היי לכם,

הנה הגיע הרגע שלו חיכיתי /חיכיתם / חיכינו – בלוג סיכום טורונטו. זהו. נגמר. חוזרים הבייתה,  ממש בעוד שבועיים למעשה.

הזמן הוא דבר מוזר, ואני חושב שהרבה יסכימו איתי שאיכשהו בשנים האחרונות הוא נוטה לרוץ הרבה יותר מהר מהמקובל, או ממה שהתכוונו כשהמציאו אותו. לא ככה ? למה בשנות ה 70 או ה 80 הזמן זז לאט יותר ? מה השתנה ? התחממות גלובלית ? לא יודע, אבל בשורה התחתונה זה קורה. אין לי זמן לחקור את זה אבל זה קורה.

אני יכול לזכור את היום שישבתי עם עידן בטורונטו באחת מנסיעות העבודה שלי, ושתפתי אותו במחשבות על רילוקיישן אפשרי עם המשפחה. זה היה נראה קלוש, רחוק, שאפתני, לא הגיוני – והנה אני היום מסכם שלוש וחצי (כמעט) שנים בטורונטו, זה די מדהים.

נתחיל מהסוף

היה שווה. היה שווה את כל המאמץ. זה לא קל לסגור את החיים במקום אחד, ולהתחיל אותם שוב במקום אחר. יש קצת בלאגן מסביב, ידענו את זה, אבל בשורה התחתונה החוויה של הרילוקיישן הייתה כל מה שחשבתי וקוויתי שהיא תהיה.

אני זוכר שהייתי קורא את הטור של יהונתן גפן כשהוא התגורר בארה"ב. הוא היה מרבה לתאר בהומור ובגרוטסקיות את התרבות האמריקאית, לספר כמה הם שונים ומשונים מצד אחד, וכמה הוא היה משתוקק שהישראלים יאמצו חלק מהתכונות האמריקאיות מאידך. קראתי את הטורים של גפן וידעתי שבדבר אחד הוא צודק – כדאי לראות גם תרבות אחרת.

את החיים בישראל אנחנו כבר מכירים די טוב. אם יש הזדמנות לשהות כמה שנים במדינה אחרת, חברה אחרת, אנשים קצת שונים – זה בהחלט מעניין. וכן, ידעתי שיש גם סכנה בפתיחת העיניים הזו. סכנה שתחשוב פתאום שהאחר הזה הוא בעצם הרבה יותר טוב בשבילך, ואז בעצם – למה לחזור ?

אין תשובה קלה לשאלה הזו, אבל אני שמח לומר שיצא לי לפגוש הרבה אנשים מצויינים שבוחרים לחזור. כולם חכמים ונבונים ויודעים לסמן את ההבדלים בין ישראל לקנדה – ובכל זאת מרגישים שהם רוצים לחזור.

אתם אולי תוהים לאיזו ארץ התכוונתי בכותרת של הפוסט הזה – "שלום לך ארץ נהדרת" . התכוונתי לקנדה, וגם לישראל. אנחנו נפרדים מקנדה הנהדרת, וחוזרים לישראל שלנו, הנהדרת לא פחות, בדרכה שלה.

יש תחושה של התרגשות באוויר, כבר למדתי על עצמי בביקורי המולדת הקודמים, שרק כשהמטוס נוחת בנתב"ג אני באמת מתרגש מהחזרה. איכשהו מרחוק קצת קשה לי להרגיש את זה.

אז מה היה לנו שם ?

הרשימה כל כך ארוכה, שאני לא בטוח שאני אצליח להעלות אותה על הכתב, אבל השנים בקנדה היה עמוסות כל טוב. לא רק בגלל שזו קנדה, אגב, אני בטוח שאם הייתי מנסה לסכם שלוש שנים בכל מקום אחר הרשימה הייתה עמוסה, ולו בשל העובדה שהמון דברים קורים לנו כל הזמן. אז אני מנסה כוחי ברשימה לפי סדר הא"ב. הנה מתחילים…

א

איתי. איך לא ? ההישג המרשים ביותר שלנו בזמן הרילוקיישן – יצרנו קנדי. ככה סתם. האמת היא שהקרובים אלינו יודעים שאני הייתי זה שרצה להסתפק שני ילדים. רותם לחצה קצת, ועוד קצת… והיום אני לא יכול לדמיין את החיים שלנו בלי הילדון המקסים, השובב ו… הקנדי הזה. אז עכשיו הוא מגיע למזרח התיכון, ותיזהרו ממנו. בשנה הבאה הוא יהיה חבר מן המניין בגן תות, והוא מאוד מחכה להכיר את חופי נתניה הזהובים. לזהכירכם, מאוד התרגשתי ביום שהוא הגיע, והקדשתי לו פוסט מיוחד.

