היי לכם,

שוב אני

ושוב כמעט סתיו, וכמעט שנה חדשה.  הידעתם ? בעוד מספר ימים ימלאו 4 שנים להקמתו של הבלוג שלי.   אני כנראה אחד הבלוגרים הפחות פורים ברחבי הסייבר, אבל בכל זאת – אני שורד פה.

אולי זה בגלל שיום חמישי בערב, ואולי זה בגלל שמכבי תל אביב משחקת עכשיו בטורקיה מול קהל עויין, ואולי זה היין המצויין שאני שותה בעודי כותב – אבל הייתה לי תחושה שצריך לפתוח את הפוסט היום ברחוב הנשמות הטהורות.

לא בטוח שאני יודע למה, אבל יש בימים האחרונים תחושה כזו של ימים נוראים, ימים גורליים, ימים ששוב אני מוצא עצמי שואל "נו, מה עם הוצאת הדרכון הרומני ? "

שוב עולה השתן למנהיגי המזרח התיכון, ושוב עולה מפלס הלחץ. בשביל מה זה טוב ? למה הם כל כך לא רגועים ? למה לכולם יש אגו שאי אפשר להרגיע ? ארדואן, ביבי, ליברמן, אבו-מאזן – כולם מטפסים על עצים – ואף אחד לא רוצה לרדת.

חבורה של פסיכים. ואנחנו כלואים פה באמצע, כמה מיליונים ספורים שרק רוצים לקום בשקט מחר בבוקר לעבודה, לנסוע בנחת, לשמוע את הדס שטייף (גל"צ) מספרת בקולה השקט והתמים איך עוד עבריין טיפש נתפס ע"י סניף ראשון לציון של המשטרה, ושיהיה לכולנו יום שקט ובעיקר בטוח . זהו. מה כבר ביקשנו ?

כך יצא. אנחנו במקום לא רגוע, והימים לא רגועים. האוהלים נעלמו וההישגים של המהפיכה קבורים איתם. טרכנטברג ? לפי השם כבר היה ברור שטוב לא ייצא מזה.  באמת – שבוע שבו הפריימריז במפלגת העבודה הוא ההפוגה הקומית של העם לא יכול להיות שבוע מוצלח מידי. ותהרגו אותי – איך האדון פרץ חזר לתמונה – מישהו יכול להסביר לי ? לא צחקנו כבר מספיק ? לא קברנו מספיק  ?  לא קברו את הקריירה שלו עמוק כבר ? באמת שלעם הזה יש זיכרון קצר עד חסר…

נו די, אני רוצה להירגע. קרן אן מרגיעה אותי מאוד בדרך כלל. אפילו הביצוע המצמרר שלה ל"נשמות הטהורות" מצליח לעשות את זה. המילים, המאוד לא מרגיעות, של השיר הזה נכתבו ע"י שמעון ספיר, והלחן של נתן כהן.  בדיוק היום הקשבתי לכל התקליט של הנשמות הטהורות בדרך לעבודה (ובחזרה ממנה). אני מאוד ממליץ לכם לחזור אליו – תקליט מעולה. נולד בדיוק באותה שנה כמוני – 1974 – ולא פג ממנו הקסם עד היום. הלחנים המצויינים של כהן והעיבודים הקסומים של מתי כספי. 

הנה לכם – הנשמות הטהורות של קרן אן.

 

בואו נרגיע

קראתי שוב את הפסקה הפותחת ואני חייב להתנצל על הטון הקודר והמלנכולי משהו שתקף אותי. לא מאוד מאפיין, אתם חייבים להודות. סליחה. אני עובר מייד למשהו שדווקא שעשע אותי השבוע. באחד מאותם מיילים טפשיים , שמזמן לא קיבלתי , ראיתי את הצעת הנישואין המשוגעת הזו. הביצוע מרשים. קודם תראו, אחר כך נדבר :

תנו לי לנחש – בנות המין הנשי שצופות בזה מצקצקות עכשיו – אחרי דבר כזה – לא הייתי אומרת לו כן. הוא לא נורמלי…  ואני לא שופט אתכן, חלילה – אני לא הייתי רוצה להיות במקום הבחורה המסכנה הזו באותן שניות.

שויין – העיקר שיהיה לזה סוף טוב – ייתחתנו ויקימו בית בישראל (או שלא). אגב – הידעתם שאנחנו (בישראל) צועדים בצעדי ענק (סטטיסטית) לכיוון היחס המאוד לא סימפטי של אחד מכל שני זוגות יסיים את הנישואין בגירושין ? לא נעים.  ממש אמריקה.

קניונים, מבצעים, אי שוויון וגירושין מלוא החופן.

 אתם יודעם מה בא לי שנייבא כבר מאמריקה ? חניות גדולות . איך בא לי חניות גדולות. באמריקה החניות בקניון מסומנות אחרת – הן מותאמות לרכבים הענקיים שלהם,  לוואנים המשפחתיים הכל כך נפוצים שם. והכיף הוא שאתה חוזר לאוטו עם שקיות של קניות, ופותח את הדלת לרווחה ופשוט נכנס לאוטו.  איזו איכות חיים.  אני שובר את הגב בנסיונות להיכנס לאוטו אחרי שרכב אחר חנה לידי.  עוד סיבה ללחץ מזרח תיכוני , אני מניח.

הערכת יתר

אני קורא בשקיקה בימים אלו את הספר החדש של דן אריאלי – לא רציונלי אבל לא נורא. אני מאוד נהנה. הוא כותב כל כך יפה על כלכלה התנהגותית ועל החלטות שכולנו עושים מידי יום – אני ממליץ בחום.  רציתי לחלוק איתכם חלק קטן שהצחיק אותי מאוד כשקראתי אותו. באחד הפרקים אריאלי מספר על הערכת יתר – ואיך כולנו, באופן בלתי מודע אך טבעי לחלוטין מעריכים יותר מאחרים דברים שאנחנו יצרנו בעצמנו (כמו רהיט שהרכבנו בעצמנו או תבשיל טעים שהכנו).  כדי להסביר את התופעה אריאלי מדגים איך כולנו נוטים להעריך הערכת יתר את הילדים שלנו. ומכאן אני מצטט : "כהורה שטס הרבה אני חווה את ההשפעה הזו במהלך טקס החלפת התמונות. ברגע שהמטוס מתייצב אחרי ההמראה אני שולף את המחשב הנייד שלי, שיש לי בו המון תמונות וקבצי וידאו של הילדים שלי. בלית ברירה האדם שיושב לידי מציץ גם הוא מידי פעם במסך. אם אני מזהה בשכני למושב אפילו קמצוץ של עניין, אני מארגן מייד תצוגת שקופיות של הבן והבת שלי. אני מניח כמובן ששכני למושב רואה כמה הם נהדרים ומיוחדים ואיזה חיוך מקסים יש להם, וכמה הם חמודים בתחפושות השונות. לפעמים, אחרי שתצוגת השקופיות נגמרת שותפי למושב מציע שכעת נסתכל על תמונות של הילדים שלו. כבר אחרי דקה או שתיים של צפייה אני אומר לעצמי :  " מה הבנאדם הזה חושב ? אני לא רוצה לשבת כאן 25 דקות ולהסתכל על תמונות של ילדים שאני לא מכיר ! אני צריך לעבוד ! מתי המטוס הזה כבר ינחת ? "

ספר מומלץ !

 

 

 

אהרון רזאל

 תשמעו – אני לא מפסיק להיות מופתע מהאחים המוכשרים לבית רזאל. לפני כשנתיים כתבתי פה בבלוג שלי על אלבום הבכורה המקסים של יונתן רזאל. והנה גיליתי שיש לו אח, לא פחות מוכשר שגם הוא עושה מוסיקה נהדרת. ואתם יודעים מה  ? קניתי את הדיסק החדש שלו, ואני מברך על כל רגע.

