החיים בקצב הבארוק

היי לכם,

נשימה ארוכה… ומתחילים. אני כל כך רוצה לשבת לכתוב בבלוג שלי פעמים רבות, ופשוט לא מצליח למצוא את האנרגיות המתאימות. כשאני נוסע לעבודה בדרך כלל עוברות לי מחשבות בראש ואני כאילו כותב פוסט שלם בראש, וחושב שזה ממש חבל שאין לי מקלדת באוטו להעלות את הכל הכתב…  ואז כשמגיע הערב, והילדים ישנים, והיום נגמר – באמת שאין לי כבר כוח להתיישב מול המחשב ולכתוב. אז ככה יוצא שבעצם יש הרבה יותר פוסטים בבלוג שלי ממה שאתם רואים, פשוט רובם לא מוצאים את דרכם בדרך לדפי האינטרנט, ונשארים כמחשבות בראש שלי.

באחד הבקרים נסעתי עם הילדים לפיזור הבוקר (גנים, בית ספר) ובאוטו התנגן לו דיסק של מוסיקה קלאסית, אחד האהובים עליי. קוראים לו – "באך לקטנטנים".

שי קיבלה אותו במתנה כשבאמת הייתה קטנטונת, אני מאוד אהבתי להקשיב לו בזמן אמבטייה לשי, משחק או סתם. אני חושב שמכל סוגי ומגווני המוסיקה הקלאסית הבארוק הוא המרגיע ביותר עבורי.

מה זה אומר בארוק במוסיקה  ? בלי להיכנס להסברים עמוקים מידי מדובר על המוסיקה שנכתבה בשנים 1750 – 1600  והמלחינים הבולטים של התקופה הזו היו באך, ויואלדי, הנדל  ועוד. כשלמדתי מוסיקה לימדו אותנו איך לזהות יצירות שנכתבו בתקופת הבארוק. זה למעשה די קל. אחד המאפיינים הבולטים של המוסיקה הבארוקית היא שאין בה ממש הפסקות לנשימה. מרגע שהיצירה מתחילה, ועד סופה, יש מין משפט מוסיקלי אחד ארוך, עם קצב אחיד , והרבה פעמים גם מוטיב קצבי שחוזר על עצמו (במוסיקה קוראים לזה אוסטינטו – מלשון עקשנות) . 

ולמה אני מספר לכם את כל זה ? כי זה עבר לי בראש שהחיים שלנו במקום הזה, בתקופה הזאת, נורא דומים ליצירה בארוקית . קמים בבוקר, רצים להתארגן, מפזרים את הילדים, ממהרים לפקקים, לעבודה, לאיסוף, לחוגים, לארוחות ערב, מקלחות, סידורים אחרונים למחר, קצת כוכב נולד – ולמיטה. נגמר פרלוד אחד.

למחרת בבוקר – מתחיל קונצ'רטו לחליל – ושוב בקצב משתולל, אוסטינטו בלתי נגמר של חיים. ולפעמים אני חושב – הלוואי שהיינו קצת יותר דומים ליצירה של מוצראט או היידן, שם היו עוצרים לנשום. שם  כבר היה כבוד לקצת אנדנטה, לקצת איטיות,והכי חשוב – לעצירות לנשימה. 

אז אתם מבינים את האירוניה שבפילוסופיה הזו ? המוסיקה הזו- הלא נושמת, לא עוצרת – היא זו שמרגיעה אותי הכי הרבה. אם אני נכנס לסניף של ארקפה או סטארבקס ויש שם קונצ'רטו של ויואלדי או סוויטה של באך – רוב הסיכויים שהבוקר שלי יתחיל טוב.

מי שמכיר אותי היטב יודע שכשהוצאתי רשיון נהיגה עברתי רק  בטסט שלישי. שי, הבת שלי, תמיד צוחקת עליי ושואלת "אם אבא עבר טסט שלישי, ואמא עברה טסט ראשון – למה אבא תמיד זה שנוהג ? ". אז בטסט הראשון התקרבתי קצת יותר מידי לרכב חונה, ונגעו לי בהגה, ובטסט השני דפקו לי ברקס, אז מה ? אבל בטסט השלישי הבאתי איתי קלטת – קונצר'רטי של ויואלדי לחליל ותזמורת, וביקשתי בנימוס מהטסטר שיאפשר לי להקשיב למוסיקה במהלך הטסט. 

