היי לכם,

רגע לפני ששנה אזרחית נוספת נעלמת לנו מהיומן, אני מנסה להספיק עוד רשימה קצרה בבלוג שלי.

אני כבר לא מתנצל על התדירות הכמעט עלובה שבה אני מצליח לפרסם רשימות, כמו על הרבה דברים אחרים בימינו יש לומר "תודה על מה שיש…."

ל ה ס ת פ ק.

זו מילה נורא פופולארית בימי משבר, אבל אי אפשר ממש להתווכח עם זה.

אם אתה לא ממש מרוצה מהעבודה שלך, אבל עדיין יש לך עבודה, מעסיק, משכורת קבועה – דיינו.

אם נמאס לך מהפקקים בדרך הבייתה, אבל בערב אתה יכול לצאת להסתובב ברחוב בידיעה שלא ייפול עלייך קסאם או גראד (הצחי גראד הזה – דוחפים אותו בכל סדרה בימים אלו – אפילו לעופרת יצוקה הוא נכנס) – אז דיינו. בקיצור – ל ה ס ת פ ק. להגיד כל יום תודה על מה שיש, ככה זה.

אני בכלל בקנדה. המיתון עוד לא ממש הגיע לפה – ועל טילים ברחובות לא שמעו פה מעולם. זה מאוד מוזר, אבל בהחלט מדאיג – בתקופת הרילוקיישן הלא כל כך ארוכה שלנו – זו כבר המלחמה השנייה שאנחנו רואים בטלוויזיה ועוקבים אחרי תוצאותיה בדאגה, מרחוק. אני לא זוכר שגדלתי בצל המלחמות. זוכר סיפורים על דור ההורים שגדל בשנות המלחמות הגדולות, אבל אני לא הרגשתי שגדלתי במדינה במלחמה כל הזמן.

למרות שכשאני מנסה למנות אותן – הייתה מלחמת של"ג , אח"כ נרגע קצת, וב 87 התחילה לנו אינתיפאדה, אבל לא משהו שהוריד את העורף למקלטים. ב 91 כבר ירדנו למקלטים ואח"כ עלינו לחדר האטום (מלחמת המפרץ) אח"כ נרגע קצת, ואז התחילו להתפוצץ האוטובוסים והקניונים. ב 2000 התחילה עוד אינתיפאדה, אבל אז כבר היינו רגילים.

בין לבין היו עוד אי אילו מבצעים (חומת מגן, ענבי זעם וכו'.  ב 2003 הייתה מלחמת מפרץ שנייה, אבל כלום לא קרה בארץ. ואז הגיעו המלחמות של השנים האחרונות… אני חושב שכל עוד אתה ילד שגדל במרכז הארץ – אתה לא ממש חווה את המלחמות (למעט כמובן הפחד מהטרור שאין לו מגבלות של מקום).

אני לא בטוח לאן הפסקה הזו הולכת, אבל מה שבטוח זה מה שרץ לי בראש בזמן הכתיבה – איך יגדלו הילדים שלי ? בביטחון ? בשקט ? האם אי פעם הם יצטרכו להצטופף איתי בממ"ד ולקוות לטוב ? אני מאוד מקווה שלא. כמו שזה נראה – השקט והשלווה הולכים ומתרחקים מהמזרח התיכון בקצב מדאיג…

בכל מקרה אני ממשיך לעקוב בדאגה, לדמיין את החיים במקום החדש שלנו בארץ (קריית השרון) ולשיר לילדים בערב את "ארץ ארץ" (ארץ בה נולדנו, ארץ בה נחייה – יהיה מה שיהיה….). משוגע  ?פטריוט ? לא בטוח , אבל אופטימי….

הלוואי שיהיה לנו כבר שקט – מדרום מצפון, מרחוק ומקרוב – ומבפנים. הלוואי.

פול מקרטני והחלומות…

בשבועות האחרונים , כשאני רץ על המסילה בחדר הכושר הביתי המאולתר שלנו, אני מאוד נהנה לראות ולשמוע DVD  מיוחד במינו – סיבוב הופעות של פול מקרטני בארה"ב. אני יודע שאני כותב באיחור אופנתי על הכוכב האלמותי הזה, הרי רק לפני מספר שבועות כל המדינה דיברה רק עליו, אבל אני לא הייתי שם. אני כן הייתי פה, למטה, בבייסמנט, והדלקתי את הטלוויזיה, הגברתי את הווליום – והרגשתי כמעט את הדבר האמיתי.