בכלל, וידוי קטן – עברו חודשים ארוכים מאז דרכה רגלי בחנות דיסקים אמיתית. אני פשוט לא מוצא כבר את הכיף בלקנות דיסק אמיתי ומקורי, היות שרוב הזמן אני לא ממש נוגע בו, אלא מייד ממיר אותו לקובץ במחשב, ומאותו רגע הדיסק מונח על הספרייה כאבן שאף אחד לא רוצה או צריך להפוך… אז כך יצא שתעשית ה MP 3 הרסה לי את הכיף שברכישת הדיסקים.

 ובכל זאת, לרגל צאת אלבומה החדש של רונה קינן (הנסיכה האמיתית ) שמתי פעמיי לחנות צליל, וקניתי מבחר יצירה ישראלית מקורית. בין השאר גם את אהרון רזאל. המלצות נוספות בקרוב. בינתיים – אני רוצה לתת גם לכם להתרשם מהקול החם והלחן המקסים של השיר "עולה בשביל" שרזאל הקליט עם שולי רנד. חברים – בדקו את ספריית המוסיקה שלכם וגלו שלא מעט מהאלילים העכשוויים שלנו עוטים כיפה גדולה על ראשיהם. (יונתן רזאל, אהרון רזאל, מאיר בנאי, אביתר בנאי שולי רנד ועוד הרשימה ממשיכה…)

כדברי רזאל עצמו בפזמון :

ואם יבלו בגדיך סנדל שלרגליך
חמה האדמה ושוב נפקחת עין עצומה
ועדיין לא מצאת את הניגון אליו יצאת
אך יודע שבצל האל הנך

 

המתת חסד

 

שמעתי לא מזמן איזה קומיקאי אומר שבישראל יותר טוב מאשר בשווייץ. כי הנה – בשוויץ אדם צריך לשלם אלפי דולרים כדי לקבל המתת חסד. בישראל הוא יכול להתאשפז בחינם בכל בית חולים ציבורי – והם כבר יהרגו אותו בחינם.

מצחיק , אבל עוד כואב…  מחר יום שבת ואני עדיין מתגעגע לקול של עדי טלמור מחדר החדשות של גלי צה"ל. 

לא בשביל זה פתחתי את הפסקה הזו במילים המתת חסד. משהו אחר לגמרי. את הקליפ הבא ראיתי די מזמן. בהתחלה הוא קצת הלחיץ אותי, אחר כך שיעשע . אולי. סטודנטים משועממים מחליטים שמכונת הכביסה שלהם הגיעה לסוף ימיה. והם עוזרים לה לשים לכל סוף. במשך 48 שניות ראשונות של הצילום רואים את המכונה סוחטת "על יבש" ומעלה עשן מרוב מאמץ. ואז, פתאום, מגיעה כוס התרעלה – אבן גדולה (בלוק) מושלכת לקרביה. התמונות אינן קלות לצפייה – ראו הוזהרתם.

 

 

 

זהו, יקיריי. אני מסיים פה את הפוסט הזה. אני רוצה להשאיר אותכם עם שיר מקסים שמתנגן לי בראש כבר יומיים. אני מאוד אוהב את מה שקרוי היום "מוסיקת עולם". בעיקר אני אוהב את השירה בשפות זרות שנשמעות מקסים כשהן מושרות. כך אני נהנה ממוסיקה ברזילאית, צרפתית, איטלקית , יוונית, ספרדית – וגם ערבית על סוגיה השונים.

יש לנו כישרון ענק ששר מקסים במרוקאית. קורים לו שמעון בוסקילה, ואת הגילוי שלו לעולם אנחנו חייבים לשלמה ארצי היקר. אז הנה השיר שהתחיל את הכל :  "עלש" . 

(מאז כבר היה לנו את "הייתי בגן עדן", ולאחרונה גם שיתוף הפעולה המתבקש עם הפרוייקט של עידן רייכל.)

הלחן המקסים והקליט של בוסקילה עצמו, והכי חשוב השירה המקסימה.

עוד לגימה מהיין, להקשיב, להירגע ולשכוח מהלחץ המזרח תיכוני הזה.

 

 

שיבוא עלינו סתיו קריר ושקט.

להתראות בקרוב,

עומר

 

 

 

היי לכם,

מה אומר הפעם ? אני מודה שכבר כמעט וויתרתי על הבלוג שלי. פשוט לא מצאתי כוח, אנרגיה או השראה מתאימים, ואיכשהו וויתרתי עליו. כמה פעמים השנה חשבתי עליו, כמה מיכם שאלו אותי – מה עם הבלוג שלך ? למה אתה לא כותב יותר ?  כנראה של רציתי מספיק.

אבל הנה – 9 חודשים אחרי – יש פוסט חדש , כמו תינוק. אולי זמן טוב להתחיל מחדש. עוד מעט תשרי, תתחיל גם שנה חדשה – ואני מחדש רשומותיי כקדם. אז לכל אלו שקוראים עכשיו – תודה על הסבלנות, והנאמנות. אני מקווה שתמצאו שזה שווה את הדקות האלו שאתם מקדישים לקריאה / האזנה / צפייה.

שוב סוף אוגוסט. איזה קיץ עובר על המדינה הקטנה שלנו – מהפיכות, שביתות, מחאות, הרבה זיעה והרבה דמעות. אני מודה שחוץ מלאחל לכל המוחים הצלחה, לצדד בדרכם ולהתלונן כמו כולם על יוקר המחייה – את חלקי במהפיכה אפשר לתאר כפאסיביות מוחלטת. זה לא ממש יפה, אני יודע, אבל איכשהו אני לא מוצא את שאפשרות של לעצור הכל ולצעוד ברחובות ריאלית במיוחד . אני כן מקווה מאוד שיבוא עלינו שינוי. שמשהו טוב יקרה לנו, שנשתפר אפילו קצת. בציפיה לטוב. אני כותב וחושב על רחל שפירא ועל השיר שלה – עוד יום.

אני מת על השיר הזה. אהבתי אותו בביצוע המקורי של גלי עטרי, אהבתי אותו בביצוע של מתי כספי בעצמו (המלחין) , אהבתי אותו כשאביתר בנאי שר אותו, ולאחרונה התאהבתי בו מחדש בביצוע המופלא של יונתן רזאל (שעליו כבר כתבתי שבחים בעבר). הוא ביצע אותו כחלק מפרויקט "עבודה עברית 3"  .  אז בואו , תגבירו קצת ווליום, תנו לקול החם והמיוחד הזה של יונתן לשפוך קצת אופטימיות זהירה לתוך היום שלכם. אין קליפ, אבל זה יופי – כי אפשר להתעמק במילים ולהתענג על השירה.

 

אם הייתי צריך לתת זריקת עידוד לכל השובתים והמוחים – הייתי משתמש בבית הזה :

לא להתמעט וגם לא להימלט
ותמיד לשאוף ללכת הלאה
ללכת זה אומר: לא להסתלק
כן, כוונתי לומר: לא להסתלק
אמצע הדרך
ויש גם בזה נסיון
עוד יום, עוד יום.