ב

ברברה סטרייסנד. הרבה הופעות ראיתי בטורונטו, אבל אין ספק שהכבוד והזכות לראות את ברברה בהופעה חיה היה לאחד מרגעי השיא. כמה אני אוהב את הקול שלה, את המראה שלה, את הכישרון שנשפך ממנה בלי סוף. אז נכון, החבר'ה במשרד מסתכלים עליך במבטים משונים כשאתה מספר שאתה הולך להופעה של ברברה (לא ידוע למה ואיך קרה שה נחשב "עליז" להעריץ את ברברה) אבל למי איכפת ?

100 דולר לכרטיס הכי גרוע באולם – אבל זה היה שווה כל גרוש. ישבתי בגובה רם, כמעט מאחורי הבמה, אבל הקסם היה שם בכל האולם, וזה היה מקסים. כמעט 3 שעות של הופעה – שוב – לנצח בליבי. הנה תזכורת לקסם שלה :

ב

בית. גרנו בבית במשך שלוש וחצי שנים. היה כיף. היה גם קשה (הרבה עבודה) אבל היה כיף. זה היה בית ענקי במונחים שלנו, כמעט 300 מטר בנוי. שתי קומות ובייסמנט. גינה גדולה.

זה חיזק אצלי את הדיעה שאני רוצה לגור בדירה, שבדרך כלל דורשת קצת פחות תחזוקה (בקיץ הייתי צריך לכסח את הדשא פעם בשבוע, ובחורף לפנות את השלג מהדרייב ווי הענק) , אבל האמת – נהנו מהבית הזה מאוד. יש לנו המון זכרונות טובים ממנו.

כשנכנסו לבית הזה לגור מיד התקנו שערי בטיחות כדי שיואבי (שהיה אז בן שנה וחצי) לא ירוץ למדרגות. כשעזבנו אותו השערים עוד היו שם, לשמור שאיתי לא ירוץ למדרגות. העברנו בבית הזה שלושה חורפים ארוכים. חגגנו ימי הולדת , חגים. קישטנו אותו בדגלי ישראל ביום העצמאות (רק מבפנים) ואפילו קיימנו בו סדר פסח אחד.  499 Autumn Hill Blvd.  . היה כיף.

ג

גשם – לא מפסיק לרדת גשם בקיץ הקנדי. אני מאוד אהבתי את זה שאני לא צריך להשקות את הגינה לעתים תכופות , אבל לילדים זה קיץ מבאס, בלשון המעטה. אי אפשר לתכנן שום פיקניק, או טיול, עד ממש הרגע האחרון. בקיץ האחרון ממש לא הפסיק הגשם. הלוואי שהיינו מקבלים קצת מזה בחורף הישראלי שלנו..

ג'

ג'נבייב – המורה שלי לצרפתית.  כבר סיפרתי פה בבלוג שאני פרנקופון לא קטן.

זה היה כל כך טבעי שאחפש את הצרפתית בקנדה. מדינה שבה צרפתית היא שפה רשמית שנייה (ראשונה בקוייבק). מצאתי את ג'נבייב, מורה לצרפתית שתלמד אותי שיעורים פרטיים.

שכנעתי את אמדוקס שזה יהיה טוב לעסקים אם אני אדע צרפתית יותר טוב, וכך זכיתי למימון. למדתי שני סמסטרים במשך שנתיים, ונהנתי מכל רגע.

בכל יום רביעי, אחרי העבודה, בין 5 ל 7 בערב נפגשתי עם ג'נבייב. פריזאית, צרפתית אמיתית שגרה בטורונטו ב 20 השנה האחרונות. מאוד נהנתי ללמוד, לפטפט בצרפתית, לקרוא כותרות עיתונים בצרפתית, להחליף מתכונים ועוד ועוד. היה לי כיף גדול, ואני עדיין מקווה שיום אחד אני אזכה לגור איזו תקופה במדינה דוברת צרפתית.

נשארו לי הרבה זכרונות טובים מלימודי הצרפתית, וג'נבייב אחת, שתמיד אשמח לפגוש אותה בטורונטו לאיזה קפה או לה קצר….

ד

דליה ואהרון (וכל משפחת רגב המקסימה) – אין ספק. כשהציעו לי רילוקיישן לטורונטו ידעתי שיש לי יתרון. משפחה בחו"ל הופכת את הכל לקרוב יותר, מוכר יותר, חם יותר. לא ידעתי עד כמה משמעותי זה יהיה עבורנו כמשפחה, אבל אני אומר לכם שהיה לנו המון מזל.

