היי, זה אני. אני עוד פה. אני מנסה מאוד להתמיד בכתיבת הבלוג, אפילו שלפעמים זה ממש נראה לי כמו משימה נוספת בסדר היום העמוס ממילא שלי. אני מניח שזה בגלל ההנאה והסיפוק שיש לי לקרוא אותו אחר כך, להיזכר בדברים שכתבתי, וכמובן לראות ולשמוע תגובות שלכם, מאזיניי הוירטואלים – הקוראים את הבלוג.

אגב – אני יודע שאתם קוראים, ולא מאזינים, אבל בכל זאת אני מרגיש כאילו כשאני כותב – מישהו מקשיב לי. בעניין הזה אני חייב ציטוט מצחיק שיצא לי לקרוא השבוע. דני רובס התראיין לאיזה כתבה (נדמה לי שלעיתון בלייזר או משהו) ודני רובס מלבד היותו זמר ויוצר מוכשר ואהוב על החתום מטה, הוא גם איש די מצחיק (עוד מימיו כחבר פעיל בתכנית המיתולוגית "מה יש בגלי צה"ל). בכל מקרה בראיון איתו הוא סיפר שאחרי שהשיר "איך הוא שר" יצא לרדיו, הוא שמע את אביהו מדינה מדבר בתכנית "ציפורי לילה " בגלי צה"ל ומשבח את  השיר. אביהו אמר : "תראו איזה שירים יפים אשכנזים כותבים על זוהר ארגוב" . אז דני רובס אומר בתגובה – "הרבה דברים לא נכונים במשפט הזה של אביהו מדינה. קודם כל אני לא אשכנזי, חוצמזה השיר לא נכתב על זהר ארגוב, ולבסוף  - השיר שודר ברדיו אז אי אפשר לראות אותו, אלא רק להאזין לו…." הצחיק אותי.

היום יום שישי, השעה קצת אחרי 6 בערב שעון טורונטו, ואני במטוס בדרך הבייתה (חוזר מסיינט לואיס). אני לא מתכוון להתבכיין מעל דפי הבלוג שלי על כמה זה מעצבן לטוס ברחבי ארה"ב בימים אלו – אבל תדעו שזו לא חוויה נעימה. בגלל מחירי הדלק חברות התעופה מפטרות עובדים והתוצאה המיידית היא שירות עוד יותר גרוע ממה שכבר היה, שזה ממש בעייתי. נעזוב את זה.

 

 

 

 

 

האבולוציה של הקפה

לקפה יש מקום מאוד משמעותי בתפריט שלי. אני אוהב אותו בכל כך הרבה צורות וטעמים. קפה נמס, קפה שחור (עם הל, בלי הל, עם חוויאג', אפילו עם עלה גרניום בפנים – מומלץ לנסות !), קפה אספרסו, הפוך, לאטה , וכו'. כולנו (הישראלים) התרגלנו לשתות קפה, ובאיכות גבוהה. המכנה המשותף לרוב הישראלים הוא כשמגיעים לאמריקה הגדולה אנחנו פשוט לא מצליחים לשתות את הקפה החלוט שלה. התגובה הממוצעת היא החמצת פנים – "מה זה ? זה לא קפה…"

כך גם אני. שלשום נחתתי בסיינט לואיס בשעת לילה מאוחרת. כשיצאתי מחברת השכרת הרכבים, מייד עצרתי בתחנת דלק, נכנסתי לחנות הקטנה, וקניתי קפה כזה. אמריקאי לחלוטין, כזה שיוצא מתרמוס שעמד שם כבר כמה שעות טובות. הוספתי את הסוכרזית שלי, ולא מעט חלב/שמנת ויצאתי לדרך. בעוד אני נוהג לי בחשיכה של מיזורי, מקשיב למוסיקה ולוגם את הקפה פתאום הבנתי כמה התרגלתי לשתות את המיץ המוזר הזה. אני ממש מחשיב את זה קפה. הפואנטה של כל התיאור הזה שלי היא שמתרגלים. איכשהו , אחרי שנתיים וחצי , פיתחתי עמידות לקפה החלוט והדלוח הזה, עד כדי כך שאני מחשיב אותו כפיתרון לתשוקה כזו או אחרת לקפאין.

עושה לכם חשק לקפה ?

 

 

 

חווה אלברשטיין שרה  :  " הרגל הופך לטבע, וטבע קשה לשנות. אבל בדרך קבע – יש לנסות"  אז הנה לכם – תורת האבולוציה של דארווין בזעיר אנפין. אני שותה קפה אמריקאי.

עומר ! , אני חושב לעצמי ונלחץ פתאום, מכאן הדרך להזמין קפה פילטר עם עוגת היער השחור בקפולסקי היא כבר קצרה מאוד….

