היי לכם,

שוב עברו אי אילו שבועות מאז הפוסט האחרון, אבל אני שמח שאני מוצא את הזמן והאנרגיה לכתוב.

לא להאמין אבל אנחנו כבר בסוף פברואר. זה רק אני – או שמישהו מעביר לנו את החיים ב Fast Forward לאחרונה ?

נראה לי שלפני רגע כתבתי על בהלת הקניות של Boxing Day והנה אנחנו כבר מדברים על פסח. הזמן רץ. ממש רץ.

לשם שינוי – לא ממש אכפת לי שהוא רץ. כבר קצת בא לי להיות באביב, לסיים עם החורף הזה. אבל זו לא הסיבה היחידה, אני מודה. אני כבר מתרגש לקראת הקיץ הקרוב, כי הוא מסמן את החזרה שלנו לארץ. כן, מרגש. אני מוקף בלא מעט אנשים שתמהים מה בוער לנו לחזור לארץ, במיוחד עכשיו כשהיא שרויה במיתון, מלחמות, טרור, וממשלה לא סמפטית במיוחד. אבל למרות הכל זה מרגש לחזור. בדיוק כמו שהרגשתי פרפרים בבטן לפני הנסיעה לקנדה, אני מרגיש את ההתרגשות של לחזור.

אני שומר לעצמי את הסיכומים והמסקנות לשלב מאוחר יותר, אבל בינתיים רק אומר שאני שמח לחזור, למרות הכל. חוזרים הבייתה. למשפחה, לחברים, לריחות ולטעמים שכל כך הורגלנו בהם. כמו שכבר מישהו שר – "מה טוב לנדוד אך טוב יותר לחזור…" אני מקווה שאני לא משלה את עצמי, אם כן – אני אכתוב על זה בלוג בסתיו הבא. מבטיח.

האביב – אוף שיבוא כבר האביב. האביב בטורונטו הוא כמו שכתוב בספרים. פתאום, יום אחד, השמש זורחת, הטמפרטורות מטפסות מעל האפס, ובתוך משהו כמו שבועיים – הכל ירוק, פורח, מלבלב  - כאילו לא היה פה קיפאון עמוק במשך 5 חודשים. מדהים. אבל יש עוד קצת זמן לחכות. לפי פיל החפרפרת  (ההוא שחוזה את אורכו של החורף) – השנה החורף יהיה ארוך. אז בטח באפריל נתחיל לראות את סימני האביב. נחכה לו שיבוא…

 

בוסה נובה ישראלית 

איך אני אוהב בוסה נובה. תמיד אהבתי. יש לה קסם למוסיקה הזו. רותם תמיד צוחקת עלי ואומרת שזו "מוסיקת מעליות" או "מוסיקה של ספינת האהבה בסצנה הקבועה של הריקודים בסיפון אקפולקו".

בכל מקרה אני אוהב אותה, את הבוסה נובה.  היא לא כל כך וותיקה, בסך הכל, הבוסה. היא נולדה אי שם בסוף שנות ה 50 של המאה ה 20, אז הציג אותה לעולם ז'ואו ז'ילברטו שביצע את לחניו של אנטניו קלוס ג'ובים בסגנון חדש שאף אחד לא הכיר או אפיין לפניו. הוא ניגן משהו שנשמע כמו סמבה, אבל יותר שקטה, בסגנון שהזכיר בלדות דייגים ברזילאיות שקטות. את התופים המוכרים של הסמבה החליף זי'לברטו בפריטה קצבית ועדינה על שלושת מיתרי הניילון של הגיטרה הקלאסית, ואת השירה הקולנית והכמעט האופראית של הסמבה הוא החליף בקול שקט, ביישני, מאופק – וזה כל הקסם.  אגב השם "בוסה נובה" – משמעותו בפורטוגזית "טרנד חדש" .

מאז "הנערה מאיפנמה" שהפך ללהיט הראשון של הבוסה נובה (ועדיין המפורסם ביותר) נוספו עשרות שירים לז'אנר שהלך ותפס תאוצה בכל אמריקה הלטינית. כמובן שהפריצה הגדולה של הבוסה הייתה כשהיא הגיעה לאמריקה הצפונית, וזמרים כמו פרנק סינטרה ואלה פיצ'ג'ראלד התחילו להקליט להיטי בוסה באנגלית.