לא ידעתי עד כמה משמעותי זה יהיה עבורנו כמשפחה, אבל אני אומר לכם שהיה לנו המון מזל. לשהות 3 שנים בגולה עם משפחה כזו חמה ואוהבת זה מזל וזה כיף. כשהציעו לי לעבור לאטלנטה או סיינט לואיס לא שקלתי את זה בכלל, כי ידעתי שזה לא יהיה אותו דבר. החגים, סופי השבוע, ימי ההולדת, זכינו לחגוג ביחד המון, והיה פשוט מקסים. עצוב לנו קצת ששוב נפרדים עכשיו, וניפגש רק פעם או פעמיים בשנה, אבל לנצח יהיו לנו המון זכרונות טובים מהשנים האלו ביחד.

ה

התזמורת הסמפונית של טורונטו – הפכתי למנוי קבוע. 3 עונות. איזה כיף זה היה.

הייתי נוסע ברכבת התחתית ישר מהעבודה לאולם הקונצרטים המקסים – רוי תומפסון הול (שהמושבים שלו מסודרים כמו אולם הסנאט בסרטי מלחמת הכוכבים  – ראו תמונה למטה).

נהנתי מאוד ממגון היצירות והאמנים שזכיתי לראות. אחד הזכרונות המתוקים ביותר שלי מהעיר הזו תהיה התזמורת המצויינת הזו, והערבים הבלתי נשכחים ברוי תומפסון הול.

** אם הייתי צריך לבחור ערב אחד בלתי נשכח במיוחד  – הרקוויאם של מוצארט, עם מקהלה אדירה של 80 זמרים וזמרות.

ו

וושינגטון. בירת ארה"ב. אחד הטיולים האחרונים שלנו . איזה כיף היה . אני מנצל את העיר הזאת כדי לספר על על הטיולים שעשינו במהלך השהות בקנדה. (איזה עוד מילים יש לי באות ו' ? לכתוב על וירוסים שחטפנו ? פחות מעניין….) אז טיילנו, כמה שיצא. הגענו לאוטווה, מונטריאול, אלף האיים, שיקאגו, ניאגרה, אורלנדו ו… וושגינטון. בכל הטיולים נהננו מאוד. ראינו המון מקומות, צברנו חוויות, צילמנו תמונות. בגדול – ניצלנו את המיקום האסטרטגי בצפון אמריקה עד תומו אני חושב.  והחזרנו את האוטו למזדה עם קצת פחות מ 60,000 ק"מ.

ז

זמן פנוי. כן, אני חושב שאחרי הכל, ולמרות הכל היה לי יותר זמן פנוי בשנים האחרונות. זה בטח שילוב של העובדה שהייתי רחוק מהמשפחה והחברים, בלי התחייבויות. חוצמזה, יש את העניין הזה עם הסופ"ש היותר ארוך (ראו ערך יום ראשון).

בסופו של דבר הצלחתי להקדיש הרבה זמן לנגינה בפסנתר, ללימודי צרפתית, להאזנה לקונצרטים, לאימוני ספורט, ועוד מיני עיסוקים מהנים (זאת כמובן בנוסף לכל הבילויים המשפחתיים)

אם הייתי עובד בחברה קנדית או אמריקאית זה היה עוד יותר מודגש. כי באמריקה יש כבוד לחיי הפרט ולזמן הפנוי של הבנאדם. יצא ככה שעבדתי עבור חברה ישראלית, אז המון פעמים נדרשתי להשתתף בפגישות בסופי שבוע, להכין מצגות או מסמכים ליום ראשון בבוקר, או לנסיעת עבודה שמתחילה ביום ראשון….

אבל למרות הכל הרגשתי את השיפור בכמות הזמן שהייתה לי לעצמי – וזה לא מבוטל בכלל. קניתי לי גם קלידים חדשים (פעמיים) במהלך התקופה הזו, ונהנתי לבלות שעות לא מעטות בנגינה על הקלידים שלי (שמגיעים איתי לארץ, איזה כיף…)

ח

חורף – טוב, אי אפשר בלי כמה מילים על החורף הקנדי. קודם כל הודעת הרגעה – הוא לא נמשך 8 חודשים. לפעמים הוא ארוך מאוד, זה נכון (כמו בשנה שעברה, בה הוא נמשך עד סוף אפריל כמעט) אבל הוא ממש לא כל השנה.