לראות את פול מקרטני מופיע זה מרגש, מסתבר. מרגש מאוד מאוד. ההתרגשות היא כפולה- מצד אחד לראות אותו, לשמוע אותו שר את השירים המוכרים והמקסימים שלו ושל החיפושיות – מצית בכל אחד ניצוץ שאי אפשר להסביר, אני חושב. לראות אותו עולה על הבמה, מחזיק את הבס הפנר שלו, ופתאום פוצח ב You say goodbye and I say hello זה משאיר אותך בלי אוויר. זה כל כך אמיתי , זה כל כך סוחף – זה פשוט מקסים..

אז התרגשתי פעם ראשונה. ההתרגשות היותר גדולה הייתה בשבילי לראות את הקהל. הקהל שבא לראות את פול הוא אוסף נדיר של אנשים – החל מילדות בנות 12 – שמן הסתם לא היו בתכנון כשפול התפרסם עם החיפושיות, ועד האמהות, האבות הסבים והסבתות של הילדות האלו, שגם הם עומדים בקהל. הבמאי של ה DVD  הזה ידע לערוך ככה שהוא מעביר בדיוק את ההתרגשות שעוברת בקהל. כשפול מתחיל לשיר Close your eyes and I’ll kiss you…”  המצלמה תופסת גבר אמריקאי מבוגר תופס את הראש בידיים וממרר בבכי של התרגשות.

 ואני (טיפוס אמוציונלי בעצמי) מוצא את עצמי מדמיין איך השיר הזה מזכיר לאיש הזה רגעים יפים בסוף שנות ה 60. איפה הוא היה כשהוא שמע את השיר הזה בפעם הראשונה, עם מי הוא רקד, ממי הוא נפרד, ואיפה הוא היה כשהביטלס הגיעו לביקור ההוא (הראשון) בארה"ב ופתחו את המחול המטורף הזה. והסצינות האלו הן רבות בהופעה. אני מאוד ממליץ לכל מי שאוהב את הביטלס, ואת כל מה שהם מייצגים לראות את ההופעה הזו. חוויה בלתי נשכחת (קצת יותר משעתיים). 

קשה מאוד לבחור איזה שיר לחלוק איתכם בבלוג שלי. יש כל כך הרבה יפים – אבל בחרתי בשיר הפותח של ההופעה, כי יש בו איזה כוח, איזה ניצוץ שמצית את כל ההופעה,  אז הנה הקליפ מתוך ההופעה שכל כך אהבתי – מתוך סיבוב הופעות  בארה"ב 2002 ). 

אחד הדברים הבולטים כשצופים בהופעה של פול הוא שהלהקה שלו מאוד צעירה. רובם ככולם היו ילדים אם בכלל בזמן שהביטלס הופיעו. בעודי מתרוצץ על המסילה ובוהה בהופעה אני מוצא את עצמי (שוב) מקנא קנאה עזה בנגנים האלו. איך הם הצליחו למצוא את הג'וב הזה ? איך מכל האנשים בעולם הם עומדים על במה אחת עם פול מקרטני והופכים לחלק פעיל בקסם המאגי הזה ? זה לא פייר. גם אני רוצה. מאוד.

 אבל מה חדש ? מאז שאני זוכר את עצמי אני מסתכל מהצד על אמנים כשהם עומדים על הבמה ומתקנא קצת (או יותר). זה התחיל מהמורה לריתמוסיקה בגן (הייתי חוזר הבייתה ומבקש שיעמיסו עליי את האקורדיון 80 בס של אבא, נקבר תחת העומס, אבל מנגן ושר), וזה המשיך דרך כל תחנה אחרת בחיים. זה לא חייב להיות סלבריטי, אגב. אני זוכר נגן נבל שישב בכיכר בסן ג'מיניאנו באיטליה, כשטיילתי שם עם רותם, שברגעים מסוימים ממש רציתי להחליף אותו. איזה יופי זה היה. בקיצור – כנראה שזה קצת בדמי העניין הזה – לפנטז על חיי הבמה, ולהמשיך להופיע על בימת השטיח של חדר הילדים שלי… (מי צריך צוותא 2  ? )

 

לשיר עם כדורים

כמעט כהמשך ישיר לפסקה קודמת,  מגיע הקטע המדהים הבא. קיבלתי אותו באי מייל וככל שחלפו הדקות כך הבנתי שיש פה משהו יוצא דופן. לכאורה עוד להטוטן שמג'נגל עם 3 כדורים. ראינו כאלו אלפים. אבל לראות משהו עם כזה חוש מוזיקלי וכזאת יכולת שליטה מדימה בכדורים לפי קצב המוסיקה – זה בהחלט מרשים. לרגעים נדמה שהוא ממש מתופף על הכדורים ולא זורק אותם באוויר. זהו, לא אוסיף עוד, אתן לכם לראות.

