אני יושב וכותב פוסט מיוחד לגלעד שליט, רק בגלל שהיום בדרך הבייתה הבנתי כמה אני הפכתי אדיש לטרגדיה הזו.
כי כל מה שעניין אותי זה לדעת איפה הצעדה של משפחת שליט עוברת היום, כדי להבין האם יהיו לי פקקים מיוחדים בדרך הבייתה. ובגלל שבכל יום בדרך הבייתה אני עובר בכיכר המייסדים באבן יהודה שבה תלוי פוסטר ענק עם תמונה של גלעד והכיתוב "בעזה חי ילד" , ואני כבר לא שם לב לזה.
קצת התביישתי כשהבנתי שזה מה שקרה, אבל אני חושב שאולי אני לא היחיד. יש לנו מנגנונים שמפלטרים את העצב והטרגדיה החוצה מאיתנו אחרי שכבר הגענו לסף ספיגה.
וזו טרגדיה וזה עצב שקשה לנו בכלל לתפוס או להבין. אנחנו רוצים שיהיה להם טוב – למשפחת שליט, אבל אנחנו לא ממש יכולים או רוצים לחיות את הכאב הנורא שלהם כל יום.
אז בגלל זה החלטתי לשלוח פוסט מיוחד, רק כדי להזכיר לעצמי ולכם שכן איכפת לנו. שאני כן חושב שצריך לעשות הכל כדי להחזיר את גלעד להוריו.
אני לא מוסיף עוד הרבה. השיר הזה של שלמה ארצי גרם לי להיחנק קצת בנסיעה בדרך הבייתה היום . לחשוב על הילדים שלי. לחשוב על המקום הזה , המטורף, שבו אנחנו חיים, ולחשוב שבאופן משוגע למדי – אנחנו חייבים לראות את הילד הזה חוזר, גם במחיר לא ממש סביר.
מצמרר למצוא כמה המילים של אבי קורן כאילו נכתבו בשביל הקמפיין הזה של משפחת שליט , אפילו שנכתבו לפני 40 שנה בדיוק…
עוד מעט תפרוץ האנחה -
קבל זאת כתפילה מאוד אישית.את הגשם תן רק בעיתו,
ובאביב פזר לנו פרחים,
ותן לנו לשוב ולראותו -
יותר מזה אנחנו לא צריכים.
