שלום יקרים,

אני יודע, הבטחתי פוסט מייד כשננחת בארץ ונתארגן קצת. נו טוב, אז לקח קצת זמן.. כמה זמן ? 9 חודשים  פחות או יותר.  כל מי שעוקב אחרי החדשות בימים האחרונים יכול להסכים איתי שזה אםילו קצת הגיוני שלוקח זמן להסתגל מחדש לארץ זבת חלב וודבש שלנו. קצת משוגע פה. אבל אני לא אגרר לבכיינות ופוליטיקה , בטח לא בפוסט פתיחה החגיגי שלי.   הנה הוא – הפוסט הראשון שלי על אדמת המולדת. חזרתי פתאום, הנה אני בבית – תנו לי רק דקה לנשום.

אני חייב להתוודות שאני כבר חודשים רבים רוצה לחזור לבלוג הזה, בכל פעם הבטחתי לעצמי שהנה עכשיו אני מרגיש בשל, ושיש לי קצת זמן, וכוח – ותמיד משהו אחר תפס אותי.  אז זהו, עכשיו אחרי פסקת הפתיחה נראה לי שאני נכנס חזרה לקצב, ומפה אני כבר בירידה במלוא המהירות.

אז מה  חדש ?

אני מזכיר לכם ולי שהבלוג שלי הוא על "מחשבות ואפשרויות". אז זה מה שאני מקווה להמשיך ולעשות. להעלות על הכתב מחשבות ואפשרויות, ולשתף אתכם בדברים מעניינים שאני פוגש / קורא / שומע…

אחד הדברים שאני מקווה להוכיח לעצמי עכשיו הוא שגם בחיים בקצב טורבו שיש פה בארץ יש לי קצת פנאי .  למי מכם שזוכר את פוסט סיכום הרילוקיישן שפרסמתי פה בקיץ שעבר, סיכמתח את החיים בקנדה לפי אינדקס אלף -ביתי. באות ז ציינתי את הזמן הפנוי שהיה לי במהלך החיים בטורונטו. אז זהו שבישראל – ז כבר לא מסמלת את אותו הערך עבורי. בישראל היא נשארה פשוט אות בודדה – ז.

אני יודע שאני קצת מתבכיין, אבל אני לא חושב שאני מאוד מגזים. באמת יש לי פחות זמן לעצמי באורח החיים הישראלי. זה מתחיל משעות העבודה שהן ארוכות משמעותית יותר בארץ, וזה ממשיך בסוף השבוע שהתקצר לו ליום וצ'ופצ'יק.  יש פחות פנאי.

ובכל זאת, איזה כיף להיות פה.  חברים, עוד לא עברה שנה מאז שעלינו בארץ, ואנחנו מרגישים ממש ישראלים. העברית שלנו כבר ממש טוב, יש לנו כתובת, מספר טלפון, וכמה חברים טובות.  ארץ זבת חלב ודובשנייה , בלשון זכר.

החבר'ה בסוכנות היו מקסימים אלינו ונראה לי שבסך הכל התאקלמנו מהר. יאללה לעניינים.

ארקדי דוכין אבוד בטוקיו 

אני בוחר להתחיל את הפוסט הזה באחד הקליפים היותר שטותיים שתצפו בהם בזמן הקרוב, אבל חשבתי שצחוק טוב עשוי להשאיר אתכם  מנויים בבלוג שלי.  בשניות הראשונות שצפיתי בשיר הזה לא ממש התחברתי להומור, אני מודה. אבל נשארתי עוד קצת, ולאט לאט התחלתי פשוט לצחוק בקול רם מהשטות הזאת.  במה מדובר ?  מי שהעלה את הקליפ הזה ליו-טיוב חשב (וקצת בצדק) שהזמר היפני הזה ראוי להיקרא הארקדי דוכין היפני. האמת – שיר לא רע. המילים כמובן ביפנית, אבל התרגום לעברית הוא שעושה את הקסם הקומי הטפשי והפשוט פה (פעם היה טרנד כזה לעשות קליפים פלאשיים טפשיים לשירים בשפות זרות, אז יש בו מעין רטרו של זה). בקיצור – בלי יותר מידי קשקושים אני מזמין אתכם להגביר את הווליום, להישען לאחור ולהקשיב לשיר הנפלא "מתן"…

רוצה מנטוס ? לא תודה, כבר שתיתי דיאט קולה

הקטע הבא מתאים בדיוק לבלוג שלי. כי הוא מעניין אותי, כי הוא מערב מדע, כיף ואינטרנט, ובסופו של דבר הוא די שטותי והסיכוי לקרוא עליו בעיתון מכובד הוא לא גבוה. בשביל זה אני פה.  אני בטח לא יפתיע אתכם כשאספר לכם שכשמכניסים סוכריות מנטוס לתוך בקבוק קולה (במיוחד קולה דיאט) נוצרת תגובה כימית מיידית שגורמת לקולה להשפריץ במהירות כלפי מעלה. מי מיכם שמנוי לשרשראות דואר זבל כאלו ואחרות בוודאי קיבל פעם או פעמיים במהלך השנים האחרונות קליפ כזה. אז אני רוצה לספר לכם שהתופעה הזו הולכת ומתרחבת.  נתחיל בהדגמה פשוטה של הניסוי :