אולי רק עוד מילה על הקטע המוסיקלי שהוא בחר – Golden Slumbers של הביטלס הוא אחד הקטעים המוסיקליים המקסימים ביותר של החבורה מליברפול, בעיניי. פול כתב אותו והלחין, וחיבר אותו בגאוניות לשיר נוסף שלו Carry that weight. ג'ון לנון בכלל לא היה באולפן ביום שבו הקליטו את השיר, הוא היה מאופשז בבית חולים אחרי תאונת דרכים קלה בסקטולנד. רק כמה חודשים מאוחר יותר הוסיפו ערוץ נוסף להקלטה עם קולות נוספים, ג'ון בינהם. סתם שתדעו. 

 

  

 

לחזור מהר מהסופר

 * משהו קצר על הבדלים :

אתמול יצאתי לקניות בסופר מרקט, ממש רגע לפני כניסת החג. הטמפרטורה בחוץ הייתה מינוס 20 מעלות צלזיוס, בקירוב. נכנסתי לאוטו וקפאתי לי ברגעים הראשונים. חשבתי שבארץ הייתי יכול לשים שלט גדול על הדלת של האוטו "הובלה בקירור".

 למה אני מספר לכם את זה ? כי כשחזרתי עם שקיות הקניות נזכרתי איך בארץ, בקיץ, אני ממהר לחזור מהסופר כדי שהגלידה לא תימס לגמרי ומוצרי החלב לא יתקלקלו. אתמול מיהרתי הבייתה, כדי שהחלב והיוגורט לא יקפאו שם מאחור…  

הובלה בקירור - נוסח טורונטו

 

 

מטריקס בסביבת חלונות

 

 

 

 

איך אנשים אוהבים לצחוק על מיקרוסופט ועל מערכת ההפעלה של חיינו – Windows, נכון ?

זה אולי אחד הנושאים הנלעגים ביותר , במיוחד ברשת. אי אפשר שלא להסכים עם חלק מהתלונות , אל בסופו של דבר כל דבר שאתה משתמש בו כל כך הרבה שעות מתוך היום שלך, בסוף תמצא בו גם חסרונות. אני חישבתי פעם שמשתמש ממוצע יבלה כ 3 חודשים מהחיים שלו בהמתנה ל  Restart (הפעלה מחדש) של המחשב שלו. זה המון זמן, לא ?

בכל מקרה – הקטע הבא לקח את הפרודיה על  Windows צעד אחד קדימה, ואני מצאתי אותו משעשע למדי. לשיפוטכם.

 

 

Boxing Day Survival Guide

ב 26 לדצמבר צויין בחגיגיות ברחבי היבשת יום הקניות הממלכתי, הרי הוא ה Boxing Day. למי שאיננו מכיר – יום אחרי חג המולד, הוא יום קניות מטורף, שבו אנשים רצים לחנויות לקנות את שאריות המוצרים שנותרו על המדפים. 

בדומה ליום שישי השחור (שעליו כבר כתבתי בעבר) שנחגג בארה"ב למחרת חג ההודיה החנויות נפתחות מוקדם מאוד, ומציעות מבצעים מפתים למשוך לקוחות להגיע מוקדם.

אלו ידועים בשם Door Crashers וכשם כן הם – אנשים מוכנים להיצמד לדלתות החנות (ולהמתין שעות ארוכות, לפעמים החל מהערב שלפני) כדי להיות הראשונים להיכנס לחנות.

 היות שזו היא שנתי האחרונה בגולה ובשעה טוב אני עתיד לחזור לארץ בקיץ הקרוב, החלטתי שכאנתרופולוג חובב (וגם אוהב ג'אדג'טים מושבע) אני ייצא השכם בבוקר לבחון את התופעה מקרוב. קבעתי עם חבר להיפגש ב 05:45 בבוקר ולהגיע לסניף בסט ביי הקרוב למקום מגורנו.

מה אספר לכם ? טוב מראה עיניים. להגיע בשעת חושך, בטמפרטורה שיורדת קצת מתחת לאפס, ולראות מגרש חנייה מלא, זה בחלט מחזה מעניין. כשיצאנו מהאוטו והחלנו להתקרב לחנות, החלטתי לצלם סרטון קצר במצלמה שיש לי בטלפון. הנה התוצאה.

עיניכם הרואות – תור ארוך השתרך לו אל מאחורי החנות, ואנחנו למעשה הגענו לעמוד בסופו, ממש ליד חדרי הזבל שמאחורי החנות.

בתור אתה כבר מוצא לך חברים חדשים, הודים סינים, בעיקר בני נוער, אבל גם משפחות (בעל אישה ילדים – ממש כך). כולם מחזיקים ברושורים צבעוניים וחולמים על מה הם ייקנו כשרק יפתחו כבר את הדלתות.

