שלום,  קוראיי הנאמנים.

כמו שהבטחתי בפוסט הקודם, אני לא מפספס בלוג של ספטמבר, במיוחד בגלל העובדה הפשוטה (אך המרגשת) שאני מציין שנה להיווסדו של הבלוג הזה.

ב 25 בספטמבר בשנה שעברה השתתפתי בכנסה הדרכה בסנטה ברברה, ושם, באחת מההרצאות על שימוש בבלוגים כאמצעי להדרכה, התוודעתי לראשונה לעולם הבלוגים, וכחלק מהתרגיל פתחתי לי בלוג משלי באתר המפורסם WordPress. לא ממש חשבתי אז שייצא מזה משהו יותר מתרגיל נחמד בכתיבה ועריכת דפי HTML.

והנה אני שנה אחרי, עם 13 פוסטים, עמוסים במחשבות, רעיונות וסתם שטויות שבחרתי לחלוק עם העולם. אני חייב להודות שהיום הבלוג הוא יותר מסתם תרגיל. הוא הפך לתחביב אהוב עליי. למרות שבדרך כלל הוא גוזל ממני את שעות השינה היקרות שלי, אני מקפיד למצוא את השעתיים בחודש ולכתוב.

למעשה הבלוג מלווה אותי גם כשאני לא כותב, כי לפעמים אני קורא משהו באינטרנט, מאזין לאיזה שיר, רואה איזה אי מייל וחושב – יכול להיות רעיון טוב לכתוב על זה בבלוג שלי ? … זה לא פשוט, אני יכול רק להתחיל להבין איזו מעמסה קשה זו להיות בעל טור שבועי בעיתון ובכל פעם למצוא נושאים מעניינים לכתוב עליהם.

אז מה היה לנו שם ? במשך שנה פורסמו 13 רשימות בבלוג. בסך הכל צפו בבלוג קצת יותר מ 2,000 פעמים. השאירות 24 תגובות (החלק האהוב עליי ביותר). היום שבו הבלוג זכה למספר הצפיות הגבוה ביותר היה 18 נובמבר עם 67 צפיות ב "היום אולי נדחה את בוא הלילה ?  ".

הבלוג המרגש ביותר – איזה יום שמח לי היום כמובן. 24 דצמבר 2007.  פוסטים מהסוג הזה הם בעלי ערך מוסף מיוחד בעיניי, כי בעוד שנים כשאני אקרא את הרשימה הזו אני יוכל להיזכר באושר שהציף אותי באותו יום, זה כמו לצלם תמונה, אבל של ההרגשות שבפנים, ואח"כ להתסכל באלבום בהנאה.

היות שהבלוג שלי מפורסם באתר WordPress הוא זוכה לפופולריות רבה בחיפושים של מילות מפתח בגוגל. הנה כמה  צירופי מילים שהביאו אנשים שחיפשו משהו באינטרנט לבלוג שלי :

"איך לנגן על פסנתר נכון " , "Toronto" , " קטע על חודש אלול" , " נורית הירש" , "תווים בחינם" , "סליחות יהודה עמיחי"  ועוד ועוד…

בזמן האחרון קיבלתי שתי תגובות מאנשים שהחליטו ללמוד לנגן בכוחות עצמם בפסנתר, וכתבו לי שאלות בעקבות הבלוג "פסנתר תווים ווידאו קליפס". בקיצור – עולם ומלואו.

זהו, אני מסיים את חגיגות השנה של הבלוג שלי.מזל טוב ! שנזכה לשנה הבאה.  עכשיו בחזרה לעניין לשמו אני מתכנס פה– מחשבות ואפשרויות.

בדידותו של המשורר

נהנתי לחלוק איתכם בפוסט הקודם את המילים של רנדי ניומן בשירו על אלהים, והחלטתי להמשיך ולצטט שירים שנגעו לליבי. לאחרונה אני קצת טובע בטקסטים של ליאונרד כהן. ראיתי שוב (תוך כדי ריצה על המסילה בחדר הכושר הביתי למי שתוהה איך מצאתי זמן מכל הדברים שאפשר לעשות לראות את אותו הסרט פעמיים) את הסרט התיעודי "אני הגבר שלך" המספר קצת את סיפורו של האמן המיוחד הזה.

