שלום יקרים,

עבר רבעון , אני יודע. ממש עבר רבעון מאז שישבתי לכתוב . זה לא שאני לא רוצה, זה פשוט לא יוצא. אתם תסלחו לי, נכון ? הטיוטה לפוסט הזה התחילה להיכתב ב 3 יולי, והנה היום , 22 אוקטובר אני סוףסוף ממשיך.יום שישי. רוח סתווית מנשבת בחוץ אפילו שהסתיו ממש מסרב להופיע השנה. לפי לוח השנה בעוד כחודש תסתיים העונה שנקראית סתיו, ואמור להגיע החורף. שיטוט קצר בחנויות בקניון יזכיר לכם את זה. זה מצחיק, עברתי היום ליד חנות של קסטרו וראיתי מעילים וסוודרים על המדפים וממש לא הבנתי על מה ולמה. המסכנים פועלים עפ"י לוח השנה וההגיון שזכור לכולם מימים עברו. שנים שבהם בסוכות כבר הגיע איזה יורה בריא ואח"כ הכל נהיה סתווי. אבל הימים האלו חלפו, וכנראה שכבר לא ישובו. המדבר משתלט עלינו. בכל מקרה היום נעים, אפילו נעים מאוד. שנה ורבעון מאז שחזרנו לארץ אני כבר מודה בקול רם – מזג האוויר שלנו הוא נוח יותר ונעים יותר מהרבה מקומות אחרים בעולם. עם כל שנאתי לקיץ הלוהט והלח, הרבה יותר נעים פה. מזל.

נגן אקורדיאון

רותם שלי קיבלה טלפון חדש השבוע. איזה כיף ואיזו התרגשות. להחליף טלפון זה ביג דיל בימינו, בגלל שהוא הפך לחלק כל כך חושב ביומיום. מקבלים שיחות, תזכורות על פגישות, הודעות, מסרים, פרסומות, וכל זאת עוד לפני שדיברנו על המצלמה, התמונות , קטעי הוידאו וכו'. למה אני מספר לכם את זה  ? כי תפקידי, בתור השר הממונה על הטכנולוגיות בבית, היה כמובן לקבל את הצעצוע החדש ולהתאים אותו לשימוש בשביל רותם. החלק המאתגר אך המהנה הוא כמובן בחירת שיר לצלצול. אחרי שהשמעתי לרותם מספר אפשרויות שמחתי שהיא בחרה את הפתיחה של השיר I don't want to know של Vaya Con Dios. השיר הזה נכנס לי ללב איש שם בראשית שנות ה 90 כשהלהקה הבלגית האנונימית ( עד אז) הזו נכנסה למצעדי הפזמונים. ומה באמת עושה את השיר הזה כל כך יפה (מלבד הקול השנסוני המחוספס שך הסולנית- דני קליין) הוא כמובן האקורדיאון. איזה יופי של סולו אקורדיאון פותח את השיר הזה. כמה מילים על כלי הנגינה המופלא הזה, ברשותכם. האקורדיאון הומצא כנראה בגרמניה, בראשית המאה ה 19. הפטנט הרשמי נחתם ע"י יקה בשם קיריל דמיאן , אבל כידוע לאקורדיאון המון גרסאות. כאלו עם הקלידים דמויי הפסנתר וכאלו עם הכפתורים המרובים בצד ימין, כאלו עם בסים אוטומטיים, וכאלו שפחות… מה שבטוח , בכל מקום שבו הוא נמצא האקורדיון כבש לבבות ותמיד תפס את מקומו במרכז מוזיקת העם – הפולקלור. הפולקלור הצרפתי, האיטלקי, הארגנטינאי, הצועני, וכמובן גם אצלנו – הישראלי. אצלנו החינוך לאהבת הכלי מתחיל כבר בגיל הרך. המנגנת בגן . לרבים מאיתנו מדובר בכלי הנגינה הראשון שאנחנו רואים וחווים מקרוב. שמחתי מאוד לגלות שגם היום אחוז מסוים מהמורות לריתמוסיקה ממשיכות את המסורת ומגיעות לגן עם אקורדיאון ליידי קטן. אני רוצה לעצור פה את הסקירה ולתת לכם להתענג קצת על האקורדיאון הנפלא של ויה קון דיוס.