 בני, החבר שאיתו באתי, רצה לקנות טלוויזיה של סמסונג. עד שנכנסנו (10 דקות אחרי פתיחת הדלתות בערך) – לא היה מה לקחת. הכל נערם על עגלות הקונים הראשונים. אני הצלחתי דווקא להשיג קופון שמקנה לי זכות לקנות את מצלמת הווידאו של סוני שרציתי (הרגשתי כל כך בר מזל – אחרי הכל היו רק 7 כאלו במבצע).

 אבל אז גיליתי שיש תור ארוך מאוד לקופות כדי לשלם. מצאתי את עצמי מחכה שעה ורבע בתור לשלם. שוב הכרתי חברים חדשים, השוונו מוצרים, דיברנו על תכניות אחריות, ח ו ו י ה . מאוד מפוקפקת, אבל חוויה.

אני מניח שאם הייתי נשאר בקנדה לא הייתי חוזר על זה לעתים קרובות מידי, אבל זה חלק מהתרבות, וזה היה מעניין ונחמד לראות את זה מקרוב. חזרתי הבייתה ב 08:00 עייף,  עם מיחושים קלים ברגליים ובגב מהעמידה הממושכת, אבל עם מצלמת וידאו חדשה, עכבר אלחוטי וצמד טלפונים אלחוטיים. היה במבצע, מה – לא לקנות ?

 טרייסי צ'פמן

זוכרים אותה ?  אי שם בסוף שנות ה 80 נכנסה לרבים מאיתנו ללב עם שירי המחאה האקוסטיים שלה. מי לא פיזם לא את Talking about a revolution    ? אני חושב שקניתי לי גיטרה אקוסטית כדי לנגן שירים שלה. בכל מקרה – היא כבר בת 44 והוציאה לאחרונה את האלבום ה 8 שלה.  הוא נקרא Our Bright Future ובעיניי הקסם עוד שם. אתם מוזמנים לטעימה. (אהבתי את הגיטרה החדשה שלה….)

פינת הנוסטלגיה

מבין כל האתרים בנבחרים לשנת 2008 אהבתי במיוחד את האתר שהקים לתחייה את אלבום "העולם המופלא". הנה כמה מילים מתוך האתר עצמו שמתארות היטב את התוכן שלו :

"שנות ה-70 היו השנים המאושרות בחיינו. בין מבצע אנטבה,זכייתה של מכבי בגביע, השלום עם מצריים וזכיית ישראל באורוויזיון , שזור כחוט השני ארוע שהותיר את חותמו בצריבה עמוקה על דור שלם של ילדי ישראל דאז (הורי ישראל דהיום): הוצאתה של סדרת אלבומי "העולם המופלא" על ידי חברת נירם. הצבעים החמים, הגרפיקה המרהיבה, הטקסטים היפהפיים, הותירו אותנו פעורי פה לנוכח המראות והכיתוב שנתגלו בקלפים והפכו את כולנו לילדים סקרנים יותר, ידענים יותר, חוקרים ושואלים לרוב ובעיקר, פתחו צוהר לעולמות מרהיבים עשירים בצבעים דימויים וגרויים,שהציפו אותנו עם כל חושינו ונימי נפשנו. מטרת האתר היא לשמר את ההיסטוריה המופלאה הזאת בשלמותה לטובת הדורות הבאים, להעביר את הערך שגם פעולה מסחרית של איסוף קלפים ,יכולה להעשות עם העברת ערך מוסף חינוכי לילדים וללא הצפה עד קבס בפרסומות, מסרונים ושטחיות. תודה מיוחדת לחברת "נירם" לגרשון כהן המייסד האגדי ,לאמיר ומשפחת כהן המורחבת על שיתוף הפעולה ועל החזון החינוכי שהוביל אותם. האתר מוקדש לילדים שהיינו אז ולילדים שלנו היום- אפשר לעשות זאת אחרת.

קישור לאתר העולם המופלא

 

ושיר אחד לסיום

כתבתי בפתיחה שאני שר לילדים את "ארץ ארץ" , אז זה נראה לי מתאים, ותמיד מרגש לראות שוב את אילנית שרה אותו (בהופעה חיה מול חיילי חיל הים). איך השגנו לנו כזאת זמרת ? ליגה אחרת . וגם אפשר להיזכר בזיקו גרציאני האגדי. בקיצור

" ארץ ארץ ארץ , ארץ אהובה, הן הבטחת שאין זו אגדה…" (מילים ולחן – שייקה פייקוב)

שנה אזרחית נפלאה,

עומר