לקראת סוף הסרט יש קטע שבו בונו (הסולן של 2  (U מספר כמה הוא אוהב את השיר The Tower of song. ואחרי כמה שניות מופיע ליאונרד כהן בכבודו ובעצמו לביצוע מחודש של השיר הזה, עם עיבוד חדש וליווי של 2U. אני מקווה שתיהנו כמוני מהשיר, וגם מהמילים המתארות בצורה מופלאה את בדידותו של המשורר….

 

The Tower of Song / Leonard Cohen

Well my friends are gone and my hair is grey
I ache in the places where I used to play
And I’m crazy for love but I’m not coming on
I’m just paying my rent every day
Oh in the tower of song

I said to hank Williams: how lonely does it get?
Hank Williams hasn’t answered yet
But I hear him coughing all night long
A hundred floors above me
In the tower of song

I was born like this, I had no choice
I was born with the gift of a golden voice
And twenty-seven angels from the great beyond
They tied me to this table right here
In the tower of song

So you can stick your little pins in that voodoo doll
I’m very sorry, baby, doesn’t look like me at all
I’m standing by the window where the light is strong
Ah they don’t let a woman kill you
Not in the tower of song

Now you can say that I’ve grown bitter but of this you may be sure
The rich have got their channels in the bedrooms of the poor
And there’s a mighty judgment coming, but I may be wrong
You see, you hear these funny voices
In the tower of song

I see you standing on the other side
I don’t know how the river got so wide
I loved you baby, way back when
And all the bridges are burning that we might have crossed
But I feel so close to everything that we lost
Well never have to lose it again

Now I bid you farewell, I don’t know when I’ll be back
There moving us tomorrow to that tower down the track
But you’ll be hearing from me baby, long after I’m gone
I’ll be speaking to you sweetly
From a window in the tower of song
Yeah my friends are gone and my hair is grey
I ache in the places where I used to play
And I’m crazy for love but I’m not coming on
I’m just paying my rent every day
Oh in the tower of song

 

עכשיו צפו בקליפ. למי שאין סבלנות לברבורים בהתחלה – מומלץ לעבוד לדקה השנייה של הסרטון, שם מתחיל השיר עצמו..

 

 

איך עוד שנה מתחילה לה…

החודש התחילה בשעה טובה שנת הלימודים ובשבילנו זה היה מיוחד ומרגש, כי ליווינו את שי לכיתה א'. (או "כיתה 1 " כמו שהיא אומרת כשהיא מתרגמת מאנגלית…). בשביל שי זה היה יום מיוחד, אם כי אני חושב שהיא התרגשה יותר מהעובדה שיותר היא לא תלך לגן, מעצם העובדה שהיא אכן הולכת לכיתה א'.

המעבר בשביל שי לא היה חד, כי בשנתיים האחרונות היא כבר הלכה לבית הספר הזה (לכיתת גן), מחצית מהשבוע. בכל מקרה – בשביל רותם ובשבילי – זה היה "שלום כיתה א'" עם כל ההתרגשות המתבקשת. שנינו נזכרנו איך הורינו ליוו אותנו לכיתה א'. איפה זה היה, איך נראתה הכיתה, איפה תלינו את הילקוט ואת תיק האוכל וכו'.