למדנו כבר שלא כל החורפים דומים. החורף הראשון היה קצר וקל, השני היה כבד וארוך. צריך ללמוד להסתגל לחורף הקנדי.

אין ספק שהוא לא פשוט, ובמיוחד לא קל להורים לילדים קטנים. הוא מסורבל מאוד. סופות השלגים שפוקדות את העיר לא אחת הן מטרד לא קטן.  מה אהבתי בחורף ? את הלבן שמכסה את הכל ומשרה אווירה שלווה וציורית. את הרעיון של להישאר לעבוד מהבית כדי לחמוק מהפקקים. את השוקו החם בסטארבקס, כשבחוץ מינוס 30.

מה לא אהבתי ? לקום בבוקר, לרוץ לחלון ולגלות שהחנייה מכוסה 15 ס"מ שלג, ושייקח לי 45 דקות לפנות אותו, רק אז לרוץ להתקלח ולהתלבש לעבודה. לא אהבתי ללכת בחוץ במינוס 20 עם רוח של 40 קמ"ש – ולשכוח שאי פעם היו לי פנים בכלל. לא אהבתי את העובדה שבסופי שבוע היינו כלואים לפעמים שעות ארוכות בבית עם הילדים בלי הרבה רעיונות לאן לצאת.

בשורה התחתונה אפשר לחיות עם זה – יותר קל בלי זה…

לפני כחודשיים עשיתי סדר בגראז' שלנו, והעברתי את שק המלח האחרון שנשאר לי לשכן הסיני שלי. שיהנה מהחורף הבא. היה נדמה לי שהוא קצת קינא בי כשאמרתי לו שאין לי יותר צורך במלח להמסת השלג….

ט

טים הורטונס. רשת בתי הקפה המפורסמת ביותר בקנדה. לא תוכלו לפסוע 10 דקות ברחוב מבלי להיתקל בסניף.

"תמיד טרי" היא הסיסמא שלהם, ואכן כך – תמיד טרי וטעים – מאוד טעים.

לקח לנו קצת זמן להתרגל לקפה הקנדי, אבל היום אנחנו ממש נהנים לשתות אותו. וכמובן שהמון פעמים הקפה הוא רק התירוץ להיכנס כי הרי בפנים יש מדפים עמוסי דונטס מכל המינים והסוגים, בייגלס טריים, מרקים, צ'ילי מצוין ביום חורף קר, ועוד ועוד…

לא היה טיול, ירידה לדאון טאון, קפיצה לניאגרה, או נסיעה למונטריאול בלי עצירה (אחת לפחות) בטים הקרוב. הטים הופך לחלק ממך, עד כדי כך, שכשאתה חוזר מטיול לארה"ב, עובר את הגבול לקנדה, אתה ממש שמח לראות את הסניף הראשון מולך.

נתגעגע תמיד.

י

יום ראשון – איזה כיף זה לא לעבוד ביום ראשון. אחרי שלוש שנים ומשהו, אני עדיין נרגש מהסופשבוע הארוך פה.

לא יעזור, יש משהו יותר ארוך בוויקאנד של שבת ראשון. אין לי ספק שזה אחד הדברים שיהיה קצת קשה להסתגל אליהם בחזרה לארץ. מצד שני, רותם ואני קצת נרגשים מהמחשבה על שישי בוקר, השלוש שעות האלו שבהן הילדים בגן ובבית הספר, ואנחנו לא בעבודה (אין את זה בקנדה). אז לכל מטבע שני צדדים. בכל מקרה – יום ראשון היה בשבילנו במשך כמה שנים יום קסום ושקט…

י

יין – לא ממש פרחתי בתקופת קנדה בנושא אהבתי העמוקה ליין. חשבתי שאני יעסוק בזה הרבה יותר.

מהר מאוד גיליתי שיינות איזור ניאגרה מוגבלים באיכותם רק ליינות הקינוח המפורסמים (אייס וווין) לא יותר מזה. אני וויתרתי על כל השאר. היינות האדומים של האיזור הם בינוניים ומטה. פשוט קר פה מידי כדי לגדל ענבים אדומים מוצלחים, והיין לא משקר.

כן הספקתי קצת להתחבר לסוכן היין המקומי שמשווק יינות ישראל, ויצא לי להשתתף באירועי השקה של יינות ישראלים לשוק המקומי. זה היה כיף ומרגש.

