איתי הגיע

ז ה ו.

הוא הגיע. אין לי כבר תירוצים לדחות את כתיבת הפוסט. כבר שלושה שבועות שאני דוחה את זה.

 הבטחתי לעצמי שכשהוא יגיע זו תהיה סיבה מצוינת לפרסם פוסט חדש בבלוג שלי. בכל זאת. לא כל יום מתווסף לו צאצא לרשימה. סיבה למסיבה. אבל כמה חיכינו… מאמצע נובמבר אני כבר אומר "זה כל יום צריך לקרות" היום, חודש וקצת אחרי – זה קרה. איתי הגיע בראשון (לא בשני) והוא לא לבש גולף שחורה בכלל… (אני יודע שזה לא קשור אבל אין לי דרך שלא לזמזם את השיר של קרן פלס מאז הבוקר בערך , מאז שהחלטנו סופית שהוא יהיה איתי).

אגב השם – אני מאוד אוהב אותו. בימים שבהם כל כך הרבה שמות הם גם וגם (יוניסקס) לי נורא היה חשוב שהשם של הבנים יהיה גברי משהו. יואב הוא כזה. חד משמעי. עוד לא נולדה הבת שההורים שלה קראו לה יואב (למיטב ידיעתי). וגם איתי הוא כזה.

זה די מדהים, קבענו לו שהוא איתי. כמו שקבענו לו שהוא צריך להיוולד, לגדול, להתמודד, להסתגל – החלטנו ועכשיו הוא צריך לעשות מה שאבא ואמא רצו.

היה שווה לחכות 41 שבועות. הקסם הזה מדהים אותי בכל פעם מחדש. האחות בבית החולים שאלה אותי אם אני לא מתרגש קצת פחות, בכל זאת פעם שלישית. ממש לא. זה פשוט מדהים כמה שהאירוע הזה מהמם אותי בכל פעם מחדש. פתאום לא מרגישים אותו בועט דרך הבטן של רותם.פתאום רואים ראש יוצא.  פתאום אני מחזיק אותו בידיים שלי. הוא מסתכל אליי בעיניים קטנות וחוקרות. הוא שקט, הוא עגול, הוא ארוך (52 ס"מ) והוא מדהים.

הוא לא יודע את זה עדיין אבל יש לו שני אחים שכל כך מתרגשיםמהעובדה שהוא מצטרף אליהם לחגיגה .כשחזרתי איתם מהביקור בבית החולים היום הם היו כל כך מאושרים. הם שרו שיריםבסגנון "כולנו ביחד משפחה ענקית…" שי שאלה אותי אם הוא יודע לדבר קצת מילים… הסברתי שהוא יודע רק לבכות. יואבי מייד המליץ שלא כדאי לו לבכות יותר מדי כי זה יעשה לו נזלת…"

 נזכרתי היום ביום ששי נולדה , 7 פברואר 2002, חזרתי הבייתה מוטש אחרי יום לידה ארוך ומייגע. ולא היה שם אף אחד בבית. ישבתי על הרצפה ושתיתי בירה והייתי מאושר. אחרי כמעט שלוש שנים יואבי נולד, ושוב חזרתי הבייתה בערב מוטש (לרותם שלי יש יכולת מופלאה לדאוג שהלידות יהיו במהלך שעות העבודה התקניות. אף פעם לא מטרידה אותי באמצע הלילה לדברים כאלה – איזו מתוקה). בכל מקרה – כשחזרתי מהלידה של יואב כבר לא ישנתי לבד, שי הייתה איתי בבית.והנה היום, שלוש שנים פחות 6 ימים אחרי היום ההוא אני חוזר שוב מבית החולים, וכבר יש לי ממש בית מלא.

שייקי מאוד מתרגשת ובקשה לישון איתי במיטה, להחליף את מקומה של אמא. כמובן שהסכמתי בשמחה. אז ככה אני עכשיו יושב במיטה, עם הלפטופ, שותה כוסית ארוכה של קוניאק (מסיבה או לא ? ) ומתחיל לעכל שאנחנו 5 נפשות. כל החבילה. גנים, חוגים, חיתולים ואוטו סטיישן, איזה קטעים איתנו.

מתי הספקנו ? לא יודע. זה פשוט ככה. אני חושב שזה בגללם. הילדים. יש בהם משהו ממכר. יש בהם משהו שגם שואב ממך את כך האנרגיות, ומטריף אותך בדאגה אינסופית, אבל זה קסם מאגי. אי אפשר להסביר את זה כנראה, אבל זה פשוט קורה.