    

 

מן הסתם עוד אירוע מכונן בהוויה הכל כך מיוחדת הזאת של "ילדותי השנייה" . אני חושב שזה אחד החלקים המתגמלים ביותר בלהיות הורה  - הזכות הזו לחוות שוב את הילדות שלך דרך אירועים כאלו או אחרים בחיים של ילדיך. אני בכל מקרה מאוד נהנה מזה. אני נהנה לקחת את שי למסיבת יום הולדת, ומתרגש כשהיא מקבלת שקית עם הפתעות שמשמחות אותה במיוחד. אני מתרגש בשבילה כשהיא רואה סרט שמצחיק אותה במיוחד, או כשהיא מצליחה לרכב בפעם הראשונה על אופניים בלי גלגלי עזר. כל האירועים האלו כאילו עוברים לידי, אבל בעצם גורמים לאושר גדול, ולא רק בגלל שאני אוהב את שי (ויואב ואיתי)  - אלא (אני חושב) משום שבאיזה אופן מוזר , אני חווה אותם בעצמי., כאילו הייתי אני הילד שבתוכם.

גם יואב עבר שלב (אה – חרוז). והוא הולך בגאווה לגן JK – יענו – טרום חובה. ורק איתי עדיין בכיתת התינוקות של אמא רותם. לא ממהר לשום מקום… חמוד.

כמו שכבר ניחשתם בוודאי מהכותרת של הפוסט, ושל הפסקה הזו – השיר שמתנגן לי בטבעיות ובאושר גדול בראש בעודי כותב את השורות הוא "כל עוד" הנפלא של עלי מוהר ויוני רכטר. (כן, ממש מתוך אותו אלבום שנושא את השם שבחרתי לבלוג שלי). לא מעט פעמים כשהקשבתי לשיר הזה התרגשתי עד דמעות, ואתם יודעים מה ? זה עוד היה לפני שהייתי אבא בעצמי. אני לא ממש יודע להסביר איך – אבל לשיר הזה יש איזה כוח מאגי עליי.

מחשבות ואפשרויות

  

 

 

 

עלי מוהר הוא אמן התיאור הרומנטי בעיניי, והסצינה של אבא שמלווה את בנו לכיתה א', נוגעת ללב שוב ושוב. תוסיפו לזה את הלחן המופלא של יוני רכטר – והנה המתכון לשיא הרגש. אני מתעקש לכתוב את המילים ורק אחר כך לתת לכם לצפות בביצוע המקורי  - יוני רכטר ואבנר קנר המצויין). שתהיה שנת לימודים מוצלחת לכולם..

כל עוד  / עלי מוהר

ילד הולך ברחוב
בבוקר בהיר של תשרי
אל בית הספר שוב יוצאים הילדים
גבר הולך אחריו
משגיח, רואה – לא – נראה
ורק אחר כך הוא עומד שם ורואה

איך עוד שנה פה נפתחת
כמו כל שנה, בסתיו,
איך בן הולך לו לבד
ואב בעקבותיו

גבר רואה בחשאי
איך בנו נכנס לכיתה
גבר עומד כמו ילד שנשאר בחוץ
וכבר שרים שם בפנים
שיר של שנה חדשה
הו איך הכל מתחיל פה שוב מהתחלה -

שוב הם שרים על הגשם
שוב הם שרים על סתיו
ועל הלוח עולות שוב אותיות הכתב

(א.ב.ג.ד.ה.ו.ז.ח.ט.י.כ.ל.מ.נ.ס.ע.פ.צ.ק.ר.ש.ת.)

גבר באמצע הבוקר
גבר בלב חייו
על יד גדר של בית ספר לבדו ניצב
והוא זוכר שאביו
פעם הלך אחריו
הוא מנסה לשמוע את קול צעדיו

אך הילדים עוד שרים
שיר על יורה וחצב,
וגם שפתיו של גבר לוחשות עכשיו:
גם אם אלך בגיא צלמוות
הן לא אירא,
גם אם אפול פתאום
יאמר לבי שירה

כל עוד עולה הבוקר
כל עוד נכתב הלוח
כל עוד הולך לו בן
ואב בעקבותיו
כל עוד שרים הילדים
על שנה חדשה
כל עוד מתחיל פה שוב מהתחלה

כל עוד הים מתעורר
כל עוד הרוח עולה
כל עוד על שחור הלוח
תתנוסס מילה

 

 

 

 

 

 

 

מה הקטע שלכם עם מכשירי כתיבה ?