כשנחזור לארץ אני אגמל מזה. אני בטוח.

  

** דרך אגב – למי מבינכם שחושב עכשיו – יש סטארבקס באמריקה – לא ? אז תדעו שזה לא ממש פיתרון. רוב הקפה שלהם הוא פשוט חלב. הם לא ממש יודעים להכין קפה טעים, והם גם גובים מחירים של דירות קטנות עבור הקפה שלהם. לא ממש בכיתי כשקראתי לפני שבועיים שהם נאלצו לסגור 700 סניפים בארה"ב.

  

יונתן שר לאלהיו

סיגלתי לעצמי מסורת נחמדה, בכל ביקור בארץ, אני עוצר בחנות דיסקים, שואל את המוכר מה חדש במוסיקה הישראלית, ואוסף לעצמי כמה דיסקים לאוסף. אפילו מצאתי את המקום המושלם לעשות את זה – חנות המוסיקה "התו השמיני" בשדה התעופה. המבחר גדול, המוכרים נחמדים ומייעצים, והמחירים בהחלט יותר זולים מבחנויות צליל באשר הן שם. בכל מקרה, בביקור האחרון שלי (שהיה מוקדש רובו ככולו עבודה לצערי, אז אם לא ראיתם אותי או שמעתם ממני – תדעו שזה מקוצר זמן – עמכם הסליחה) שוב עצרתי בתו השמיני. איזה שפע של אמנים חדשים מוציאים תקליטי בכורה. ממש מרשים ומבלבל כאחד. אספתי את ארז לב-ארי, התרשמתי עלמה זהר, יעל נעים מדהימה, את זה כבר ידעתי קודם, ועוד ועוד. הדיסק שאהבתי יותר מכולם הוא דווקא של יונתן רזאל. רזאל בחור דתי נולד בניו יורק, עלה ארצה עם משפחתו וחזרו כולם בתשובה. שירת בצה"ל כמעבד מוסיקלי של להקה צבאית. קיבל חינוך מוסיקלי קלאסי (למד ניצוח אצל מנדי רודן) ואף שימש כמנצח של הסמפונט של רעננה תקופה. באיזו שהוא שלב הוא זנח את המוסיקה, עבר להתגורר בסוסיא והפך להיות רועה צאן. אחרי כל זה, הוא פגש את אביתר בנאי וממש לאחרונה הוא סוף סוף הוציא דיסק עם מוזיקה עכשווית, עם תכנים יהודיים.

יונתן רזאל

 

 

 

 תצטרף למועדון מה שנקרא. איזה טרנד. כולם רוצים לשיר לאלהים בימים אלו – שלמה גרוניך הוציא דיסק" חזרה למקורות" , מאיר בנאי הוציא תקליט תפילות, עובדיה חממה פתח את הטרנד הזה, בקיצור – כולם מתחזקים ומחזקים את עם ישראל בשירי תפילה. אני אישית לא מתחבר לכל הטרנד הזה, אבל איכשהו שמתי לב שעל ההפקה המוסיקלית של הדיסק הזה חתום אביתר בנאי (מתחזק מתמיד בפני עצמו). אני חושב שהאהבה שלי וההערכה שלי לפועלו של אביתר הובילו אותי למוכר לבקש ממנו להקשיב קצת לדיסק הזה. האזנתי לטעימה קצרה, וקניתי. עכשיו, אחרי ששמעתי את הדיסק לא מעט פעמים – אני רוצה להמליץ לכם בחום להקשיב לו. הבחור הזה מוכשר מאוד, והמוסיקה שלו שובת לב. ניחוחות אביתר בנאי עולים מרוב השירים (אפילו שהוא לא הלחין אותם) שזה דבר מדהים בפני עצמו (מזכיר לי קצת את איך שכל מה שאסף אמדורסקי נוגע בו מקבל את האיכות והטעם של אמדורסקי). זה מקסים, זה מרגש, זה מרגיע. זה נכון שלא כל המילים בדיסק מדברות אליי, אבל זה ממש לא פוגם בהנאה ממנו. בחרתי להשמיע לכם את השיר שפותח את הדיסק "לך תפילתי". מעניין שגם המילים של השיר הן קצת חדשניות במובן של שיר תפילה. אהבתי את הרעיון שאלהים מבקש מהאדם לבוא לעולם "אני צריך אותך בעולם…" בקיצור – כתבי די הרבה ועכשיו תקשיבו ותשפטו בעצמכם. יונתן שר לאלהיו ואנחנו נהנים.

 

שונרא, כלבא ועכברא

כן, אני כותב כותרות בארמית, לא ידעתם ? זו שפה מאוד שימושית, ארמית. בעיקר בליל הסדר ובחתונות. מומלץ.