הקסם הבארוקי עשה את שלו…  גם כשהייתי צריך לעבור טיפולי שיניים ארוכים ולא נעימים הזעקתי לעזרתי ווקמן (כן, אז זה עוד היה ווקמן, גדול מגושם עם קלטת שחוקה בצבע כתום)  עם ויואלדי היקר וגם זה עבר. אז – אם אתם תוהים, ויואלדי כתב חוץ מ"ארבע העונות"  המפורסם שלו עוד 500 קונצ'רטי לכלים שונים. יש שאומרים שכולם נשמעים אותו הדבר, אבל לי זה לא ממש משנה. אז כדי לסיים את הפסקה הפותחת הארוכה שלי, אני מזמין אתכם להקשיב לפרק הראשון מתוך הקונצ'רטו הראשון של באך לפסנתר ברה מינור.  הגבירו את הווליום, הישענו לאחור, והירגעו. והכי חשוב – אל תפסיקו לנשום…

איפה המנצח ?

חדי העין שבינכם ודאי הבחין שבקטע שראיתם  עכשיו אין מנצח לתזמורת. היום זה נראה קצת משונה תזמורת שמנגנת בלי מנצח – אבל עד לתקופת הבארוק זה היה הנוהג המקובל. בדרך כלל התזמורת צייתה לחוקים של הכנר הראשון או נגן הקלידים. הוא הכתיב את הקצב והחוקים הכלליים של היצירה. סיפור מעניין הוא על המנצח המתועד הראשון בהסטוריה. ז'אן בפטיסט לולי שחי בין השנים 1687 – 1632 היה הראשון לעמוד מול התזמורת כשכל תפקידו הוא להנהיג אותה. אלא שלא היה לו שרביט מנצחים צנוע ביד, השרביט שבו השתמש לולי היה מוט כבד באורך 1.8 מטרים שבו חבט בעוצמה ברצפה כדי להכתיב את הקצב לשאר הנגנים. באחד מאותם קונצרטים חגיגיים שערך לולי, לכבוד שובו של המלך (לואי ה 14 הצרפתי כמובן) לקו הבריאות, פגע לולי עם המוט בכף הרגל שלו ונפצע. במקום הפציעה התפתח נמק, וכעבור שבועות מספר הלך לולי המסכן לעולמו. וכך יוצא שהמנצח הראשון בהסטוריה מת… מניצוח. כמה טוב שפציעות מהסוג הזה הן כבר לא חלק מהסיכון המקצועי של המקצוע… 

 

Jean Baptiste Lully

 

 

 בואי ריטה

הרגל חדש ומהנה שאני מנסה לסגל לעצמי הוא לפתוח את הטלוויזיה בבוקר על ערוץ 24 בזמן ההתארגנות לגן.  והנה באחד הימים , פתאום, בתןך המולת הבית, אני שומע פתאום את הקול המוכר של ריטה בשיר עוד יותר מוכר מימי הילדות -  "כל האור , מזמן הלך לו, אל תלכי פתאום גם את…" והשיר הנוגה והמקסים הזה – "בואי אמא" זוכה לביצוע חדש ומרגש של האחת והיחידה. ברקע הקליפ – סצנות מתוך סרט בכיכובה של ריטה והכוכב הצעיר , יליד כוכב נולד, ליבי רן.

שוטטתי קצת באינטרנט אחר כך. מסתבר שמדובר בסרט סטודנטים בשם "בן חוזר הבייתה" . הבמאי הצעיר – אלעד זכאי – שעשה את הסרט הקצר כעבודת גמר שלו פנה לריטה בבקשה ללהק אותה בדמות האמא, והנה – הפלא ופלא – היא הסכימה, וחזרה למסך הגדול אחרי שלא הופיעה עליו יותר מ 20 שנה (אלף נשותיו של נפתלי סימן-טוב) . בעוד הוא מחפש פסקול לסרט ביכוריו, ריטה פנתה אל הבמאי והשמיעה לו הקלטה שעשתה לשיר "בואי אמא". הוא מייד הבין את גודל המציאה וכך הפך השיר לשיר הנושא של הסרט. בלי יותר מידי הרחבות – קבלו :

אגב – זיכרון קצר שמעלה בי השיר הזה – פעם התבקשתי להשתתף בהצגה של החוג לתיאטרון בבית הספר. אני כמובן לא שחקן, לא מתיימר להיות ולא הייתי גם אז.  גויסתי לאחת ההצגות כניצב , רק בשל כישוריי המוסיקליים. הבקשה הייתה שאשתתף בתור פרטיזן  שיושב ליד המדורה בסצינה כלשהי, ואנגן במפוחית. ותנחשו מה ניגנתי שם ? בדיוק… 

מי היה "עממי "  ?