חוצמזה ניצלתי את התקופה הזו לשתות הרבה יינות אוסטרליים, אמריקאים, ארגנטינאים, ספרדים ועוד ועוד. אני מאוד מחכה לחזור לארץ, ליינות ישראל המעולים (בקנדה הם היו יקרים מידי בשבילי). לערבי טעימות , לתערוכות, לביקור ביקבים ובכרמים. בקיצור – אני מתגעגע ליינות ארץ זבת חלב ודבש.

כ

כדורסל. הספורט בקנדה, כמו בארה"ב תופס מקום של כבוד בחיים. בייסבול, פוטבול וכמובן כדורסל של הליגה הטובה בעולם. נהנתי להפוך לאוהד מושבע של הקבוצה המקומית, טורונטו רפטורס. למרות שלא עברו על הקבוצה השנים הטובות ביותר שלה – עדיין היה כיף, היה מרגש. בסופו של דבר הייתי צריך להיות בעינינים גם בשביל העבודה. כל פגישת עבודה עם לקוח אמריקאי או קנדי מתחילה בסמול טוק הכרחי. השתדלתי להיות תמיד מעודכן במצב הליגה בכדורסל, פוטבול הוקי, וקצת בייסבול.

ל

למה לחזור ? הייתי חייב למצוא מקום של כבוד בפוסט הזה לשאלת השאלות.

המון חברים בקנדה שואלים אותי "למה  ? " גם חברים בארץ שכתבתי להם שאנחנו אוטוטו חוזרים הרימו גבה.

אז אני רוצה לבקש שתורידו גבה.

נתחיל מהסיבה הפשוטה ביותר – לא היה לנו רע בארץ. אהבנו לחיות בארץ. אם היינו סובלים מהחיים בארץ לפני הנסיעה, אולי הדברים היו שונים. עזבנו חיים שאהבנו, ואין לי שום בעיה לחזור אליהם. היה לנו כל מה שביקשנו, וחיינו חיים מלאים ומקסימים בארץ. אני חושב שכולם כבר מבינים את זה היום. לא חסר שום דבר בארץ. נכון , יש גם בעיות, אבל יש את כל הדברים הטובים שבנאדם צריך בשביל לחיות.

אני עושה פה פאוזה קטנה כדי להגיד משהו על התכנית החדש של שלח ודרוקר "המקור" . הם עתונאים ומגישים מצויינים, אין ספק, אבל אם הייתי צופה בהם קצת יותר באדיקות, לא בטוח שהייתי ממהר כל כך לחזור לארץ. התכנית שלהם מוציאה לך את החשק לחשוב אפילו על מדינת ישראל כמקום אפשרי לחיות בו. איזה דיכאון. לא מומלץ לתושבים חוזרים.

חזרה לעניינינו – יהודים קנדים רבים שפוגשים אותנו משבחים אותנו ואומרים "איזה יופי, כולנו צריכים לנסוע לגור בארץ ישראל" . אומרים, ונשארים בקנדה. ככה זה. אני לא מאשים אותם, זה לא קל לעלות לארץ, אני בטוח, אבל לחזור אליה – זה לא כל כך מסובך (אני מקווה לחשוב). אגב – עוד משהו שלמדתי בזמן השהות בגולה הוא להעריך את יהדות הגולה. אתם יכולים ללגלג עליהם עד מחר – אי אפשר בלעדיהם.

מדובר באנשים יקרים שרוצים בטובת מדינת ישראל, רק משום היותה בית של היהודים וארץ הקודש שלנו. הפעילות שלהם היא הכרחית גם בגלל דעת הקהל, וגם  (ובעיקר) בגלל הכסף הרב שהם מזרימים למדינת השנור שלנו. אני מוקיר אותם, ומקווה שימישיכו לגור בקנדה ובארה"ב, לעבוד קשה, להרוויח כסף, להשקיע אותו בבונדס של הסוכנות, ולצעוד בצעדות שנתיות למען מדינת ישראל.

לא סיימתי את התשובה שלי. הילדים שלנו גדלים, ומתחילים לגבש זהות משל עצמם. כל אחד שמח לראות את עצמו כשהוא מסתכל על הילדים שלו. הייתי מאוד שמח לראות את הילדים שלי גדלים כישראלים, ולא מישהו אחר….

וכן, חשובה גם המשפחה.. אני אשמח שהילדודס היקרים שלי יגדלו עם סבים וסבתות, דודים ודודות, בני דודים, אירועים משפחתיים, חגים וכו'. אז גם זו סיבה מספיק טובה לחזור.