עד כאן הסקירה הקצרה שלי על הבוסה. ולמה אני מספר לכם את כל זה ? כי הזדמן לידי תקליט חדש של ביצועי בוסה לשירים ישראלים מוכרים, וחלק מהביצועים עשו לי את זה.

להרכב קוראים (היכונו להפתעה..) בוסה בוסה. הזמרת המובילה היא יעל קראוס (כן, האחיינית של – כמה קראוס אתם כבר מכירים ? ). בעיניי היא מבצעת יפה מאוד. הקול הקטן והמופנם מתלבש היטב על התבנית המתבקשת.  איתה גם אמנים טובים נוספים כמו נעה גולדנסקי על כלי ההקשה (נגנה בעבר עם מתי כספי, וגם כתבה לריטה את הלהיט לתקליט האחרון שלה – "האם היית") והבסיסט מיכאל פרוסט  (מטרופולין). בקיצור זה לא מפתיע שכמכניסים את הדיסק למערכת באוטו – הוא נמלא בצלילים נפלאים שמופקים היטב.

בחירת השירם של בוסה בוסה מעניינת. לפעמים זה מצליח יותר, ולפעמים פחות. תוכלו למצוא שם את 15 דקות (אמדורסקי), משאלה (שרעבי), דברים שרציתי לומר (פוליקר) ועוד.

הסינגל הראשון שיצא הוא דווקא של "כלניות" (דמארי) והוא בעיני דוגמא מוצלחת. אהבתי את הביצוע (פחות את הקליפ – אבל זה מה יש) תנסו לעצום עיניים.

אגב – בחלק השני של השיר העיבוד הופך למורכב יותר, נוספים כלי נשיפה, ויותר תופים – וזו הבוסה הנובה היותר מצועצעת – מה שרותם מכנה " מוסיקת מעליות" או " מוסיקת חתונות של פעם" (בסמה מוצ'ו)  או " ספינת האה…. טוב – הבנתם כבר.

אז הנה לכם – כלניות בביצוע בוסה בוסה. תהנו.

 

 

 

אגב – שירי בוסה נובה ישראלים מקוריים (שנכתבו כבוסה נובה) – בואי לאילת (נעמי שמר בביצוע של ליאור ייני) , שתיקת הים (יהודית רביץ) סוזי דולצינאה (מתי כספי) ועוד ועוד..

 כדורסל מעולם אחר

 

הלכתי לראות משחק של ה Toronto Raptors, קבוצת הכדורסל של טורונטו. עוד מעט אנחנו עוזבים וחשבתי שכדאי לנצל עוד הזדמנות לראות כדורסל של הליגה הטובה בעולם. אני מודה שאני עוקב בדריכות אחרי הקבוצה המקומית שלנו, והפכתי לאוהד די מושבע, אפילו שהשנה המאזן של הקבוצה רע, רע מאוד (39% נצחונות) – לא ממש קבוצה שתגיע לפלייאוף. בכל זאת, אני אוהב לראות אותם, בדרך כלל הם מנצחים ברבע הראשון והשני, חבל שהם נשברים בחצי השני.

בכל מקרה הלכתי בשביל החוויה – ולא התאכזבתי. היה כיף. הקבוצה שלי קיבלה בראש, והפסידה בכמעט 20 הפרש, אבל בכל זאת נהנתי. הייתה לי הזדמנות נדירה לחזות מקרוב בתופעה בשם דוויט הווארד. הסנטר של הקבוצה האורחת (אורלנדו מג'יק). הבנאדם נראה כמו אל יווני. זאוס, או משהו דומה. ענק אמיתי. 2 מטרים ו 11 סנטימטרים אבל עם מבנה גוף אתלטי, ומוטת כנפיים מהגדולת שנראו על המגרשים. הבחור רק בן 24 והוא כבר אגדת כדורסל מהלכת, עם מספר שיאים לא מבוטל שהוא מחזיק. בקיצור – לא אטרחן יותר- היה מדהים, השואו האמריקאי בשיאו. תראו אותי – בתלבושת אדומה ועם כובע המועדון, כמתחייב בפרוטוקול.        