מתגעגע לנעלם

יש מילה יפה ומיוחדת בפורטוגזית Soadade  . אין לה ממש תרגום לעברית, וגם לא לאנגלית. כשמנסים להסביר את המשמעות שלה – מתארים אותה כהרגשה של געגוע עז, כמיהה למשהו שהיה ולא ישוב עוד. למעשה יש שאומרים שזה געגוע או כמיהה למשהו שבכלל לא יכול להתקיים יותר. הייתי חייב להבין את המשמעות של המילה הזו כדי להבין מה סזאריה אבורה שרה שנשמע כל כך טוב. זה אולי השיר המפורסם ביותר של הזמרת המיוחדת הזאת, ורציתי לחלוק אותו איתכם. סזאריה, אגב, היא דיווה מיוחדת במינה. נכנסת אצלי לקטגורייה של הגדולות במיוחד (כמו מרסדס סוסה) שמייצגות מוסיקת עולם מופלאה, בלי טיפת התנשאות או כוכבנות. הדיווה יחפת הרגליים, כך היא מכונה (La Diva aux Pieds Nus ) . מי שנולדה וגדלה באי הקטן של קייפ ורדה, ומאוד רצתה להיות זמרת, אבל לא ממש הקשיבו לה. היא אפילו ניסתה להקליט בפורטוגל – אבל נתקלה בכישלון מר. רק בשנת 1988, כשהיא בת 48 שנים, גילה אותה צרפתי ממוצא קייפ ורדי. ומאז שנחתה בפאריז והקליטה שם – היא הלכה וטיפסה וקנתה לה קהל מעריצים נלהב – ובצדק. טוב – מספיק רקע. עכשיו מוסיקה. געגוע למשהו שכבר לא יחזור יותר . (אגב - ריטה מבצעת את זה בעברית , ביצוע מקסים לדעתי)

 

משהו על אחריות

אתם יודעים, בימים כאלו, של חשבון נפש של החברה שלנו על מה שאנחנו, מה שקרה למדינה שלנו, מי מנהיג אותנו, ולמה, אני נזכר בנאום מפורסם של יצחק רבין המנוח. ראיתי אותו פעם מודפס ותלוי על הלוח במשרד של מישהו, ומאז הוא נחרט לי בזיכרון. זה היה נאום שרבין נשא בפני קהל בטכס סיום קורס פו"ם (פיקוד ומטה)  בשנת 1992. הנאום הזה מדבר על היהיה בסדר, ותרבות הסמוך שלנו. אני מצרף פה חלק קטן ממנו :

"לאחת הבעיות הכואבות שלנו יש שם,שם פרטי ושם משפחה,זה צרוף של שתי המילים:"יהיה בסדר".צרוף המילים האלו,שרבים שומעים אותם בחיי היום-יום של מדינת ישראל,הוא בלתי נסבל. מאחורי שתי המילים האלו חבוי בדרך כלל כול מה שלא בסדר:שחצנות,יהירות,ותחושת ביטחון עצמי מופרז,כוח ושררה,שאין להם מקום.

ה"יהיה בסדר" מלווה אותנו כבר זמן רב,שנים,והוא סממן לאווירה,הגובלת בחוסר אחריות ברבים מתחומי חיינו.

ה"יהיה בסדר",אותה טפיחת כתף חברמנית,אותה קריצה עין,אותו "סמוך עליי",הם סממן לחוסר סדר,לחוסר משמעת,למקצעיות שאיננה,לבטלנות שישנה.

אווירת ה"חפיף" היא,לצערי הרב,נחלת ציבורים רבים בישראל,לאו דווקא בצה"ל.היא אוכלת בנו בכול פה.

אנחנו כבר למדנו בדרך הקשה והכואבת,ש"יהיה בסדר" פרושו,שהרבה מאווד לא בסדר."

(אני כמעט יכול לשמוע אתכם מצקצקים – כמה נכון… כמה חבל… )

אני כותב את הדברים האלו כהקדמה לדברים לא פחות חכמים וכל כך נכונים שקראתי בהנאה רבה השבוע. ליהיא לפיד עשתה עימנו חסד ופרסמה בטור שלה שני כתבים פרי עטו של מאיר אריאל (שהלך מאיתנו לפני 12 שנים בדיוק) שלא התפרסמו עד היום. אחד מהם הפך להיות כל כך רלוונטי לימים האלו, ולמעשה נכונים לכל אדם , בכל מצב בחיים. זה נכון לביבי , גם לשרים המכובדים שיושבים סביבו, זה נכון גם למרגול הערב (הנה הכנסתי גם אותה לבלוג שלי).  כמה פשטות ותחכום יש בדברים האלו.  אז הנה לפניכם "תמיד יש ברירה" . זה כל כך יפה שצריך לשיר את זה. אולי אני אלחין את זה … (בל"נ)

תמיד יש ברירה / מאיר אריאל

 "תמיד יש ברירה בין רע לגרוע

 ואל תגיד לי שאין לך ברירה.

 אמור לי במה אתה בוחר. וקח אחריות.

 ושא בתוצאות.

 כי תמיד תמיד אתה בוחר.

 זה החופש היחידי שיש לך.

 ככה עשו אותך: חופשי, בן-דרור,

 בן-חורין לבחור.

 אפילו בין רע לגרוע.

 אתה בוחר.

 ולו רק את סוג השעבוד.

 אתה בוחר.

 ולו רק את סגנון העבדות.

 אתה בוחר.

 ולו רק את אופי המעביד אתה בוחר.

ולו רק את נשק-המשעבד אתה בוחר.

 עדיין זוהי חירותך האחת

 כל רגע ורגע בחייך – ובמוות חופשי.

 בכל רסיס חיים שלך יש חופש בחירה

 מספיק גדול בשביל להפוך את כל

 החוקות והחוקים המצוות והצווים

 הפקודות וההודאות

 תקנות והתקנונים וכן הלאה וכולי -

 המלצות בלבד. תרצה – תקבל.

 לא תרצה – לא תקבל.

 רק חזק לקחת אחריות.

 לשאת בתוצאות. כי תמיד בחרת.

 ותמיד אתה בוחר. ותמיד תבחר.

 זה החופש היחיד שלך, זוהי חירותך האחת.

 לא שחידשתי לך משהו, תסכים איתי.

 רק הזכרתי לך עובדה עתיקה שלא נמצאת

 בשימוש כמעט בכלל, לאחרונה".

אז ככה, בכישרון הכל כך מיוחד שלו שם מאיר אריאל את כל התורה על טור אחד. לגזור ולשמור.

ולפינתנו הארעית

אם זכרוני עדיין איתי – התחלתי בפינה אהובה במיוחד עליי בבלוג הזה – שיר אחד של הביטלס, סתם בשביל הכיף. הפעם הבחירה הייתה הרבה בגלל הקליפ המקסים שנוצר עבור השיר הזה. בחרתי בפרודנס היקרה. Dear Prudence . השיר נכתב  בשלהי שנות ה 60 ע"י ג'ון לנון, ונכלל כרצועה מספר 2 בתקליט הלבן המפורסם. מי היא אותה פרודנס יקרה עבורה נכתב השיר ? פרודנס הוא שמה של אחותה של השחקנית מיה פארו ששהתה בהודו אצל המהרישי מהש יוגי (מבשר המדיטציה הטארנסידנטלית)  באותה תקופה ממש שבה חברי הלהקה ביקרו שם. פרודנס כנראה השקיעה מאוד במדיטציה , סגרה עצמה בחדרה ולא יצאה ממנו רוב היום. ג'ון דאג שמא היא מדוכאת, וכתב לה את השיר – "פרודנס היקרה – למה שלא תצאי החוצה לשחק ? "  פרודנס  היקרה אגב, נשארה בהודו עוד הרבה אחרי שהביטלס כבר עזבו, וברבות הימים הפכה למדריכת מדיטציה מוסמכת.  מה שחשוב זה שהביטלס חזרו לממלכה המאוחדת להקליט את השיר המקסים הזה. זה קרה ב 28 – 30 אוגוסט 1968 (לפני 43 שנים כמעט בדיוק…).  אגב בשיר הזה, כמו גם ב Back in the U.S.S.R מי שאמון על התיפוף הוא דווקא פול מקרטני, היות שרינגו סטאר עזב באותה התקופה (רק כדי לשוב מאוחר יותר).  אז הנה לכם – השיר ההשראתי משהו – פרודנס היקרה.