כשבדקתי באינטרנט מי הם האמונים על יצירת השיר היפה הזה ששרה ריטה, הייתי בטוח שהשיר המקורי הוא שיר עם רוסי. ככה זכרתי. ואכן, קונסטנטין ואנשקין על המילים ואדוארד קולמנובסקי על הלחן. המילים בעברית, אגב , של לאה נאור. אז מיהו המלחין אדוארד קולמנובסקי ? מעולם לא שמעתי את שמו בעבר. ואכן, עד שנת 1995 כשפורסמו השירים הללו הלחן הופיע כ "עממי". והנה אחרי בירור קצר מסתבר שאותו קלמנובסקי הוא המלחין החתום גם על להיטים שעלו לארץ וזכו לנוסח עברי כמו "בדומיה" ו "העגורים חוזרים".  שיטוט קצר נוסף והנה עליתי על כתבה מעניינת  – בני משפחתו של המלחין  תבעו את אקו"ם בדרישה לקבל תמלוגים על עשרות השנים שבהם השירים הללו הושמעו ובוצעו בארץ בעשרות אלפי הזדמנויות – ומשפחת המלחין מעולם לא קיבלה תמלוגים…

אז מי זה "עממי" ? לחן עממי הוא לחן בעל אופי פולקלוריסטי שמקורו אינו ידוע. בהיותנו מדינת קיבוץ גלויות שכזו, הרפרטואר ה"עברי" שלנו מלא בלהיטים שעלו לארץ וקיבלו נוסח עברי. כך למשל : השיירה, סורו מני, ארץ זבת חלב ואפילו.. הלהיט של שרית חדד – "אתה תותח" הוא שיר שהלחן שלו מוגדר -עממי אוזבקי. אז כדאי לזכור שמאחורי כל "עממי" כזה מסתתר אדם שבעצם הלחין את השיר. אותו קלמנובסקי לפחות זכה לכבוד זה אחרי מותו. אם אתם רוצים לקרוא את הסיפור המלא – הקישו על הקישור הבא.

ולסיום – ציפור שחורה

כל כך נהנתי לכלול שיר של הביטלס בפוסט הקודם – שאני זומם להפוך את זה להרגל. הפוסט הזה התחיל בסימן בארוק, אז חשבתי שהסיום המתאים יהיה Black Bird  המקסים. למה ? כי פול מקרטני היקר סיפר לא פעם שההשראה לקו ההרמוני המקסים של השיר הזה הוא הבורה של באך. J.s Bach – Bouree in E Minor. זו יצירה לגיטרה שידועה במורכבות שלה שכם נגן הגיטרה נדרש לנגן את קו הבאס ובמקביל את המנגינה. הנה היא פה:

פול וג'ורג' ניסו כוחם בלמידת היצירה כדי "להרשים" בנגינת גיטרה. השנה היא 1968, פול שוהה בסקוטלנד ומאוד נרעש למראה גילויי הגזענות שמגיעים מעבר לים (ארה"ב) . זה נותן לו את ההשראה לכתוב שיר על זכויות אדם. בסלנג הבריטי של אותם ימים, לבחורה קראו Bird ומכן הדרך לכותרת Black Bird  קצרה וברורה. חומצזה שזה באמת שמה של ציפור שיר נהדרת. בפסקול השיר אפשר לשמוע ציוצים של הציפור הזו. 

השיר נכלל באלבום הכפול והמוצלח הידוע בכינויו האלבום הלבן.

בהופעה של פול בארה"ב בשנת 2004 הוא שר את השיר ואמר שהוא מאוד שמח לראות שהרבה מאוד בעיות שקשורות בזכויות אזרח אכן נפתרו מאז שהוא כתב את השיר.

אני מסיים פה. מקווה לפרסם פוסט נוסף בקרוב. קיץ שפוי לכולם.

קבלו את פול והציפור השחורה שלו.