ושוב החורף הזה

 

היי,

 

** (אני מתנצל מראש על הפונטים המתחלפים, לא הצלחתי להתגבר על כמה תקלות טכניות, אז יהיה לכם מעניין בעיניים…)

 

חזרתי לכתוב, איזה כיף. לא כתבתי בבלוג הזה ככבר למעלה מחודש וחצי. אני לא יכול לתאר לכם כמה פעמים רציתי לשבת ולכתוב. באמת. הרבה פעמים היו לי רעיונות , מחשבות, דברים שרציתי לכתוב עליהם, ופשוט לא הצלחתי להגיע לזה.

 

תקופה קצת מטורפת עוברת עליי (עומס עבודה בעיקר) ולצערי הבלוג (ועוד מיני עיסוקי פנאי) פשוט נשמט מסדר העדיפויות. בכל מקרה אני שמח על ההזדמנות לשוב ולכתוב קצת.

היום יום רביעי, והסיבה שאני בכלל מצליח לכתוב קצת בבלוג שלי היא שהיום אני נוסע מהמשרד ישירות לאולם הקונצרטים, אז מצאתי לי קצת זמן בין סוף היום לתחילת הקונצרט, סגרתי את האי-מייל והנה אני טובע במחשבות.

 

 

בחוץ שלג, 5 מעלות מתחת לאפס. זה לא אמור להפתיע אותנו, כך היה גם בשנה שעברה באותה התקופה, אבל זה כן מפתיע, וזה כן קצת מדכדך. באיזשהו מקום אתה חושב – לא יכול לחכות קצת החורף הזה ? לבוא קצת יותר בשלבים ? לאט יותר ? למה ישר שלג, בוץ, קור מקפיא אף ואזניים (כל השאר מכוסה היטב, אבל לאף ולאזניים הקור חודר יופי אצלי). בכל מקרה נראה שהוא פה, והוא לא הולך לשום מקום (אדון חורף אני מתכוון).

עוד חורף בטורונטו...

 

 

 

 

טורונטו כבר לבושה היטב במיטב מחלצות החג (מולד). איזה כיף. גם לזה אפשר להתרגל מהר מאוד. הכל כל כך יפה וחגיגי. המיתון המתרחש ובא גם לפה לא ניכר בשום מקום בינתיים. מרכזי הקניות הומי אדם באמצע השבוע ומפוצצים עד אפס מקום בסוף השבוע. אנשים קונים כאילו אין מחר (אולי באמת אין ? …)

 

אני מניח שהתפנה לאנשים קצת מזומן אחרי שהם משכו הכל מהבורסה. לא , אני לא הולך ללכלך את הלוג שלי באווירת הנכאים הכללית שהמשבר הכלכלי המיט על העולם. אצלי לא תמצאו כותרות אדומות וגרפים נופלים. אני מעדיף להתרכז באנשים שמחים ועתיד ורוד. עוד יהיה, עוד יהיה.

 

אני מתאמן בחודשים האחרונים בחדר כושר לא רחוק מהמשרד שלי, בדאון טאון טורונטו. כשאני עולה על מסלול הריצה יש לי נוף מעניין לרחוב בלור. בקטע הרחוב שעליו אני צופה מסודרות כמה חנויות אופנה יוקרתיות וזה מאוד מעסיק אותי כשאני רץ. אני נהנה לראות את הטיפוסים (בעיקר נשים) שנכנסים לחנויות הללו, ויוצאים עם שקיות שאת שווי התוכן שלהן אני מעריך במאות דולרים ומעלה…

 

יש עולם שלם שנראה כל כך מנותק מהמציאות שאנחנו מכירים…הרבה פעמים יש להן (לנשים הללו) תיקים קטנים שמתוכן מציץ כלבלב לבוש בסוודר משובח, עם סרט על הראש וחטיפי כבד אווז כנשנוש. בקיצור – חוויה.

 

פעם אחת נכנסתי עם רותם לחנות כזאת של מוצרי יוקרה לכלבלבים. התחושה הכללית שאפפה אותנו היא שזה לא פייר שיש חנויות כאלו. זה פשוט נראה לא הגיוני לייצר מלונה בעלות של 3,000 דולר עם לוגו של גוצ'י – לא פייר בעולם שבו לילדים אין גג או אוכל חם.