 

יש עוד אינספור דוגמאות של שירים בלתי נשכחים שהאקורדיאון עושה אותם. אני בחרתי להשמיע עוד דוגמא, הפעם משירה של מרסדס סוסה האלמותית (מוזר שפתאום היא כבר איננה). בשיר הנפלא El Cosechero (בעברית – הקוצר) הפתיחה היא של האקורדיאון, אבל בוא ממשיך בלווי במשך כל השיר, ואני כל כך אוהב לשמוע אותו… אזה הנה הקוצר של סוסה. להנאתכם.

ואני לא יכול להתאפק ולהביא לכם גם את הגרסא בעברית של השיר הזה. אמנם בלי האקורדיאוןאבל עם הגיטרות המצוינות של הפרברים (שביצעו את השיר הזה גם עם מתי כספי הרבה פעמים). המילים והלחן של השירה המקורי הם של איילה רמון. בעברית  אהוד מנור כמובן.

 

אנו הולכים ברגל

ביום שישי הלכתי להחזיר את יואבי מהגן. השנה יואב בגן שנמצא ממש קרוב לביתנו. פחות מ 150 מטרים. כל כך נהנתי מהדרך הבייתה. פחות מחמש דקות, אבל הלכנו יד ביד, ודיברנו. פתאום הבנתי כמה זה נדיר. בחיים המודרניים בקצב הבארוק שלנו, אני תמיד מפזר את הילדים ואוסף אותם באוטו. כל אחד נכנס לכיסא שלו, חוגר חגורת בטיחות ומתחילים בנסיעה. קשה קצת לדבר באוטו. אין קשר עין וקשה לשמוע מהספסל האחורי לכיסאות הקדמיים. השיחה פחות קולחת ואינטימית. וככה הלכנו יד ביד ופשוט דיברנו, והבנתי כמה אנחנו מחמיצים לפעמים בדרך החיים הבינעירונית המהירה שלנו. לא שיש לי משהו לעשות בנידון, אבל לפחות נשארתי עם התובנה… עד יום שישי הבא.

 

 

 

 

 

זו אותה המנגינה

נתחיל בהמלצה חמה שיש לי על האלבום  המצוין של להקת Beach House  הקרוי Teen Dream. אני בדרך כלל לא ממש חובב להקות פופ רך, אבל הדיסק הזה התנגן לו מספר לא מבוטל של פעמים באייפ פוד שלי בדרך לעבודה – ותפס חזק.  מדובר בצמד  אלכס  סקאלי (גיטרה וקלידים) יליד בולטימור, וויקטוריה לגראנד (שירה ואורגן) , ילידת צרפת, והאחיינית של מישל לגראנד. מאז 2004 הם הוציאו כבר 3 תקליטים, אבל דווקא זה האחרון שיצא ביוני השנה העמיד אוצם בראש המצעדים כמעט בכל מקום.  תנו להם סיכוי בפלייליסט שלכם. השיר שבחרתי להביא פה נקרא זברה והוא מייצג די נאמנה את הסגנון הרך והנעים שלהם. אגב לא מצאתי ממש קליפ רשמי של השיר הזה, אבל אהבתי את מה שמצאתי.  הנה :

ועכשיו הפואנטה,  – רציתי להשמיע לכם את אותו השיר בביצוע של מקבלת PS22 הניו יורקית. מי הם , תשאלו  ? ובכן, בסטייטן איילנד, ני יורק יש בית ספר יסודי הנושא את השם הלקוני PS22 . בשנת 2000 הקים שם המורה למוסיקה מקהלת ילדים ,  כולם ילדי הכיתה החמישית . המקהלה כמובן ביצעה שירים אמריקאיים שונים, מזמורים קלאסיים, קטעי גוספל וכו'  אבל המורה,  בריאן גריינברג , התחיל להשמיע לילדים שירי פופ אלטרנטיבי  ולהציע להם לבצע גם אותם, בעיבודים מיוחדים למקהלה.  כל זה היה כנראה נשאר בשכונות המקומיות של ניו יורק אלמלא אותו מורה מוכשר, בריאן, היה מתחיל לצלם את המקהלה שלו ולהעלות סרטונים ליו-טיוב. הוא גם כתב עליהם בבלוג שלו. בקיצור,  מאז 2006 צפו בסרטונים של הזמרים הצעירים האלו מסטייטן איילנד לא פחות מ 23 מיליון פעמים ! איזה יופי זה, נכון ?  בראיין הוא מעריץ של טורי איימוס והעלה לרשת מספר ביצועים של הילדים לשירי טורי איימוס, ולא איחר היום שטורי הגיעה בעצמה לבקר את המקהלה ולהופיע עיתה.  הנה הביצוע המאולתר של החבר'ה לשיר Zebra  של Beach House  :

מה שמיוחד לדעתי בחוויה הזו הוא שהילדים זוכים להיות חלק מהממקהלה רק למשך שנה אחת. כיתה ה' , לא יותר. אחר כך מגיע מחזור חדש.  בקיצור – התאהבתי בתופעה. בתור מי שעובד עם ילדים על מוסיקה לא מעט, הסרטונים האלו נתנו לי הרבה השראה . מקסים.