בסופו של דבר , אהבתי מאוד את החיים בקנדה, ואין לי ספק שהייתי יכול להמשיך לחיות בה כל חיי, אבל באותה נשימה אומר שאין לי ספק שאף פעם לא הייתי באמת מרגיש בבית לגמרי. זו מדינה נפלאה, אבל לא שלנו…

מ

מדרגות. אלף שבע מאות שבעים ושש מהן (1,776)  – אותן טיפסתי כדי להגיע למרומי ב סי אן טאוור – המגדל המפורסם המפאר את הסקיי ליין של טורונטו. זה קרה בשנה שעברה, כחלק מאירוע התרמה לארגון אקולוגי. השכמתי קום, וב 06:30 בבוקר כבר הייתי על קו הזינוק. כל הטיפוס נמשך פחות מ 20 דקות. היה כיף (מסוג מסויים). בכל מקרה – עוד משהו מיוחד לספר הזכרונות שלי מטורונטו.

מ

משפחה – הרילוקיישן הוא מתכון כמעט בטוח ליצירה של משפחה מלוכדת. בילינו המון שעות ביחד, רק אנחנו – אבא, אמא וילדים. הפכנו לחבורה מגובשת. יצרנו לנו הווי, שירים, משחקים, דינמיקות מצחיקות, ג'ארגון פרטי משלנו – בקיצור – כל מה שאפשר לייחל לו. אני כותב את הפוסט הזה מדירת הנופש המקסימה של דליה ואהרון בפלורידה. אנחנו נמצאים פה כבר 5 ימים, ונהיה פה עוד שבוע. מה אומר לכם ? לא חסר לנו דבר. אנחנו עם עצמנו וטוב לנו. אני כותב ואומר טפו טפו טפו – הלוואי שתמיד נרגיש ככה .

נ

נסיעות עבודה.

לא פחות מ 35 נסיעות לרגל עסקים עשיתי במהלך השהות בקנדה.

לאן ? לכל מקום שניתן היה למכור פה הדרכה ושירותי ערך מוסף ללקוחות שלנו. לסיינט לואיס, לראלי, לסאן פרנסיסקו, ללוס אנג'לס, קנזס סיטי, אולקהומה סיטי, דלאס, סאן אנטוניו, ניו יורק, ניו ג'רזי, אטלנטה, מקסיקו סיטי ועוד ועוד.

היה מעניין. לא תמיד היה קל, טסתי לפעמים בסופות החורף, השארתי את רותם להתמודד לבד עם בקרים לא פשוטים של חורף.

נעדרתי מהבית לא מעט, אבל בסופו של דבר זה היה חלק מהתפקיד. למדתי המון. ראיתי המון וכל זה הולך איתי הלאה. פגישה עם סגן נשיא של AT&T או ארוחת ערב עם מנהלת הדרכה של RHD – כל מיני חוויות. אמריקה שלא הכרתי בעבר, מקסיקו שלא פגשתי מימיי לפני טלמקס ועוד ועוד.

ס

סבווי – לא, לא הכריך, אלא הדבר האמיתי – הרכבת התחתית. במשך שלוש שנים ביליתי לא מעט שעות ברכבת שלקחה אותי לדאון טאון – משרדי אמדוקס ברחוב בלור מספר 2.

למדתי להינות מאוד מהדרך הזו להגיע לעבודה. שמעתי המון מוזיקה, קראתי ספרים, עשיתי שיעורים בצרפתית, ולפעמים סתם נמנמתי. איזה כיף. לפעמים הרכבת עמוסה, והנסיעה פחות מהנה. יצא לי גם להיתקע לא פעם ברכבת בגלל מקרה חירום כזה או אחר. ואפילו להפסיק את הנסיעה באמצע, לעלות לפני האדמה ולעבור לאוטובוס – לא נעים אבל קורה. בסך הכל – אני אוסף איתי המון זכרונות טובים מהרכבת היעילה של טורונטו, שכאמור לא רק הביאה אותי לעבודה – אלא גם לקונצרטים, הופעות , בילויים.

הרכבת הייתה גם הזדמנות מצויינת לאחת הפעילויות החביבות עליי – צפייה באנשים.

ויש בטורטונו מכל המינים והסוגים. מבט אקראי על קרון רכבת בטורונטו יכול להיראות כמו הצצה לתיבת נוח מודרנית, שאלהים שם בה את כל סוגי האנשים שהוא המציא – זוגות או בודדים. כל המינים, הגזעים, הצבעים, הקולות, הגילאים – וכולם מסתדרים לאיזשהו מבנה הרמוני שזורם. כבר כתבי על זה בעבר, אבל זה באמת ממשיך להקסים אותי.