 

נו טוב, בכל זאת קצת ביאסתי עם ההגיגים הכלכליים שלי. אני מפסיק פה.

 

הפוגה קומית – דמיטרי מרטין

 

 

הבחור הזה הוא קומיקאי אמריקאי (ממוצא יווני) צעיר ומבטיח שכותב הרבה מאוד חומרים ל Daily Show – תכנית סאטירה יומית מצליחה. הוא מופיע כסטנדאפיסט ואפילו זכה בפרס ראשון בספטיבל הפרינג' באדינבורו. אני התוועדתי אליו במקרה באמצעות הקליפ המשעשע שהוא יצר לשירו של טראויס Selfish Jean. מאוד אהבתי את השיר ,( שהזכיר לי מאוד את Counting Crows ) וכמובן את הרעיון המקורי  של הקליפ  (פשוט ומבוצע מקסים). תשפטו בעצמכם…

  

 

  

בוא נרקוד עד אור הבוקר

 

הנה עוד סיפור מאלה שאני אוהב לכתוב עליהם בבלוג שלי. יום אחד הגיע לתיבת הדואר שלי קישור לקליפ נחמד של בחור שרוקד בכל מיני מקומות בעולם. הקליפ היה צבעוני , משעשע ומעל הכל שידר אופטימיות קוסמית, מהסוג שאתה מקבל כשאתה צופה באולימפיאדה או כל אירוע עולמי אחר שגורם לך לחשוב שאפשר להסתדר כולם ביחד על הכדור הזה, ושאולי ג'ון לנון צדק כשחלם …

 

בכל מקרה, הקליפ עניין אותי מספיק כדי שאני אאתר את המקור שלו. הבחור, שמו Matt, הוא אמריקאי, בן 32 היום, מקונטיקט, ארה"ב שכל מה שרצה לעשות בחייו היה לתכנת משחקי וידאו ולשחק אותם. יום אחד הוא החליט שהוא עוזב הכל ויוצא לטייל קצת במזרח הרחוק.

 

לאחר מספר חודשים של שיטוט באסיה, חבר שלו הציע לו לצלם אותו כשהוא עומד ברחוב ורוקד ריקוד מצחיק (שהוא כנראה היה נוהג לרקוד מפעם לפעם). אחר כך הוא צילם את אותו ריקוד טפשי במקום אחר אליו הוא הגיע וכו'. כמובן שפה נכנס לתמונה האינטרנט, קרש הקפיצה החביב עליי בסיפורי הסינדרלה הללו.

 

מט העלה את הסרטון לאינטרנט, וזה כמובן זכה לפופולאריות הולכת וגוברת. עד שיום אחד מישהו בחברת המסטיקים סטרייד החליט שזה רעיון שיווקי לא רע. הם הזמינו את מט למשרדי החברה והציעו לו לשחזר את הצילומים שלו, אבל הפעם ב 39 מדינות, ברחבי העולם, במשך שישה חודשים – והכל בתשלום.

 

כמובן שהבחור קפץ על ההזדמנות וצילם במהלך 2006 את הקליפ עבור המעסיקים החדשים שלו. ב 2007 מט חזר לסטרייד עם רעיון נוסף – לרקוד בכל המקומות בעולם ולהציע לאנשים שרוצים להצטרף לצילום (לאחר שקיבל המון תגובות לתיבת הדואר שלו). שוב סטרייד הרימו את הכפפה (לא ידעתי כמה כסף יש בתעשיית המסטיקים) וכך נולד הקליפ האחרון שלו – שבו הוא רוקד עם אנשים שמצטרפים אליו.