Go Raptors

 

 

 

 

 

 

לסיום – אני מצרף את מקבץ 10 ההטבעות הגדולות של הווארד (שגם זכה בתחרות ההטבעות בשנה שעברה).

 

 

 

איך תדע שהגיע הזמן להחליף עבודה ?

 

מבין כל הפרסומות ששודרו בזמן הסופר בול האחרון (שהיה מעולה בפני עצמו) , אהבתי במיוחד את זו. דווקא בימים של משבר כלכלי כל כך משמעותי, כשכל בעל הגיון ואחריות כלכלית אוחז במשרתו בכל הכוח ולא מעיז להסתכל לצדדים- מגיעה הפרסומת הזו- של חברת ההשמה Careerbuilder.com שמציעה שתשקול אם לא הגיע הזמן לחפש מקום עבודה חדש. הפרסומת שלהם הצחיקה אותי (במיוחד החלק של "האם אתה חש צורך להרביץ לחיות קטנות וחמודות"….) רעיון מקורי וביצוע מצוין. הנה היא לפניכם : 

     

לשים לך קצת חריף בפלפל ?

 

הנאגה ג'ולוקיה (או הדורסט נאגה)  הוא ככל הנראה הפלפל החריף ביותר שמוכר היום לאנושות. הוא זכה לתואר הזה בשנת 2007 כשהוא הוכר ע"י ספר השיאים של גינס כפלפל החריף ביותר, אפילו יותר מהסאבינה האדום, שהחזיק בשיא עד אותה שנה. כמה הוא חריף ? לשם השוואה – פלפל חלפיניו מכיל 2,500 עד 8,000 יחידות חריפות ( מדד סקוביל לחריפות). פלפל הבנרו מכיל 100,000 עד 350,000 יחידות חריפות.  הסבינה האדום מכיל עד 580,000 אלף יחידות חריפות. ואילו השיאן החדש – הדורס נאגה מכיל 850,000 עד 1,000,050 יחידות חריפות. בקיצור – מדובר במשהו די מטורף (קרוב מאוד לחריפות של ספריי להגנה עצמית).  מספיק שהפלפל הזה נוגע בסלט שלכם לכמה דקות ואח"כ נזרק לזבל – והסלט הופך לחריף בטירוף. אכילת גרגר אחד של הפלפל הזה עשויה לגרום לכאבי בטן עזים במשך כחצי שעה. אכילת פלפל שלם- לא בטוח מה ההגדרה הרפואית של מה שקורה לך.  ושוב – אתם שואלים את עצמכם למה אני מספר לכם את כל זה ?

כי מעניין אותי הדחף האנושי המתמיד הזה לבחון את גבולות האפשרי והסביר. וכמו שיש כאלו שרוצים לטפס גבוה יותר, ללכת על חבל מתוח בין גורדי  שחקים בלי רשת ביטחון, או לעלות על רכבות הרים משוגעות, כך יש גם את אלו שמבקשים לבחון את העמידות שלהם לחריף החריף  הזה.  אגב – למי שלא יודע – חריפות זה לא רק טעם- זו תחושה. בניגוד למשהו מאוד מתוק או מלוח – משהו מאוד חריף הוא צורב, ומסוגל ממש לגרום נזק לרקמות הגוף שבאות במגע איתו (לכן אפשר להרגיש חריפות במורד הושט או בקיבה, ואי אפשר להרגיש מתיקות או מרירות אלא בחלל הפה.

אז הנה אני   מגיע לעיקר – יש לא מעט פסיכים שכבר התנסו באכילת הדורסט נאגה הזה, וכמובן שהם ממהרים לתעד את החוויה ביו-טיוב. תוכלו לשוטט ולחפש בעצמכם. אני בחרתי בקליפ אחד , רציני, מלחיץ ומשעשע במיוחד בסיום. לבריאות. 

  

רכבת התאומים

 

והנה ניסוי / מתיחה מעניין במיוחד שמצאתי ברשת. קבוצה בשם Improve Everywhere  נהנת לבחון תגובות של אנשים לסיטואציות יוצאות דופן.