למעשה, מאז ה "גילוי" המסעיר אודות התופעה הכימית הזו, היא הפכה לאחד הלהיטים המצולמים ביותר באינטרנט. למה ? כנראה בגלל שזה לא מאוד מסוכן לעשות את הניסויים האלו (הסכנה שהבקבוק יישבר ויתפוצץ היא אפסית), זה מצטלם ממש טוב, וזה מאוד זמין. אז מאז אותו גילוי (אי שם בשנת 2006 )  החלו עוד ועוד אנשים לנסות ולהוסיף תחכום לניסוי המנטוס בבקבוק הקולה. אחד היישומים המדליקים הוא להכניס את סוכריית המנטוס לבקבוק הקולה ומייד לסגור את הפקק. אז משליכים את הבקבוק על הקרקע, חזק, במטרה לשבור את הפקק, והלחץ העצום משתחרר בבת אחת, ויוצר משהו שדומה לטיל קטן. ואכן, התופעה הזו שנקראת מנטוס רוקט  זוכה להצלחה רבה בקרב המעלים המתמידים ליו-טיוב. הנה תראו דוגמא :

עכשיו קצת הסברים – מה בעצם קורה פה ? למה המנטוס גורמים לקולה להגיב בעצבנות כזו ? ולמה זה חייב להיות מנטוס בטעם מנטה ?  אם תכניסו מנטוס בטעם פירות לא יקרה הרבה….  כמובן שכבר חקרו את התופעה, ואפילו הקדישו לה פרק בתכנית הטלוויזיה המקסימה "מפצחי המיתוסים" .  מבלי להיכנס לפירוט יתר, נראה שהקפאין, הפוטסיום והאספרטיים שבקולה מתרכבים כימית עם ה ג'לטין והגומי ערביקה שבסוכריות, והשילוב הזה, יחד עם המבנה הייחודי של סוכריות המנטוס (אם תסתכלו מקרוב תראו שהסוכריות האלו הן כמון גביש, מלאות בחרירים קטנים, מה שמאפשר לפחמן הדו חמצני שבקולה לחדור במהירות רבה ובשטח פנים גדול) מביאים להתפרצות המרשימה של הקולה. יש שקוראים לתופעה "דיאט קולה גייזר" יש שייתנו לזה אסוציאציות מיניות יותר וכו'.. בכל מקרה – זה קורה. אגב – למה במנטוס בטעם פירות זה לא קורה – כי שם הסוכרייה מצופה בשכבה חלקה שמבודדת את החרירים האלו בשטח הסוכרייה, וזה הורס את האפקט…

התופעה הלכה והתעצמה והיום יש כבר שיא גינס בהתפרצות של קולה דיאט ומנטוס, הניסוי הופיע בסדרות טלוויזיה רבות כמו אלן דג'נרס, הסימפסונים (כמובן שבארט היה חייב לנסות את זה) ועוד ועוד.

לאחרונה נתקלתי באחד המיזמים היותר יקרים של שימוש בדיאט קולה ומנטוס.  אחרי שיצרו גייזרים מסוכריות "מנטוס" ומדיאט-קולה והפכו לכוכבים ברשת, פריץ גרוב וסטפן וולץ ממדינת מיין שבארה"ב ממשיכים  לבדוק אפשרויות חדשות לשילוב אפליקציות של מנטוס ודיאט קולה.. לאחרונה הם המציאו מכונית-רקטות שמונעת מהכוח החזק שנוצר כשמערבבים בין המשקה השחור לסוכריה הלבנה (לא חשבתי על זה, אבל איזו סמליות ) 108 בקבוקי שני ליטר של "קוקה-קולה זירו" ו-648 סוכריות מנטוס נדרשו כדי להניע את כלי-הרכב החדשני. הם מכנים אותו "התוסס והזועם" על שם הדלק שמניע אותו.  אז הנה לכם סרטון (קדימון יש לומר) שמראה קצת מהניסוי הזה שלהם.