 

זהו חברים, אני מסכם פה. אני מאוד מקווה לחזור ולפרסם עוד רשומות בקרוב.

שלהי קיץ נעים לכולכם,

עומר

תמיד בסוף נובמבר קר

שלום לכם,

רשומה קצרה וספונטנית עם כמה שירים שריגשו אותי בימים האחרונים, ורציתי לחלוק איתכם.

תמיד בסוף נובמבר קר.  כתב והלחין אביב גפן והביצוע של גידי גוב נשאר לי הרבה זמן בראש. יצאתי לשחות היום בבוקר. עוד לא סוף נובמבר, אבל כמעט -  ולא היה קר. הה חם , אפילומאוד. אבל השיר הזה התנגן לי בראש במהלך השחייה כולה, ועשה לי חשק לחלוק אותו איתכם .

לבד בחלון היא ישבה,
כל הלילה לא נרדמה.
זה אותו געגוע.
הוא לא חזר יום אחד.
בנובמבר…

היה להם טוב,
היא חשבה שלנצח הם יהיו..
מן תמימות של נובמבר.
מאז כל שנה היא שבורה,
בנובמבר.

תמיד בסוף נובמבר קר..
תמיד בסוף נובמבר קר..

שמיים כבדים,
עננים סדוקים למעלה
הם בוכים את הדמעות של נובמבר.
הרחוב מואר בבדידות,
של נובמבר.

התמכרה לכל זר,
שמכר לה את האושר..
עד מחר.
נסיכים של נובמבר.
בנובמבר קר,
הבטחות של נובמבר.

תמיד בסוף נובמבר קר…
תמיד בסוף נובמבר קר…

חלוקים לבנים,
הרופא אמר: "את אמא,יש לך בת.."
היא קראה לה – נובמבר.

בנובמבר קר..
לה כבר לא.
בנובמבר..

כמו רקפות בין הסלעים

אריאל הורביץ יוצר נפלא.  הוא נסיך המיינסטרים של השנים האחרונות,ואני מת על הפשטות שלו, הישירות שלו והשירים הקליטים והנעימים שהוא מפיק. במהלך מבצע עופרת יצוקה (2009 ) כשמאחוריו כבר ארבעה תקליטים, יצא אריאל להופעות במקלטים ברחבי הארץ. במהלך אותם ימים הוא חיבר את השיר "רקפות בין הסלעים" ואני נבוך להודות שרק לפני כשבועיים התוודעתי אליו. שיר הורביצי טיפוסי. לירי , פשוט ויפה.  מזכיר לי קצת את הפינה שהייתה ליאיר לפיד בתכנית שלו פעם. הוא החליט שבכל שבוע עם ישראל צריך להיחשף לפחות לסיפור אחד של טוב לב , אומץ, גבורה, נדיבות , איכפתיות ישראלית אמיתית, רק כדי לזכור שלא הכל מתפורר פה, ולא כולם מושחתים. אהבתי לראות את הפינה הזו אצל לפיד. הרבה יותר כיף מלצפות בעוד סיפור חלמאות ושחיתות אצל דרוקר ושלח נניח. אז למען כל אותם אנשים – אותן רקפות בין הסלעים, אני רוצה לנגן לכם את רקפות בין הסלעים. מומלץ לשמור ולנגן מדי פעם, שלא נתייאש…

שיר ערש

רותם חן היא יוצרת צעירה , יוצאת קיבוץ שמיר. בוגרת בית הספר למוסיקה הד בתל אביב. הוציאה לאחרונה את אלבום הבכורה שלה. יש שם כמה שירים לא רעים בכלל. אבל מה שתפס אותי במיווחד היה שיר שהיא הקליטה במסגרת קורס במוסיקת עולם שהיא עשתה. היא החליטה לקחת שיר באידיש שסבא שלה, משה, הקליט כשעוד היה בין החיים, ולהוסיף לו חלק משלה, בעברית. התוצאה  מקסימה ומרגשת מאוד בעיניי.

הקליקו כאן להאזנה

שיר ערש / מילים ביידיש : מרדכי גבירטיג. מילים בעברית : חן רותם. לחן: עממי

שלאָף זשע מיר שוין, יאַנקעלע, מייַן שיינער,
די אייגעלעך די שוואַרצינקע מאַך צו,
אַ ייִנגעלע, וואָס האָט שוין אַלע ציינדעלעך,
מוז נאָך די מאַמע זינגען איַי – ליו -ליו ?

עיניים אל הקיר וגב לדלת
מיטה קטנה ושקט מלחש
ויד ילדה ונפש מבוהלת
וסבא שר כמה שתבקש
ויד ילדה ונפש מבוהלת
וסבא שר כמה שתבקש

אף פעם לא ניגנו לי שיר של ערש
אף פעם לא ישבו שם לידי
שנים שאני לא באמת נרדמת
שנים שאני שרה לעצמי
וחום ידך כבר התפוגג בתכלת
רק הד קולך עולה בחלומי
אַ ייִנגעלע, וואָס לערנען וועט גמרא -
אָט שטייט דער טאַטע, קוועלט און הערט זיך צו
אַ ייִנגעלע, וואָס וואַקסט א תּלמיד-חכם,
לאָזט גאַנצע נעכט דער מאַמען נישט צורו?

אלי ולישון

אלי גורנשטיין. מי לא מכיר את אלי גורנשטיין  ?     (מי שהבין את הרמז פה – הבין..) . בני הדור שלי מכירים את אלי מטלאפלא קודם כל. אחר כך פגשנו אותו בעוד המון תכניות ילדים (קרוסלה, פרפר נחמד ועוד) , הצגות, מופעים. אני זוכר את קולנוע אורון בפתח תקוה, בקיץ, היינו בהופעה שלו  עם ציפי שביט. הוא היה כוכב ילדים , אלהים יודע איך הוא עבר אותנו בהצלחה, ממרומי השני מטר שלו ועם קול הבאס האימתני כמעט, איך הוא שיעשע ילדים ?  ובכל זאת, עברו שנים,  הכרנו את אלי גם בסרטים (הלהקה) ובעיקר מאחורי המיקרופון כאחד המדובבים העסוקים בארץ (רוב סרטי דיסני בעברית מארחים את קולו באופן זה או אחר). אני ידעתי גם שאלי זמר בס באופרה הישראלית, ןאפילו זכרתי שהוא צ'לן די מוכשר. והנה, הגיע למייל שלי קישור לשירים החדשים שהוא הקליט לאחרונה כחלק מתקליט ראשון . מצאתי את הביצועים מקסימים אני מצפה מאוד להקשב לאלבום כולו. 

אז הנה לכם,  מילים של יונתן גפן, לחן של גיא וינגרטן. אל תיבהלו. תנו לזה צ'אנס.. עצמו עיניים, לגמו משהו לאט,… יש לו את זה. 

ועכשיו אני באמת פורש.

סיכום ערב  יום חמישי : מכבי ניצחה, ראינו עוד פרק (גאוני) של הבורר, גירדתי לרותם בגב וכתבתי בלוג, אפשר לישון עכשיו.