ובכל זאת – למה התכוונתי ? חשבתי על הקטע הבא ונזכרתי בשני דברים – חזון אחרית הימים (וגר זאב עם כבש) ואחר כך חשבתי על חד גדיא.

ובמה מדובר בעצם ?

הבחור בכתבה הוא הומלס בשם גרגורי פייק שגר בסנטה ברברה, קליפורניה. איזה מקום מדהים הוא בחר לעצמו. אם כבר להיות הומלס, לפחות שהרחובות יהיו נקיים, שמזג האויר יהיה נעים כל השנה (אני ממש לא מבין למשל איך ההומלסים בטורונטו שורדים את החורף האכזרי פה), ושהתושבים יהיו אנשים עמו סטיב ג'ובס וחבריו (הסיכוי לקבל תרומה נדיבה גדל אני מניח).

אז ככה, הבחור הזה גר ברחוב עם 3 חיות המחמד שהוא מטפח, ומקבץ נדבות. החיות נראות טוב (נטופלות ומטופחות). הוא טרח והכין מתקן מיוחד על גב הכלב, כדי שהחתולה תוכל לשבת עליו בנוחות ולא תצטרך לצעוד הרבה (כנראה שהוא והכלב עוברים מרחקים לא קטנים במסעותיהם לקבץ נדבות). באיזה שהוא שלב הצטרף לסיפור גם העכבר, ומכיוון שאף חיה לא גילתה עניין לאכול את האחרת הם חיים כולם בשלום ובנחת. עד מהרה הם הפכו למיני אטרקציה, והעוברים ושובים ממהרים לצלם ולהצטלם עם סמל השלום המעניין הזה.  ראש העיר של סנטה ברברה צילם אותם לקליפ ושלח אותו ככרטיס ברכה לכריסמס (כך קראתי באיזה מקום). אז מה אתם אומרים ? אפשר גם אחרת  ? אותי זה הרשים….

 

 

 

 

 

למה אני אף פעם לא אהיה איש מכירות אמריקאי

היום הייתי בפגישת עסקים בחברת AT&T בסיינט לואיס. נפגשתי עם סגן נשיא בכיר למכירות בחברת דפי הזהב שלהם. ללא ספק פגישה מכובדת, וכיאה למעמד התלבשתי במיטב מחלצותיי. מכנסיים, חולצה לבנה צחורה ועניבה. מרחתי קצת ג'ל על הקוצים ויצאתי. בדרך, כשהמתנתי לפגישה בלשכה המכובדת, והבטתי בעוברים ושבים, הבנתי פתאום שמשהו חסר לי. משהו שהוא כמעט הכרחי כדי להיראות כמו איש מכירות מקצועי באמריקה, ואין לי אותו, וככל הנראה גם לא יהיה לי. אתם יודעים מה זה ?

שביל בצד

 כן, אין לי בלורית מפוארת, וכנראה שכבר לא אגדל כזו. אבל תרשו לי לומר לכם בביטחון מלא – אין איש מכירות אמריקאי שלא מסתובב עם איזה מסרק קטן בתיק כדי לסדר את הבלורית שלו, במקרה הטוב. במקרה העוד יותר דוחה (ויסלחו לי חבריי האמריקאים שמן הסתם לא קוראים שורות אלו)  – הבלורית הזו משוחה במשחה מבריקה מסוג כלשהו (ברלנטין ? ). אין פלא שלפעמים בפגישות עם אמריקאים הם שואלים אותי למה שיערי קצוץ כל כך, והאם אני עדיין משרת בצבא וכו'. תספורת קוצים קצוצה כמו שלי מתפרשת כתקלה מסוג לא ברור – ככל הנראה אני חייל או חולה. ואני , כשאני מסתכל עליהם מהצד, אני מרגיש שנשאבתי לסרט של שנות השישים. חולצות מגוהצות למשעי, מכנסיים מחויטים, נעליים מבריקות ברמות שאפשר לראות את עצמך בהן, ובמקרים לא נדירים – גם שלייקס צבעוניים על קליפים נוצצים. כן, כן. לא מאמינים לי ? תבדקו בעצמכם. ואני מסתובב בינהם עם הקוצים האפורים שלי… מזל שאני מחפה על זה בהרבה קסם אישי, אחרת בחיים אני לא יעמוד ביעדים שלי…

איש נחמד עם שביל בצד

 

 

 

 

 

 

 

 

לסיום – לא טוב היות האדם לבדו 

לא צריך להוסיף הרבה. למה ? כי זה מתי כספי. בערוץ 1 התעקשו לצלם אותו טבעי, ברפת. התוצאה מצחיקה מאוד, בגלל שרק מתי כספי יכול להמשיך במשימה בכזו רצינות. הוא לא עוזב את הפסנתר, ולא מרפה מהמנגינה – עד הסוף.

להעריץ ולצחוק.

 

 

עד הפעם הבא…

עומר