פסיכים עם יותר מידי זמן ויותר מידי כסף, זה בטוח…

הקמפנלייה של ליסט

כמה מילים על הקמפנלייה קודם כל. מדובר ביצירה שכתב המלחין ההונגרי המפורסם פראנץ ליסט לפסנתר. קמפנלייה – פירושו פעמון קטן. ליסט לקח נושא מתוך הקונצ'רטו השני של פגניני לכינור שבו השתמשו בפעמון יד קטן לקראת סוף הפרק, וכתב על זה אטיוד (יצירה שנועדה לתרגל טכניקה של הפסנתרן) משלו. כדאי לומר שליסט היה פסנתרן פנומן . למעשה, היו לו ידיים ענקיות, ואצבעות ארוכות בהרבה מהאדם הממוצע. חוצמזה הוא היה מלחין גאון. הוא הופיע המון בקונצרטים כשהוא מנגן על הפסנתר בעצמו. מספרים עליו שבהופעותיו במועדונים קטנים (צוותא 2 של המאה ה 19 )  נשים התעלפו תוך כדי ההופעה. למעשה מספרים שלפעמים בעיצומו של הטראנס, היה גם ליסט עצמו מאבד את ההכרה. עד כדי כך הוא היה הפרפורמר האגדי של זמנו( ויש אומרים גדול הפסנתרנים עד היום). ליסט היה בעל רעמה בלונדינית ארוכה , ומעריצים רבים ביקשו למזכרת קצוות משיערו. תופעה ההערצה המטורפת הזו לליסט אף זכתה לכינוי בספרות ההיסטוריה בשם ליסטמאניה. שנים אחרך כך אלביס פרסלי, ג'ים מוריסון ואחרים יחוו תופעות דומות, אבל ליסט היה הראשון….. שיעשע אותי במיוחד לקרוא שבשלב מסויים לא היה לו כבר מספיק שיער לליסט שלנו, אז הוא קנה כלב והיה קוצץ מפרוותו קצוות שיער ושולח למעריציו במכתבים, מבלי שיידעו שהשיער הבהיר והדליל הוא לא ממש שלו.

ליסט - האיש והרעמה

אז את היצירה המדהימה הזו – הקמפנלייה ליסט כתב  בשנת 1845 , כשהיה כבן 34.  עד היום היצירה נחשבת לתרגיל טכני קשה מאוד לביצוע לכל פסנתרן. הייצירה מחייבת את הפסנתרן לקפיצות במרווחים גדולים מאוד (לפעמים יותר משתי אוקטבות) במרווחי זמן קצרים מאוד (לפעמים עד 1/16 )  גם ביד ימין וגם ביד שמאל. למי מכם שזוכר את הסרט הנפלא "ניצוצות" על הפסנתרן האוסטרלי המחונן דויד הלפגוט, גם שם היצירה מופיעה באחד מקטעי השיא של הסרט.

בחרתי להשמיע לכם את היצירה הזו דוווקא בביצועו של ג'ורג' לי, הילדון החמוד ממוצא סיני שגדל לו במסצוסטס, ארה"ב ושעליו סיפרתי לכם כבר לפני יותר משנה בבלוג שלי. אני ממשיך לעקוב בדריכות אחרי ההפתחות המדהימה של הילד, או ליתר דיוק הבחור, הזה שגדל ומתפתח. מילד פלא הוא כבר הופך לפסנתרן מן המניין  שנוסע בעולם ומופיע עם תזמורות שונות. לאחרונה הוא ביצע את הקמפנלייה כהדרן בקונצרט בארה"ב והתגובות היו נפלאות. אני משאיר אתכם לכמה דקות של עונג צרוף עם גו'רג' לי המוכשר (בן 16 בימים אלו) ועם הקמפנלייה של ליסט. אל תפספסו. ומי שרוצה שיער של ליסט, שישלח לי סכום סמלי. אני אקצוץ קצת משיערו המדהים של איתי שלי, ואשלח לו. זה בדיוק אותו דבר.

הקסם של פול – בשביל אף אחד

אח, מה עוד אפשר לכתוב על הקסם של הביטלס ? על הקסם של פול מקארטני ?  במהלך נסיעה על אופניים, לפני כשלושה שבועות, באירוע הקפה של עמק יזרעאל  לא הפסיק להתנגן לי השיר הזה בראש, ולמעשה לא רק שהוא התנגן, גם שרתי אותו בקולי קולות (מזל ששי, הבת שלי, לא הייתה שם להשתיק אותי…)  בכל מקרה, השיר For No One  נכתב ע"י פול מקרטני והוקלט במאי 1966 . באולפן פול ניגן על הקלוויקורד (סוג של קלידים עתיקים) , פסנתר וגיטרה באס, בעוד רינגו על התופים והטמבורין. לנון והריסון לא נטלו חלק בכלל בהפקה. השיר זכה להצלחה והוא נכלל באלבום השביעי של הביטלס "Revolver" . לנון בעצמו אמר פעם שזה אחד השירים שהוא הכי אוהב של פול.  השיר מוגדר בסגנון פופ בארוק, בעיקר בזכות הקטע הקלאסי היפהפה שפול כלל בשיר בליווי המקלדת ובסולו של קרן יער. בסרטון המקסים הזה שמצאתי ברשת תוכלו לראות איך פול מציג את השיר באולפן לצוות המוסיקאים והמפיקים. איזה יופי , איזו תמימות ואיזו גאונות…  אני מזמין אתכם להתענג על שני הקליפים האלו – האחד של הרגע הראשוני ההוא באולפן, והשני – הביצוע המקורי כפי שנכלל באלבום Revolver.

\

יקרים – אני מסיים פה את פוסט החזרה לעניינים שלי. איפרד ממכם במילים מתוך שיר הנושא של הפוסט הזה, שמתאימות גם עכשיו :

אם, אם רק,ורק אם נרצה,
אהיה פה גם מחר
לא אתנצל – כעת זה לא נראה חשוב
תנו  לי דקה להתרגל אליכם  שוב…

אני פה