לילה טוב,

עומר

שלום יקרים,

עבר רבעון , אני יודע. ממש עבר רבעון מאז שישבתי לכתוב . זה לא שאני לא רוצה, זה פשוט לא יוצא. אתם תסלחו לי, נכון ? הטיוטה לפוסט הזה התחילה להיכתב ב 3 יולי, והנה היום , 22 אוקטובר אני סוףסוף ממשיך.יום שישי. רוח סתווית מנשבת בחוץ אפילו שהסתיו ממש מסרב להופיע השנה. לפי לוח השנה בעוד כחודש תסתיים העונה שנקראית סתיו, ואמור להגיע החורף. שיטוט קצר בחנויות בקניון יזכיר לכם את זה. זה מצחיק, עברתי היום ליד חנות של קסטרו וראיתי מעילים וסוודרים על המדפים וממש לא הבנתי על מה ולמה. המסכנים פועלים עפ"י לוח השנה וההגיון שזכור לכולם מימים עברו. שנים שבהם בסוכות כבר הגיע איזה יורה בריא ואח"כ הכל נהיה סתווי. אבל הימים האלו חלפו, וכנראה שכבר לא ישובו. המדבר משתלט עלינו. בכל מקרה היום נעים, אפילו נעים מאוד. שנה ורבעון מאז שחזרנו לארץ אני כבר מודה בקול רם – מזג האוויר שלנו הוא נוח יותר ונעים יותר מהרבה מקומות אחרים בעולם. עם כל שנאתי לקיץ הלוהט והלח, הרבה יותר נעים פה. מזל.

נגן אקורדיאון

רותם שלי קיבלה טלפון חדש השבוע. איזה כיף ואיזו התרגשות. להחליף טלפון זה ביג דיל בימינו, בגלל שהוא הפך לחלק כל כך חושב ביומיום. מקבלים שיחות, תזכורות על פגישות, הודעות, מסרים, פרסומות, וכל זאת עוד לפני שדיברנו על המצלמה, התמונות , קטעי הוידאו וכו'. למה אני מספר לכם את זה  ? כי תפקידי, בתור השר הממונה על הטכנולוגיות בבית, היה כמובן לקבל את הצעצוע החדש ולהתאים אותו לשימוש בשביל רותם. החלק המאתגר אך המהנה הוא כמובן בחירת שיר לצלצול. אחרי שהשמעתי לרותם מספר אפשרויות שמחתי שהיא בחרה את הפתיחה של השיר I don't want to know של Vaya Con Dios. השיר הזה נכנס לי ללב איש שם בראשית שנות ה 90 כשהלהקה הבלגית האנונימית ( עד אז) הזו נכנסה למצעדי הפזמונים. ומה באמת עושה את השיר הזה כל כך יפה (מלבד הקול השנסוני המחוספס שך הסולנית- דני קליין) הוא כמובן האקורדיאון. איזה יופי של סולו אקורדיאון פותח את השיר הזה. כמה מילים על כלי הנגינה המופלא הזה, ברשותכם. האקורדיאון הומצא כנראה בגרמניה, בראשית המאה ה 19. הפטנט הרשמי נחתם ע"י יקה בשם קיריל דמיאן , אבל כידוע לאקורדיאון המון גרסאות. כאלו עם הקלידים דמויי הפסנתר וכאלו עם הכפתורים המרובים בצד ימין, כאלו עם בסים אוטומטיים, וכאלו שפחות… מה שבטוח , בכל מקום שבו הוא נמצא האקורדיון כבש לבבות ותמיד תפס את מקומו במרכז מוזיקת העם – הפולקלור. הפולקלור הצרפתי, האיטלקי, הארגנטינאי, הצועני, וכמובן גם אצלנו – הישראלי. אצלנו החינוך לאהבת הכלי מתחיל כבר בגיל הרך. המנגנת בגן . לרבים מאיתנו מדובר בכלי הנגינה הראשון שאנחנו רואים וחווים מקרוב. שמחתי מאוד לגלות שגם היום אחוז מסוים מהמורות לריתמוסיקה ממשיכות את המסורת ומגיעות לגן עם אקורדיאון ליידי קטן. אני רוצה לעצור פה את הסקירה ולתת לכם להתענג קצת על האקורדיאון הנפלא של ויה קון דיוס.

 

יש עוד אינספור דוגמאות של שירים בלתי נשכחים שהאקורדיאון עושה אותם. אני בחרתי להשמיע עוד דוגמא, הפעם משירה של מרסדס סוסה האלמותית (מוזר שפתאום היא כבר איננה). בשיר הנפלא El Cosechero (בעברית – הקוצר) הפתיחה היא של האקורדיאון, אבל בוא ממשיך בלווי במשך כל השיר, ואני כל כך אוהב לשמוע אותו… אזה הנה הקוצר של סוסה. להנאתכם.

ואני לא יכול להתאפק ולהביא לכם גם את הגרסא בעברית של השיר הזה. אמנם בלי האקורדיאוןאבל עם הגיטרות המצוינות של הפרברים (שביצעו את השיר הזה גם עם מתי כספי הרבה פעמים). המילים והלחן של השירה המקורי הם של איילה רמון. בעברית  אהוד מנור כמובן.

 

אנו הולכים ברגל

ביום שישי הלכתי להחזיר את יואבי מהגן. השנה יואב בגן שנמצא ממש קרוב לביתנו. פחות מ 150 מטרים. כל כך נהנתי מהדרך הבייתה. פחות מחמש דקות, אבל הלכנו יד ביד, ודיברנו. פתאום הבנתי כמה זה נדיר. בחיים המודרניים בקצב הבארוק שלנו, אני תמיד מפזר את הילדים ואוסף אותם באוטו. כל אחד נכנס לכיסא שלו, חוגר חגורת בטיחות ומתחילים בנסיעה. קשה קצת לדבר באוטו. אין קשר עין וקשה לשמוע מהספסל האחורי לכיסאות הקדמיים. השיחה פחות קולחת ואינטימית. וככה הלכנו יד ביד ופשוט דיברנו, והבנתי כמה אנחנו מחמיצים לפעמים בדרך החיים הבינעירונית המהירה שלנו. לא שיש לי משהו לעשות בנידון, אבל לפחות נשארתי עם התובנה… עד יום שישי הבא.

 

 

 

 

 

זו אותה המנגינה

נתחיל בהמלצה חמה שיש לי על האלבום  המצוין של להקת Beach House  הקרוי Teen Dream. אני בדרך כלל לא ממש חובב להקות פופ רך, אבל הדיסק הזה התנגן לו מספר לא מבוטל של פעמים באייפ פוד שלי בדרך לעבודה – ותפס חזק.  מדובר בצמד  אלכס  סקאלי (גיטרה וקלידים) יליד בולטימור, וויקטוריה לגראנד (שירה ואורגן) , ילידת צרפת, והאחיינית של מישל לגראנד. מאז 2004 הם הוציאו כבר 3 תקליטים, אבל דווקא זה האחרון שיצא ביוני השנה העמיד אוצם בראש המצעדים כמעט בכל מקום.  תנו להם סיכוי בפלייליסט שלכם. השיר שבחרתי להביא פה נקרא זברה והוא מייצג די נאמנה את הסגנון הרך והנעים שלהם. אגב לא מצאתי ממש קליפ רשמי של השיר הזה, אבל אהבתי את מה שמצאתי.  הנה :