ע

עבודה – מה שהביא אותנו להרפתקאה הזו. נהנתי לעבוד באמדוקס בקנדה. זו לא הייתה תקופה קלה, אבל היה בה המון אתגר, ולמדתי המון. נפגשתי עם המון אנשים, המון לקוחות, עמיתים, ספקים – היה בהחלט שווה גם מהבחינה המקצועית. למרות שעבדתי בקנדה, התרבות הארגונית המשיכה להיות ישראלית, אז השעות היו קצת מטורפות, אבל כאמור – בראייה לאחור – היה שווה. אני כנראה לא אמשיך לעבוד באמדוקס בעתיד הקרוב, אבל לנצח אהיה אסיר תודה על ההזדמנות הזו לעבוד בחו"ל. הייתי מאוד גאה לומר ללקוחות שלי, לפעמים כשהזדמן, שאמדוקס היא חברה ישראלית.

פ

פוטבול. איך נתפסתי על הספורט הזה – הפוטבול האמריקאי הוא ספורט מרתק. אסטרטגיה, אתלטיות, מהירות, כוח, קצת מכות, ושוב – אסטרגיה. מאוד נהנתי לעקוב אחרי משחקי הליגה הזו. אני יודע שיהיה קשה להמשיך ולצפות בזה מהארץ, זה לא כל כך פופלארי , ולא כל כך משודר. יש גם פוטבול קנדי, אגב, אבל לא משהו. הקבוצה שהכי אהבתי לראות היא הניו אינגלנד פטריוטס, עם הקווטרבק המפורסם שלהם טום בריידי. ראיתי המון משחקים, חלקם בבית לבד, חלקם עם חברים בחוץ, והיה פשוט כיף.

צ

צילום – תחביב, מקצוע או עיסוק הכרחי ? לא ברור, אבל נראה שהשימוש במצלמה דיגיטלית, מצלמת וידאו וגם המצלמה בטלפון הסלולרי הפך משמעותי מאוד עבורנו במהלך השנים האחרונות.

הרצון לתעד, לשתף, לחלוק עם היקרים מעבר לים את שעובר עלינו הביא אותנו לשמוש מוגבר עד מאוד במצלמות.

גם רותם וגם אני מכורים לעדשה, ובעיקר כשהיא מכוונת לילדים. כך יצא שיש יותר מ 6,000 תמונות ועוד כמות לא מבוטלת של סרטונים מהתקופה שבה חיינו בקנדה.

אלבומים עמוסים בפליקר, סרטונים ביו טיוב ומה לא ? אני לא מתנצל על ההתמכרות הזו. אני אוהב את זה, מחבק את זה, וממשיך. בדיוק עכשיו צפיתי שוב בסרטון יום הולדת שנה לאיתי ונהנתי מאוד.  השקעתי שעות ולילות רבים בעריכת סרטוני הוידאו של הילדים, ואני רק מקווה שיום אחד הם יהנו מזה בדיוק כמוני. טפו, טפו, טפו….

ק

קרטה. קיה. מי היה מאמין ? בתור ילד לא הבנתי ולא התחברתי לחלוטין לאמניות הלחימה (להוציא צפיה בסרטי ברוס לי עם החבר'ה בימי הולדת). אני הייתי יותר בכיוון של הטניס, כדורסל וכו'. ופתאום הבת שלי מביאה אותי להכיר את הספורט הזה (שגם הוא בלבן, כמו טניס) ומצאתי את עצמי יושב שעות בדוגו' , צופה בזאטוטים נותנים אגרופים ובעיטות באוויר תוך שאגות קרב "קיה".

לא עובר זמן רב, וגם יואב מצטרף לקבוצת הדרקונים הקטנים, וכך קורה שכל הבית לובש בגדי קרטה, מתנהל מחגורה לחגורה, מטכס סיום אחד לשני, ולדיאטה מבוססת אורז מלא ואצות (טוב, אולי קצת הגזמתי עם הדיאטה – לא באמת, אבל שתדעו שאורז מלא זה מצויין בשבילכם).

אז אני מניח שהספורט היפה הזה ימשיך ללוות אותנו גם בישראל. הפרידה מבית הספר "אנרג'י קרטה " הייתה מלווה בדמעות ובהתרגשות גדולה. מאוד אהבנו את הצוות, את הגישה, ואת האהבה הגדולה שהם הנחילו לילדים לספורט הזה. עד כאן. הוז.