ניפרד עם סרטון קצר מתוך חדשות MTV על המקהלה :

תנו לחיים לנצח

מכירים את זה שאתם הולכים לסטנד אפ קומדי, והקומיקאי מצליח ממש להצחיק אתכם כי כל דבר שהוא אומר אתם חושבים בלב – "ואללה, נכון, זה בדיוק ככה…"    ?  אז תופעה דומה קוראת לי כשאני צופה בתכניות הטלוויזיה של חיים הכט (להוציא  קומדיית המצבים "מה אתם הייתם עושים" שלא ממש מתיישבת היטב ברפרטואר שלו). בכל פעם שאני רואה את אחד מסרטי החינוך האלו שלו, אני שואל את עצמי – איך זה יכול להיות שרק הוא רואה את זה ככה ? למה אף אחד בממשלה לא חושב על זה ? למה כולנו מהנהנים בראש , סופקים כפיים וממשיכים הלאה בתחושת "אין מה לעשות… "  ? זה נורא מתסכל כשחושבים על זה. לא מזמן ראיתי תכנית של חיים על מצוקת כוח העבודה המקומי והמצב העגום של החקלאים בארץ, וזה היה עצוב , וכל כך נכון..  אני שוב מודה בהכנעה שהרבה  אני לא עושה כדי לשנות את המצב, אבל אני מבקש להגיד תודה לחיים הכט ולכל האחרים שרואים שליחות בלנסות ולשנות את התודעה ולהביא לשינוי (גם גיא מרוז ואשתו הוילנאית פדרבושית עושים זאת בהצטיינות לטעמי) . לאלו מכם שירצו לראות את התכנית הזו הנה קישור לגרסא מוקלטת. חוצמזה – מה נאחל לנו ? שיום אחד הקול השפוי יגיע לשלטון ויישאר שם.

עוד חוזר הניגון

במלאת 100 שנה להולדתו של נתן אלתרמן , שלח לי מישהו קישור לאתר נפלא המכיל את יצירתו, וקטעי מדיה רבים . האתר עשוי היטב ואני ממליץ עליו בחום לכל אהבי המשורר ומה שהוא מייצג.  הנה הקישור לנוחותכם.  ואני שוטטתי לי באתר דקות ארוכות עד שבחרתי לי שיר סיום נאות לפוסט הזה.  הבחירה היא לא קלה. כשעברתי על הרשימה הבנתי שכבר כללתי לא מעט שירי אלתרמן בבלוג שלי עד היום (ליל חנייה, דצמבר ). אז בחרתי בשני שירים , הראשון הוא  שדרות בגשם, עם הלחן המקסים של נחום (נחצ'ה) היימן. בחרתי בו בעיקר בגלל שאני מת על יזהר כהן, אני חושב שהוא אחד הזמרים שמגישים שיר הכי יפה בארץ. מי שלא מסכים איתי מוזמן להגיב בסוף הרשימה. ומי שמסכים איתי – גם הוא מתבקש להגיב. בכלל – אתם לא משתמשים  במנגנון הכל כך בסיסי הזה של תגובות. איך אני אדע מה אתם חושבים  ? בבקשה לא להתעצל.

ועוד אחד לסיום, דווקא של מאיר בנאי. יש לי ספר שירי אהבה של אלתרמן, ופעם ישבתי לנסות כוחי בהלחנה של כמה מהם. אני חושב שזה היה אחד מהשירים האלו שפיזמתי לעצמי.

במיוחד נגעו לליבי המילים של הבית השני :

את נרדמת, ואני אכנס ואשב.
לרצפה אשב
להביט עלייך.
שותק ונכרי בחדרך השליו
אחכה לך כמו נעלייך.

בכל מקרה – למאיר זה הצליח . .. הנה הוא :

עד כאן, יקרים.  מקווה שסלחתם לי על תדירות הכתיבה העלובה. ספרתי לא פחות מ 8 קטעי יו-טיוב בפוסט היום.. סתם שתדעו שאני משתדל.

ניפרד בברכת הלוואי שיבוא עלינו סתיו שובב.

עומר