ועכשיו הפואנטה,  – רציתי להשמיע לכם את אותו השיר בביצוע של מקבלת PS22 הניו יורקית. מי הם , תשאלו  ? ובכן, בסטייטן איילנד, ני יורק יש בית ספר יסודי הנושא את השם הלקוני PS22 . בשנת 2000 הקים שם המורה למוסיקה מקהלת ילדים ,  כולם ילדי הכיתה החמישית . המקהלה כמובן ביצעה שירים אמריקאיים שונים, מזמורים קלאסיים, קטעי גוספל וכו'  אבל המורה,  בריאן גריינברג , התחיל להשמיע לילדים שירי פופ אלטרנטיבי  ולהציע להם לבצע גם אותם, בעיבודים מיוחדים למקהלה.  כל זה היה כנראה נשאר בשכונות המקומיות של ניו יורק אלמלא אותו מורה מוכשר, בריאן, היה מתחיל לצלם את המקהלה שלו ולהעלות סרטונים ליו-טיוב. הוא גם כתב עליהם בבלוג שלו. בקיצור,  מאז 2006 צפו בסרטונים של הזמרים הצעירים האלו מסטייטן איילנד לא פחות מ 23 מיליון פעמים ! איזה יופי זה, נכון ?  בראיין הוא מעריץ של טורי איימוס והעלה לרשת מספר ביצועים של הילדים לשירי טורי איימוס, ולא איחר היום שטורי הגיעה בעצמה לבקר את המקהלה ולהופיע עיתה.  הנה הביצוע המאולתר של החבר'ה לשיר Zebra  של Beach House  :

מה שמיוחד לדעתי בחוויה הזו הוא שהילדים זוכים להיות חלק מהממקהלה רק למשך שנה אחת. כיתה ה' , לא יותר. אחר כך מגיע מחזור חדש.  בקיצור – התאהבתי בתופעה. בתור מי שעובד עם ילדים על מוסיקה לא מעט, הסרטונים האלו נתנו לי הרבה השראה . מקסים.

ניפרד עם סרטון קצר מתוך חדשות MTV על המקהלה :

תנו לחיים לנצח

מכירים את זה שאתם הולכים לסטנד אפ קומדי, והקומיקאי מצליח ממש להצחיק אתכם כי כל דבר שהוא אומר אתם חושבים בלב – "ואללה, נכון, זה בדיוק ככה…"    ?  אז תופעה דומה קוראת לי כשאני צופה בתכניות הטלוויזיה של חיים הכט (להוציא  קומדיית המצבים "מה אתם הייתם עושים" שלא ממש מתיישבת היטב ברפרטואר שלו). בכל פעם שאני רואה את אחד מסרטי החינוך האלו שלו, אני שואל את עצמי – איך זה יכול להיות שרק הוא רואה את זה ככה ? למה אף אחד בממשלה לא חושב על זה ? למה כולנו מהנהנים בראש , סופקים כפיים וממשיכים הלאה בתחושת "אין מה לעשות… "  ? זה נורא מתסכל כשחושבים על זה. לא מזמן ראיתי תכנית של חיים על מצוקת כוח העבודה המקומי והמצב העגום של החקלאים בארץ, וזה היה עצוב , וכל כך נכון..  אני שוב מודה בהכנעה שהרבה  אני לא עושה כדי לשנות את המצב, אבל אני מבקש להגיד תודה לחיים הכט ולכל האחרים שרואים שליחות בלנסות ולשנות את התודעה ולהביא לשינוי (גם גיא מרוז ואשתו הוילנאית פדרבושית עושים זאת בהצטיינות לטעמי) . לאלו מכם שירצו לראות את התכנית הזו הנה קישור לגרסא מוקלטת. חוצמזה – מה נאחל לנו ? שיום אחד הקול השפוי יגיע לשלטון ויישאר שם.

עוד חוזר הניגון

במלאת 100 שנה להולדתו של נתן אלתרמן , שלח לי מישהו קישור לאתר נפלא המכיל את יצירתו, וקטעי מדיה רבים . האתר עשוי היטב ואני ממליץ עליו בחום לכל אהבי המשורר ומה שהוא מייצג.  הנה הקישור לנוחותכם.  ואני שוטטתי לי באתר דקות ארוכות עד שבחרתי לי שיר סיום נאות לפוסט הזה.  הבחירה היא לא קלה. כשעברתי על הרשימה הבנתי שכבר כללתי לא מעט שירי אלתרמן בבלוג שלי עד היום (ליל חנייה, דצמבר ). אז בחרתי בשני שירים , הראשון הוא  שדרות בגשם, עם הלחן המקסים של נחום (נחצ'ה) היימן. בחרתי בו בעיקר בגלל שאני מת על יזהר כהן, אני חושב שהוא אחד הזמרים שמגישים שיר הכי יפה בארץ. מי שלא מסכים איתי מוזמן להגיב בסוף הרשימה. ומי שמסכים איתי – גם הוא מתבקש להגיב. בכלל – אתם לא משתמשים  במנגנון הכל כך בסיסי הזה של תגובות. איך אני אדע מה אתם חושבים  ? בבקשה לא להתעצל.

ועוד אחד לסיום, דווקא של מאיר בנאי. יש לי ספר שירי אהבה של אלתרמן, ופעם ישבתי לנסות כוחי בהלחנה של כמה מהם. אני חושב שזה היה אחד מהשירים האלו שפיזמתי לעצמי.

במיוחד נגעו לליבי המילים של הבית השני :

את נרדמת, ואני אכנס ואשב.
לרצפה אשב
להביט עלייך.
שותק ונכרי בחדרך השליו
אחכה לך כמו נעלייך.

בכל מקרה – למאיר זה הצליח . .. הנה הוא :

עד כאן, יקרים.  מקווה שסלחתם לי על תדירות הכתיבה העלובה. ספרתי לא פחות מ 8 קטעי יו-טיוב בפוסט היום.. סתם שתדעו שאני משתדל.

ניפרד בברכת הלוואי שיבוא עלינו סתיו שובב.

עומר

היי,

אני יושב וכותב פוסט מיוחד לגלעד שליט, רק בגלל שהיום בדרך הבייתה הבנתי כמה אני הפכתי אדיש לטרגדיה הזו.
כי כל מה שעניין אותי זה לדעת איפה הצעדה של משפחת שליט עוברת היום, כדי להבין האם יהיו לי פקקים מיוחדים בדרך הבייתה. ובגלל שבכל יום בדרך הבייתה אני עובר בכיכר המייסדים באבן יהודה שבה תלוי פוסטר ענק עם תמונה של גלעד והכיתוב "בעזה חי ילד" , ואני כבר לא שם לב לזה.

קצת התביישתי כשהבנתי שזה מה שקרה, אבל אני חושב שאולי אני לא היחיד. יש לנו מנגנונים שמפלטרים את העצב והטרגדיה החוצה מאיתנו אחרי שכבר הגענו לסף ספיגה.

וזו טרגדיה וזה עצב שקשה לנו בכלל לתפוס או להבין. אנחנו רוצים שיהיה להם טוב – למשפחת שליט, אבל אנחנו לא ממש יכולים או רוצים לחיות את הכאב הנורא שלהם כל יום.

אז בגלל זה החלטתי לשלוח פוסט מיוחד, רק כדי להזכיר לעצמי ולכם שכן איכפת לנו. שאני כן חושב שצריך לעשות הכל כדי להחזיר את גלעד להוריו.

אני לא מוסיף עוד הרבה. השיר הזה של שלמה ארצי גרם לי להיחנק קצת בנסיעה בדרך הבייתה היום . לחשוב על הילדים שלי. לחשוב  על המקום הזה , המטורף, שבו אנחנו חיים, ולחשוב שבאופן משוגע למדי – אנחנו חייבים לראות את הילד  הזה חוזר, גם במחיר לא ממש סביר.

מצמרר למצוא כמה המילים של אבי קורן כאילו נכתבו בשביל הקמפיין הזה של משפחת שליט , אפילו שנכתבו לפני 40 שנה בדיוק…

עוד מעט תפרוץ האנחה -
קבל זאת כתפילה מאוד אישית.את הגשם תן רק בעיתו,
ובאביב פזר לנו פרחים,
ותן לנו לשוב ולראותו -
יותר מזה אנחנו לא צריכים.

