בהתחלה הוא קצת הלחיץ אותי, אחר כך שיעשע . אולי. סטודנטים משועממים מחליטים שמכונת הכביסה שלהם הגיעה לסוף ימיה. והם עוזרים לה לשים לכל סוף. במשך 48 שניות ראשונות של הצילום רואים את המכונה סוחטת "על יבש" ומעלה עשן מרוב מאמץ. ואז, פתאום, מגיעה כוס התרעלה – אבן גדולה (בלוק) מושלכת לקרביה. התמונות אינן קלות לצפייה – ראו הוזהרתם.

 

 

 

זהו, יקיריי. אני מסיים פה את הפוסט הזה. אני רוצה להשאיר אותכם עם שיר מקסים שמתנגן לי בראש כבר יומיים. אני מאוד אוהב את מה שקרוי היום "מוסיקת עולם". בעיקר אני אוהב את השירה בשפות זרות שנשמעות מקסים כשהן מושרות. כך אני נהנה ממוסיקה ברזילאית, צרפתית, איטלקית , יוונית, ספרדית – וגם ערבית על סוגיה השונים.

יש לנו כישרון ענק ששר מקסים במרוקאית. קורים לו שמעון בוסקילה, ואת הגילוי שלו לעולם אנחנו חייבים לשלמה ארצי היקר. אז הנה השיר שהתחיל את הכל :  "עלש" . 

(מאז כבר היה לנו את "הייתי בגן עדן", ולאחרונה גם שיתוף הפעולה המתבקש עם הפרוייקט של עידן רייכל.)

הלחן המקסים והקליט של בוסקילה עצמו, והכי חשוב השירה המקסימה.

עוד לגימה מהיין, להקשיב, להירגע ולשכוח מהלחץ המזרח תיכוני הזה.

 

 

שיבוא עלינו סתיו קריר ושקט.

להתראות בקרוב,

עומר