אפשר לקרוא לזה מתיחות, אבל אני חושב שלאור ההשקעה שלהם, אפשר להעניק לחלק מהפרויקטים שמות שאפתניים יותר כמו " ניסוי חברתי" . בכל מקרה – החברה לקחו 8 זוגות של תאומים זהים (מבוגרים) , הלבישו אותם בלבוש זהה, ויצאו לרכבת התחתית ליצור "תמונת מראה" אמיתית ברכבת . האמת שהתגובות של האנשים לניסוי לא היו מדהימות בעיני, אני ממקום מושבי מאוד התרשמתי הרבה יותר מהתוצאה.

בתור התחלה התופעה הזו של תאומים זהים היא קצת קסומה בעיני. למצוא 8 זוגות של תאומים כאלו שגם נשארו דומים זה לזה בגיל מבוגר יחסית זה לא פשוט. ההפקה הרחיקה לכת עם ההשקעה בביגוד ואביזרים תואמים, ולבסוף גם אימנו את המשתתפים (לא פשוט בכלל) בלבצע תמונות ראי זה של זה.

 תשפטו בעצמכם : 

 

 

 

 

פינת הנוסטלגיה 

יש לי זיכרון ילדות כזה, ישיבה מול מקלט הטלוויזיה (שחור לבן בזמנו) ופתאום מופיע השעון שסופר את השניות עד לשעה 08:00. זהו, ידעתי שנגמר הערב, ומייד יגידו לי שהגיע הזמן ללכת לישון. פתאום מצאתי את הפתיח הזה ברשת,  הנה הוא כאן…(אני מניח שזה חלק מהקסם הזה של נוסטלגיה – לא בהכרח זיכרון של רגע מתוק במיוחד – אבל בכל זאת זה מהנה לראות את זה שנים אחרי.

 

די מהר אחר כך הוחלף הפתיח לאחר, אחרי כמה שנים שוב הוחלף…  הנה אוסף הפתיחים של מבט – לאלו מכם שגם להם נוסטלגיה ביזארית עושה משהו…

 

לסיום – גידי

גידי גוב מסכם שלושים + שנות פעילות באוסף משולש בשם "שלל שיריו". בשבוע שעבר צפיתי בכתבה שעשה עליו אילן לוקטאץ' ליומן שישי. נהנתי מכל רגע. גידי הוא כזה שתמיד נותן למי שצופה בו או מקשיב לו להרגיש הכי נוח שבעולם, אולי בגלל זה אני גם יכול לקרוא לו פה סתם ככה – גידי.

אני מאוד אוהב את גידי גוב הזמר. למרות שאני שייך לדור שאהב והעריץ את גידי גוב הרבה לפני שידענו שהוא זמר – פשוט בגלל שבוע היה שם מידי שבוע, בימי שלישי וחמישי אחה"צ (ולמחרת בשידור החוזר) – בזהו זה. אחר כך גדלנו ולמדנו שחוץ מלשיר בשיר השבועי של זהו זה, גידי גוב הוא גם זמר . הפריצה הגדולה הייתה כמובן עם "דרך ארץ" שכלל את שלל שרב, יורם, לוליטה ועוד. אבל אני זוכר כמה נהנתי ביום אחד לגלות את התקליט הראשון של גידי משנת 1978, שאת רובו כתבו אז דן מינסטר (מילים) ויוני רכטר ( לחנים).  נדמה לי שמצאתי את הדיסק הזה (עטיפה בצבע ירוק) בחדר של מיכל, אחותי, ופשוט נשבתי בקסמו. אז הנה אחד השירים הקלילים והמקסימים ששבו אותי מאז ועד היום – "הו איזה לילה" מתוך התכנית "עוד להיט" בהנחייתו של דורי בן זאב.

   

ועוד אחד לפני סיום – היות שככה למדנו להכיר את גידי גוב, חיפשתי את אחד השירים שגרוניך כתב לתכנית והיה שר עם המנחים בסוף התכנית (והיו לא מעט שירים יפים כאלה) – מצאתי את השיר על הגליל. איזה יופי….

 ניפגש באביב ? 

עומר