אז התחילה שנת לימודים. כמו כולם – גם אנחנו יצאנו לחנות מצויידים ברשימה קצרה של מכשירי כתיבה שהילדה צריכה לכיתה א'. דווקא יצאנו בזול. כמה חבילות צבעים, טושים, כמה מחברות ודבק. קלמר וילקוט כבר יש – סיימנו. אני יודע שזה עוד יילך וייעשה מסובך יותר. בינתיים אנחנו בסדר.

 

בכל מקרה – לא על זה רציתי לדבר. במהלך החודש האחרון כל החנויות הגדולות היו בסימן Back to School ומילאו את המדפים במיטב מכשירי הכתיבה, המחברות, הקלסרים וכו'.

יצא לי להיכנס לאחת החנויות הגדולות של אופיס דיפו – וקיבלתי סחרחורת קלה מהריח המשכר של הנייר הטרי, הדפוס הצבעוני – אני לא יודע מה זה בדיוק אבל פתאום הבנתי שיש פה משהו מעבר לכיתה א. אנשים (מבוגרים) מאוד מאוד אוהבים מכשירי כתיבה על סוגיהם השונים.

אני מכיר את זה מקרוב מאוד למעשה. אני יודע שאת רותם שלי אני תמיד יכול לשמח אם אקנה לה איזה פנקס צבעוני יפה, או עט חדש. רותם יכולה להסתובב שעות בחנות למכשירי כתיבה (כמו שאני מסתובב בחנות לגאדג'טים).

היות שאני מחשיב עצמי בלוגר רציני וחוקר, החלטתי לבדוק ברשת אם מדובר בתופעה מוכרת. הקלדתי את צמד המילים שנראה לי המתאים לתיאור התופעה  - Stationary Fetish – וקיבלתי קצת יותר מ 300 אלף תוצאות. אכן, מדובר בסטייה מקובלת למדי. אנשים מאוד מאוד אוהבים כלי כתיבה ואספקה משרדית שוטפת.

הנה ציטוט מתוך אחד הפורומים שמצאתי בנושא ( לא נגעתי) :

I stopped at OfficeMax today to have new business cards printed and found myself drawn magnetically towards the pen section. I cannot resist trying new pens!

I bought a two-pack of Pentel EnerGel 0.7mm ballpoint retractable gel pens with purple ink. Oooooo, they write so smoothly… with such violet-purpleness… ahhhhh…

 

 

 

 

 

והנה עוד אחת :  

 

StellaCommute says: February 22nd, 2007 6:50am

Thanks for the shout out, WWD! I knew there were more pen, paper, and office supply fetishists in the world. I think the Levenger catalog should come in a plain brown wrapper, my interest in pens and lovely papers is that prurient.

After reading these comments, I think I need to go pen shopping…NOW!

 

  

אז אם גם אתם נכנסים לאופיס דיפו (או השמרנים שמבינכם – לקרביץ)  ומאבדים את הצפון – תדעו שאתם לא לבד. זה צבעוני, זה ריחני, וזה ממכר.

כולו מכשירי כתיבה. מי היה מאמין ? ….

(אגב – נראה לי שמדובר בעוד התמכרות של העת המודרנית. אין לי ספק שבימים שבהם המחברות היו חומות של דפתר והעטים היו מפלסטיק כחול מבאס – כמו בדואר – התופעה הייתה כנראה פחות רווחת)

לפני שאני חותם את החלק הזה – אחת המתוצאות שקיבלתי בחיפוש בגוגל הייתה של מודעה באתר שידוכים של מישהי שמחפשת גבר עם משיכה למכשירי כתיבה. נו שויין….מראה כבר לא חשוב לה – העיקר שיאהב לקנות איתה עפרונות מכניים ביום גשום…

עד כאן, חברים,  בלוג השנה שלי.

מקווה להצליח להתמיד, ולחגוג מעל דפי הרשת גם שנתיים, ואולי עוד .

שתהיה שנה טובה ומאושרת לכולם,

 

עומר