רותם חולקת את החדר בבית החולים עם עוד אמא טריה. קנדית, נוצרית. מאוד שקטה ומנומסת. אחה"צ הגיעו הילדים שלה לבקר אותה. בזה אחר זה נכנסו 8 ילדים לחדר, לא פחות. אתמול היא ילדה את ביתה התשיעית (חמישה ניתוחים קיסריים על הדרך…) כששאלנו אותה כמה היא עוד רוצה היא ענתה…. (ניחשתם כבר? )

"כמה שאלהים ייתן" . טוב, יש כאלו שההתמכרות הזו עלתה להם לראש, אני מניח.. זה מזכיר לי את הסרט של האחים מרקס המעולים. יש סצינה שבו גראוצ'ו מרקס (זה כם הסיגר) פוגש איש אחד שיש לו 13 ילדים. הוא שואל אותו – " למה יש לכם כל כך הרבה ילדים ? " הבחור עונה לו " אני אוהב את אשתי מאוד מאוד" . "אז מה ?" עונה גראוצ'ו  - " גם אני אוהב את הסיגר שלי מאוד מאוד, אני עדיין מוציא אותו מהפה – מפעם לפעם…"

בחזרה לאיתי. אולי באמת הקור הקנדי גרם לו לחכות. בדיוק לפני שבוע הייתה פה סופת שלגים מטורפת. הכל היה לבן. חצי מטר שלג נערם לו. אי אפשר היה לצאת מהבית. והנה היום הטמפרטורות טיפסו לחום מטורף של 8 מעלות. יום נפלא ללדת. בנוסף זה גם יום ראשון בשבוע אז הנסיעה לבית החולים לא ארכה יותר מרבע שעה. כל עכבה לטובה, כמו שרותם אמרה לא מעט בחודש האחרון הזה.

בנוגע למזג האויר – אל דאגה – מחר יישבר השרב – חזרה ל 0 מעלות.

אז אני כבר בחצי הכוס של הקוניאק שלי עכשיו…  ולא אני לא מסתכל על חצי הכוס הריקה. למעשה גם לא על חצי הכוס המלאה. אני חושב שאני מסכל על רבע הבקבוק המלא שעוד נשאר לי.  זה ממש מעט. מאז שאני לא נוסע – אין משקאות בבית. מה יהיה ?

אני בכל זאת נהנה מלהיות מקורקע קצת. לא נסעתי כבר חודש, ויש לי לפחות עוד חודש עד הנסיעה הבאה שלי. זה די כיף. זה מרענן. אני מתנצל שהפוסט הזה לא הולך לשום כיוון מרתק, אלא הפך להיות סתם דף ביומן שלי. אבל אני חושב שזה מותר לעשות את זה בבלוג, לא ? במיוחד ביום שנולד לך אוצר חדש.

אז בעוד אני מסיים את הבלוג הזה אני צריך עוד להספיק לערוך מצגת תמונות ליום ההולדת של יואב שיחול בעוד 6 ימים בדיוק . האמת זה כבר כמעט מוכן. התמונות ערוכות, הפסקול מוכן, אפילו הברכה המסורתית של שי מוכנה.חיכיתי לאיתי, שיהיו תמונות שלהם ביחד להוסיף לסרט. עכשיו יש לי, אז אני יכול לחזור לחדר העריכה ולסגור בזמן.

חברים יקרים. אני מסיים פה בלוג חגיגי זה. זה היה יום מפרך וחגיגי בו בזמן. חשבתי לסיים בסרטון מקסים שנתקלתי בו לאחרונה (אפרופו יום מפרך). הגרסא היידית לשיר המפורסם של הביטלס "לילה של יום מפרך". Togedikeh Nakht Schvereh

לא – זה לא נשמע יותר טוב ביידיש אבל זה נראה לי פתאום כל כך הגיוני שהכותב של השיר יהיה איזה פולני שמתלונן כל הזמן על איזה יום קשה היה לו…

 ועוד קטנה לפני סיום – אני חייב לכתוב פה מול כולם כמה אני מעריץ את הפולניה האישית שלי – רותם. איזו שאקלית . זוכת התחרות נולד להוליד 2007. איזה בזבוז לא להיות דוסית שעושה ילדים בכמויות. איזו לידה קולית, איזו גבורה, איזו אמהות אינסטנט. אין לי מילים אלא להעריץ, להודות לנשק ולשמוח שהיא שלי, ושהיא המופקדת על כל השלישיה הזאת שיש לי. זהו. רק שתדעו .

מקווה למצוא קצת זמן בקרוב לפוסט נוסף.

 עומר