החיים בקצב הבארוק

היי לכם,

נשימה ארוכה… ומתחילים. אני כל כך רוצה לשבת לכתוב בבלוג שלי פעמים רבות, ופשוט לא מצליח למצוא את האנרגיות המתאימות. כשאני נוסע לעבודה בדרך כלל עוברות לי מחשבות בראש ואני כאילו כותב פוסט שלם בראש, וחושב שזה ממש חבל שאין לי מקלדת באוטו להעלות את הכל הכתב…  ואז כשמגיע הערב, והילדים ישנים, והיום נגמר – באמת שאין לי כבר כוח להתיישב מול המחשב ולכתוב. אז ככה יוצא שבעצם יש הרבה יותר פוסטים בבלוג שלי ממה שאתם רואים, פשוט רובם לא מוצאים את דרכם בדרך לדפי האינטרנט, ונשארים כמחשבות בראש שלי.

באחד הבקרים נסעתי עם הילדים לפיזור הבוקר (גנים, בית ספר) ובאוטו התנגן לו דיסק של מוסיקה קלאסית, אחד האהובים עליי. קוראים לו – "באך לקטנטנים".

שי קיבלה אותו במתנה כשבאמת הייתה קטנטונת, אני מאוד אהבתי להקשיב לו בזמן אמבטייה לשי, משחק או סתם. אני חושב שמכל סוגי ומגווני המוסיקה הקלאסית הבארוק הוא המרגיע ביותר עבורי.

מה זה אומר בארוק במוסיקה  ? בלי להיכנס להסברים עמוקים מידי מדובר על המוסיקה שנכתבה בשנים 1750 – 1600  והמלחינים הבולטים של התקופה הזו היו באך, ויואלדי, הנדל  ועוד. כשלמדתי מוסיקה לימדו אותנו איך לזהות יצירות שנכתבו בתקופת הבארוק. זה למעשה די קל. אחד המאפיינים הבולטים של המוסיקה הבארוקית היא שאין בה ממש הפסקות לנשימה. מרגע שהיצירה מתחילה, ועד סופה, יש מין משפט מוסיקלי אחד ארוך, עם קצב אחיד , והרבה פעמים גם מוטיב קצבי שחוזר על עצמו (במוסיקה קוראים לזה אוסטינטו – מלשון עקשנות) . 

ולמה אני מספר לכם את כל זה ? כי זה עבר לי בראש שהחיים שלנו במקום הזה, בתקופה הזאת, נורא דומים ליצירה בארוקית . קמים בבוקר, רצים להתארגן, מפזרים את הילדים, ממהרים לפקקים, לעבודה, לאיסוף, לחוגים, לארוחות ערב, מקלחות, סידורים אחרונים למחר, קצת כוכב נולד – ולמיטה. נגמר פרלוד אחד.

למחרת בבוקר – מתחיל קונצ'רטו לחליל – ושוב בקצב משתולל, אוסטינטו בלתי נגמר של חיים. ולפעמים אני חושב – הלוואי שהיינו קצת יותר דומים ליצירה של מוצראט או היידן, שם היו עוצרים לנשום. שם  כבר היה כבוד לקצת אנדנטה, לקצת איטיות,והכי חשוב – לעצירות לנשימה. 

אז אתם מבינים את האירוניה שבפילוסופיה הזו ? המוסיקה הזו- הלא נושמת, לא עוצרת – היא זו שמרגיעה אותי הכי הרבה. אם אני נכנס לסניף של ארקפה או סטארבקס ויש שם קונצ'רטו של ויואלדי או סוויטה של באך – רוב הסיכויים שהבוקר שלי יתחיל טוב.

מי שמכיר אותי היטב יודע שכשהוצאתי רשיון נהיגה עברתי רק  בטסט שלישי. שי, הבת שלי, תמיד צוחקת עליי ושואלת "אם אבא עבר טסט שלישי, ואמא עברה טסט ראשון – למה אבא תמיד זה שנוהג ? ". אז בטסט הראשון התקרבתי קצת יותר מידי לרכב חונה, ונגעו לי בהגה, ובטסט השני דפקו לי ברקס, אז מה ? אבל בטסט השלישי הבאתי איתי קלטת – קונצר'רטי של ויואלדי לחליל ותזמורת, וביקשתי בנימוס מהטסטר שיאפשר לי להקשיב למוסיקה במהלך הטסט. 

הקסם הבארוקי עשה את שלו…  גם כשהייתי צריך לעבור טיפולי שיניים ארוכים ולא נעימים הזעקתי לעזרתי ווקמן (כן, אז זה עוד היה ווקמן, גדול מגושם עם קלטת שחוקה בצבע כתום)  עם ויואלדי היקר וגם זה עבר. אז – אם אתם תוהים, ויואלדי כתב חוץ מ"ארבע העונות"  המפורסם שלו עוד 500 קונצ'רטי לכלים שונים. יש שאומרים שכולם נשמעים אותו הדבר, אבל לי זה לא ממש משנה. אז כדי לסיים את הפסקה הפותחת הארוכה שלי, אני מזמין אתכם להקשיב לפרק הראשון מתוך הקונצ'רטו הראשון של באך לפסנתר ברה מינור.  הגבירו את הווליום, הישענו לאחור, והירגעו. והכי חשוב – אל תפסיקו לנשום…

איפה המנצח ?

חדי העין שבינכם ודאי הבחין שבקטע שראיתם  עכשיו אין מנצח לתזמורת. היום זה נראה קצת משונה תזמורת שמנגנת בלי מנצח – אבל עד לתקופת הבארוק זה היה הנוהג המקובל. בדרך כלל התזמורת צייתה לחוקים של הכנר הראשון או נגן הקלידים. הוא הכתיב את הקצב והחוקים הכלליים של היצירה. סיפור מעניין הוא על המנצח המתועד הראשון בהסטוריה. ז'אן בפטיסט לולי שחי בין השנים 1687 – 1632 היה הראשון לעמוד מול התזמורת כשכל תפקידו הוא להנהיג אותה. אלא שלא היה לו שרביט מנצחים צנוע ביד, השרביט שבו השתמש לולי היה מוט כבד באורך 1.8 מטרים שבו חבט בעוצמה ברצפה כדי להכתיב את הקצב לשאר הנגנים. באחד מאותם קונצרטים חגיגיים שערך לולי, לכבוד שובו של המלך (לואי ה 14 הצרפתי כמובן) לקו הבריאות, פגע לולי עם המוט בכף הרגל שלו ונפצע. במקום הפציעה התפתח נמק, וכעבור שבועות מספר הלך לולי המסכן לעולמו. וכך יוצא שהמנצח הראשון בהסטוריה מת… מניצוח. כמה טוב שפציעות מהסוג הזה הן כבר לא חלק מהסיכון המקצועי של המקצוע… 

 

Jean Baptiste Lully

 

 

 בואי ריטה

הרגל חדש ומהנה שאני מנסה לסגל לעצמי הוא לפתוח את הטלוויזיה בבוקר על ערוץ 24 בזמן ההתארגנות לגן.  והנה באחד הימים , פתאום, בתןך המולת הבית, אני שומע פתאום את הקול המוכר של ריטה בשיר עוד יותר מוכר מימי הילדות -  "כל האור , מזמן הלך לו, אל תלכי פתאום גם את…" והשיר הנוגה והמקסים הזה – "בואי אמא" זוכה לביצוע חדש ומרגש של האחת והיחידה. ברקע הקליפ – סצנות מתוך סרט בכיכובה של ריטה והכוכב הצעיר , יליד כוכב נולד, ליבי רן.