ר

רשת, האינטרנט ליתר דיוק. מה היינו עושים בלי הרשת ? אני לא יכול לדמיין רילוקיישן ממושך כל כך בלי הרשת.  השתמשנו באינטרנט כדי לקרוא חדשות, לקרוא את המוסף לשבת של מעריב, לראות טלוויזיה ישראלית (אין סדרת מקור שלא ראינו – ערוץ 3, יס ישראלי, ערוץ 2 , ערוץ 10 – רק תגידו), סרטים ישראלים, מוזיקה עכשווית, לחלוק תמונות וסרטונים עם המשפחה והברים מעבר לים, לדבר בסקייפ – להראות את הילדים בלייב, אפילו השתמשתי באינטרנט כדי לעמוד דום בצפירה ביום זיכרון (בשעה 1:00 בצהריים במשרד).

בקיצור, אני חייב להודות על הטכנולוגיה המדהימה הזו שעשתה את הרילוקיישן הזה לקל יותר – לחיות שם, ולהרגיש מאוד בארץ – הרבה בזכות הרשת. אגב – האינטרנט בכבלים בקנדה הוא מהמהירים בעולם. לאחרונה היה לנו קצת של 10 מ"ב לשניה – וזה גם עזר….

וצריך להזכיר שגם הקמתי את הבלוג הזה במהלך השנים האלו, שהפך לתחביב אהוב, וגם קצת עזר לי לתעד את החוויות.

ש

שפה – אני בטוח שבראי הזמן שי תדע להעריך את המתנה שהיא קיבלה בקנדה. יש לה אנגלית אורגינלית בפיה – עם מבטא והכל. אני בטוח שזה ישמש אותה היטב בכל דרך שהיא תבחר בעתיד. אפילו יואב קצת מפטפט כבר באנגלית. אני לא יודע מה יישאר לו מזה, אבל זה כל כך חמוד.

יש המון מילים ששי ויואב מכירים באנגלית, ולא בעברית. אנחנו מקפידים ללמד אותם, אבל זה חמוד ומצחיק אותנו מאוד כשהם מתרגמים מאנגלית לעברית וממציאים ביטויים מצחיקים (דוגמא שעולה לי בראש עכשיו – שי טועמת מהעוף שהכנתי על האש ואומרת לי "אבא, העוף שהכנת יוצא מהעולם הזה…") חוצמזה היה גם את כל העניין עם הצרפתית, אבל על זה כבר דיברתי (ראו ערך ג'נבייב)

ת

תרבות. אם הייתם שואלים אותי מה כל כך טוב בטורונטו , ולמה בכלל כדאי לחיות שם הייתי עונה קודם כל האנשים, החברה, התרבות.

יש בה קסם, בתרבות המקומית בטורונטו, וכל מהגרי העולם שמגיעים לטורונטו (והאוכלוסיה מורכבת מ 70-80 אחוז מהגרים באיזור) מתיישרים לפי אמות המידה המיוחדות האלו. לאנשים יש כבוד לחוק, לחברה, לאחר. הם מחייכים אליך בבוקר, נותנים לך זכות קדימה בצומת, נעמדים בתור בצורה מופתית, ומחנכים את ילדיהם לכבד את החוק ואת האנשים.

זה כל כך כיף, ומתרגלים לזה מהר. אני שם לב לזה אפילו כשאני אני נוסע לארה"ב – אפילו שם ההבדל כבר מורגש. כתבתי על זה בעבר, ואני עדיין חושב שהחיים בטורונטו מזכירים לי במובנים רבים את החזון של ג'ון לנון בשירו Imagine.

נכון, לא ממש עד הסוף, עדיין מדובר במדינה קפיטליסטית למדי, יש לא מעט הומלסים ופערי מעמדות, אבל בכל הקשור ליחס של אדם לחברו, זה בהחלט מתקרב.  אני מאוד אתגעגע לתרבות ולחברה בטורונטו. הלוואי שיום אחד נצליח לייבא קצת מזה לארצנו. אמן.

תם ונשלם

זהו, חברים. כאן תמה הרשימה שלי. כאן תמו ימי הגלות. יש להניח שהפוסט הבא שאכתוב כבר יהיה על דפי HTML כחול לבן. אני מקווה שהרשימה שלי עניינה אתכם קצת. אני בטוח שבשבילי זה יהיה מעניין לחזור ולפשפש בה בעוד כמה שנים. אני מקווה שאולי גם שי יואב ואיתי ימצאו אותה פעם, ויאמצו לעצמם קצת זכרונות.

אני מאוד רוצה להמשיך ולכתוב עוד, אז בבקשה אל תתנתקו. חכו לפוסט הבא. אנחנו נצא מהשוק, נתארגן, ואז הוא יגיע.

שלום לך ארץ נהדרת,

מה טוב לנדוד אך טוב יותר לחזור…

עומר