 

אני לא אכביר במילים, רק יציין שוב שסיפורים כאלו מקסימים בעיניי.אם מעניין אתכם לראות את מסלול הטיסות של מט, או לקרוא עוד על מסעותיו – אתם מוזמנים להיכנס לאתר שלו שנקרא "איפה לכל הרוחות מט ?" הוא הקים אותו עוד לפני שכל זה התחיל, הוא השתמש בו כדי לתעד את הטיול שלו ולעדכן את חבריו ומשפחתו איפה הוא מסתובב.   

http://www.wherethehellismatt.com

 

וכן, הוא הגיע גם לתל-אביב – תראו בעצמכם את הקליפ (עם קצת יותר מ 12 מיליון צפיות ביו טיוב – יש סיכוי שגם אתם כבר ראיתם אותו…)

 

 

 

השנים הראשונות של שלמה

 

כתבתי בתחילת הבלוג שאני עובד המון לאחרונה. זה אומר שאני יוצא מהבית בחושך, וחוזר בחושך… ובין לבין אני מבלה בערך שעתיים בדרכים ועוד כמה שעות במשרד. מה שתמיד עושה לי טוב בתוך השגרה המעייפת הזו היא כמובן המוזיקה. אני מוקף בה, כמה שאני רק יכול. אני מקשיב למוזיקה באוטו בדרך לתחנת הרכבת, ואז כשאני יוצא מהאוטו אני עובר לנגן ה MP3 וממשיך להקשיב עד למשרד.

 

בין הדיסקים שעשו לי טוב לאחרונה אני רוצה לציין את השנים הראשונות של שלמה ארצי. התחתי להקשיב שוב לגבר הולך לאיבוד המעולה, וגם לתקליטים מוקדמים עוד יותר של שלמה. מה אספר לכם ? עונג צרוף. לא רק שהקול של שלמה היה אז צלול ומבריק, גם המילים לא היו בהכרח שלו (לא שיש לי התנגדות לטסקטים של שלמה ארצי, אבל זה יותר מגוון, ולפעמים קצת יותר איכותי). וכך שירים כמו "את מספרת" "בלילות אני מתגעגע" "את אינך יודעת" ועוד פנינים. איזה כיף להתחיל ככה את היום. חזרתי גם לתקליטים שמעולם לא שמעתי , כמו "החברים מהמסע מים לים" ו"התקליט הראשון" . בהחלט מסע מומלץ. כדי  לחתום את החלק הזה אני משאיר לכם את "מה הן המילים" (מילים של משה בן שאול ולחן של ארצי), ואח"כ ראיון עם שלמה משנת 1978 (קצת לפני "גבר הולך לאיבוד") שבו הוא מפזם כמה מהלהיטים של אז, וגם מדגים שאף אחד לא ממש נולד עם גיטרה ביד…

 

 

 

אגדה מופלאה  בצרפתית

 

מי שמכיר אותי יודע שאני פרנקופון לא קטן. מה לעשות, ככה יצא – אני מעריץ ואוהב את רוב הדברים שקשורים בצרפת ותרבותה – – מוסיקה, אוכל, יין, הסטוריה, נשיקות – כל דבר בצרפתית נשמע לי טוב יותר. אני משקיע לא מעט שעות ומאמץ בנסיון לדבר את השפה הזאת בצורה כזאת או אחרת, סתם כי בא לי לדבר…

 

אני זוכר שכשהייתי בפריס לפני כמה שנים עברתי ליד תחנת הסעה של ילדים לבית הספר, והם כולם פטפטו להם בצרפתית קולחת, ואני הקשבתי בהערצה ורק חשבתי לעצמי – "כל כך קטנים וכבר יודעים צרפתית כל כך טוב…"

 

משנה נושא – מי שיש לו ילדים יודע שזה נורא חמוד וכיפי שהילדים מגיעים לגיל שבו הם מתחילים לספר סיפורים דמיוניים שהם ממציאים – בין אם הם מחזיקים ספר ביד, או סתם תוך כדי הרהורים.  המעבר הזה מנושא לנושא בלי ממש לחבר את כל החלקים, הדמיון , האסוציאציות – זה מקסים, נכון ?

 

חברו את שתי הפסקאות האחרונות שלי – והנה לכם סיבה מספיק טוב לשלב בבלוג שלי את הקטע הבא. הילדה דוברת הצרפתית הזו מספרת לאמה מעשייה בלתי נגמרת. ומה אין שם ? קרוקודילים , היפופוטמים, מכשפות, אריות, אינסוף לדמיון. אהבתי במיוחד את המימיקה המצוינת של הילדונת הזאת. היא ממש שחקנית קטנה (ודוברת צרפתית, כבר הכרתי ? ). אני מקווה שזה משעשע גם אחרים, בכל מקרה – לשיפוטכם.

אגב – הילדה מזכירה בסיפור שלה עטלפים. כשלמדתי את המילה הצרפתית לעטלף זה מאוד הצחיק אותי. היא מורכת משתי מילים אחרות "עכבר קירח"… 

 

לחצו כאן

 

 אמדורסקי חוזר

 

בין הדיסקים שמתנגנים אצלי לאחרונה – האלבום החדש של אסף אמדורסקי "הרי את" . למביני דבר – הוא כבר לא עם מיכל, ולכן יש לשער שסוף המשפט הוא "מותרת לכל אדם" ולא ממש "מקודשת לי…" אבל זה ממש לא חשוב. עברו הרבה שנים (10 אני חושב) מאז שאדורסקי הוציא תקליט חדש (אם לא סופרים תקליט אוסף אחד ותקליט אחד של גרסאות Cover ממש לא מוצלחות).

 

 אז ההמתנה השתלמה – קיבלנו שוב את אמדורסקי המיוחד במינו, שאי אפשר לפספסף את הכישרון הענק שלו בהלחנה ובעיקר בהפקה מוסיקלית. בכל דבר שהוא נוגע אפשר לזהות את הטביעת אצבע המוסיקלית המעולה שלו.

נגע לליבי במיוחד השיר בראשית, שהזכיר לי את הבלדות המעולות של אמדורסקי (האהובה עלי היא "רוך וקושי"). אין עדיין קליפ ברשת, אבל אתם מוזמנים לעצום עיניים ופשוט להקשיב. או שתסתכלו על עטיפת הדיסק (כמה שהוא דומה לאבא שלו, לא ? )

 

ולסיום – משהו להתחמם איתו 

 אני יודע שהבלוג שלי מלא במוסיקה היום, אבל כמו שכתבתי – היא ממשיכה להעסיק אותי הרבה, בהקשבות , במחשבות, וגם בנגינה (שכמעט ואני לא מספיק בכלל לאחרונה).

 

מה שלשמחתי נשאר קבוע אלו הדקות היקרות מפז בהן אני שר לילדים לפני השינה. המסורת נשמרת וכך יוצא שלפחות 10 דקות בכל ערב אני כן מנגן ושר בעצמי, ולקהל החשוב ביותר.

 

אחד השירים שהוספתי לרפרטואר הלילה שלי לאחרונה הוא that’s what friends are for. כולכם בוודאי זוכרים אותו. חלקנו רקדנו אי אילו סלואים לצליליו אי שם בשנות ה 80 העליזות.

 

השיר נכתב ע"י צמד כותבים בריטי שכתב אותו במקור לרוד סטיוארט כחלק מפסקול הסרט "משמרת לילה". אבל השיר התפרסם בשנת 1985 בביצוע מחודש של דיאן ווריק, אלטון ג'ון, סטיבי וונדר וגדליס נייט, כשהם ביצעו אותו באירוע צדקה להתרמת כספים למלחמה באיידס. השיר כיכב בראש המצעד הבריטי שבועות רבים ואף זיכה את יוצריו ואת המבצעים בפרס הגראמי באותה שנה כשיר הטוב ביותר.

 

ואני – לי הוא נשאר כזיכרון לשיר עם מלודיה מקסימה, משהו שמאפשר למבצע לאלתר ולהדגים את היכול הקולית שלו. אני זוכר שלימדתי גיטרה והרבה תלמידים שלי ביקשו ללמוד את השיר.  תמיד תהיה לי פינה חמה בלב לשיר הזה. וגיליתי (לא להפתעתי) שמהר מאוד גם הילדים התאהבו בשיר (אני שומע לפעמים את שי מצטרפת אליי בלחש בפזמון. אם הייתי יכול – הייתי מצרף את המפוחית לטכס הערב שלי, זה היה מאוד מתאים בשיר הזה.

אז זהו, אני משאיר אתכם עם השיר המקסים הזה.

 

בברכת חורף נעים, גרפים ירוקים, חגים שמחים והרבה זמן פנאי לעשות את מה שאוהבים.

 

עומר