שוטטתי קצת באינטרנט אחר כך. מסתבר שמדובר בסרט סטודנטים בשם "בן חוזר הבייתה" . הבמאי הצעיר – אלעד זכאי – שעשה את הסרט הקצר כעבודת גמר שלו פנה לריטה בבקשה ללהק אותה בדמות האמא, והנה – הפלא ופלא – היא הסכימה, וחזרה למסך הגדול אחרי שלא הופיעה עליו יותר מ 20 שנה (אלף נשותיו של נפתלי סימן-טוב) . בעוד הוא מחפש פסקול לסרט ביכוריו, ריטה פנתה אל הבמאי והשמיעה לו הקלטה שעשתה לשיר "בואי אמא". הוא מייד הבין את גודל המציאה וכך הפך השיר לשיר הנושא של הסרט. בלי יותר מידי הרחבות – קבלו :

אגב – זיכרון קצר שמעלה בי השיר הזה – פעם התבקשתי להשתתף בהצגה של החוג לתיאטרון בבית הספר. אני כמובן לא שחקן, לא מתיימר להיות ולא הייתי גם אז.  גויסתי לאחת ההצגות כניצב , רק בשל כישוריי המוסיקליים. הבקשה הייתה שאשתתף בתור פרטיזן  שיושב ליד המדורה בסצינה כלשהי, ואנגן במפוחית. ותנחשו מה ניגנתי שם ? בדיוק… 

מי היה "עממי "  ?

כשבדקתי באינטרנט מי הם האמונים על יצירת השיר היפה הזה ששרה ריטה, הייתי בטוח שהשיר המקורי הוא שיר עם רוסי. ככה זכרתי. ואכן, קונסטנטין ואנשקין על המילים ואדוארד קולמנובסקי על הלחן. המילים בעברית, אגב , של לאה נאור. אז מיהו המלחין אדוארד קולמנובסקי ? מעולם לא שמעתי את שמו בעבר. ואכן, עד שנת 1995 כשפורסמו השירים הללו הלחן הופיע כ "עממי". והנה אחרי בירור קצר מסתבר שאותו קלמנובסקי הוא המלחין החתום גם על להיטים שעלו לארץ וזכו לנוסח עברי כמו "בדומיה" ו "העגורים חוזרים".  שיטוט קצר נוסף והנה עליתי על כתבה מעניינת  – בני משפחתו של המלחין  תבעו את אקו"ם בדרישה לקבל תמלוגים על עשרות השנים שבהם השירים הללו הושמעו ובוצעו בארץ בעשרות אלפי הזדמנויות – ומשפחת המלחין מעולם לא קיבלה תמלוגים…

אז מי זה "עממי" ? לחן עממי הוא לחן בעל אופי פולקלוריסטי שמקורו אינו ידוע. בהיותנו מדינת קיבוץ גלויות שכזו, הרפרטואר ה"עברי" שלנו מלא בלהיטים שעלו לארץ וקיבלו נוסח עברי. כך למשל : השיירה, סורו מני, ארץ זבת חלב ואפילו.. הלהיט של שרית חדד – "אתה תותח" הוא שיר שהלחן שלו מוגדר -עממי אוזבקי. אז כדאי לזכור שמאחורי כל "עממי" כזה מסתתר אדם שבעצם הלחין את השיר. אותו קלמנובסקי לפחות זכה לכבוד זה אחרי מותו. אם אתם רוצים לקרוא את הסיפור המלא – הקישו על הקישור הבא.

ולסיום – ציפור שחורה

כל כך נהנתי לכלול שיר של הביטלס בפוסט הקודם – שאני זומם להפוך את זה להרגל. הפוסט הזה התחיל בסימן בארוק, אז חשבתי שהסיום המתאים יהיה Black Bird  המקסים. למה ? כי פול מקרטני היקר סיפר לא פעם שההשראה לקו ההרמוני המקסים של השיר הזה הוא הבורה של באך. J.s Bach – Bouree in E Minor. זו יצירה לגיטרה שידועה במורכבות שלה שכם נגן הגיטרה נדרש לנגן את קו הבאס ובמקביל את המנגינה. הנה היא פה:

פול וג'ורג' ניסו כוחם בלמידת היצירה כדי "להרשים" בנגינת גיטרה. השנה היא 1968, פול שוהה בסקוטלנד ומאוד נרעש למראה גילויי הגזענות שמגיעים מעבר לים (ארה"ב) . זה נותן לו את ההשראה לכתוב שיר על זכויות אדם. בסלנג הבריטי של אותם ימים, לבחורה קראו Bird ומכן הדרך לכותרת Black Bird  קצרה וברורה. חומצזה שזה באמת שמה של ציפור שיר נהדרת. בפסקול השיר אפשר לשמוע ציוצים של הציפור הזו. 

השיר נכלל באלבום הכפול והמוצלח הידוע בכינויו האלבום הלבן.

בהופעה של פול בארה"ב בשנת 2004 הוא שר את השיר ואמר שהוא מאוד שמח לראות שהרבה מאוד בעיות שקשורות בזכויות אזרח אכן נפתרו מאז שהוא כתב את השיר.

אני מסיים פה. מקווה לפרסם פוסט נוסף בקרוב. קיץ שפוי לכולם.

קבלו את פול והציפור השחורה שלו.

 

 

שלום יקרים,

אני יודע, הבטחתי פוסט מייד כשננחת בארץ ונתארגן קצת. נו טוב, אז לקח קצת זמן.. כמה זמן ? 9 חודשים  פחות או יותר.  כל מי שעוקב אחרי החדשות בימים האחרונים יכול להסכים איתי שזה אםילו קצת הגיוני שלוקח זמן להסתגל מחדש לארץ זבת חלב וודבש שלנו. קצת משוגע פה. אבל אני לא אגרר לבכיינות ופוליטיקה , בטח לא בפוסט פתיחה החגיגי שלי.   הנה הוא – הפוסט הראשון שלי על אדמת המולדת. חזרתי פתאום, הנה אני בבית – תנו לי רק דקה לנשום.

אני חייב להתוודות שאני כבר חודשים רבים רוצה לחזור לבלוג הזה, בכל פעם הבטחתי לעצמי שהנה עכשיו אני מרגיש בשל, ושיש לי קצת זמן, וכוח – ותמיד משהו אחר תפס אותי.  אז זהו, עכשיו אחרי פסקת הפתיחה נראה לי שאני נכנס חזרה לקצב, ומפה אני כבר בירידה במלוא המהירות.

אז מה  חדש ?

אני מזכיר לכם ולי שהבלוג שלי הוא על "מחשבות ואפשרויות". אז זה מה שאני מקווה להמשיך ולעשות. להעלות על הכתב מחשבות ואפשרויות, ולשתף אתכם בדברים מעניינים שאני פוגש / קורא / שומע…

אחד הדברים שאני מקווה להוכיח לעצמי עכשיו הוא שגם בחיים בקצב טורבו שיש פה בארץ יש לי קצת פנאי .  למי מכם שזוכר את פוסט סיכום הרילוקיישן שפרסמתי פה בקיץ שעבר, סיכמתח את החיים בקנדה לפי אינדקס אלף -ביתי. באות ז ציינתי את הזמן הפנוי שהיה לי במהלך החיים בטורונטו. אז זהו שבישראל – ז כבר לא מסמלת את אותו הערך עבורי. בישראל היא נשארה פשוט אות בודדה – ז.

אני יודע שאני קצת מתבכיין, אבל אני לא חושב שאני מאוד מגזים. באמת יש לי פחות זמן לעצמי באורח החיים הישראלי. זה מתחיל משעות העבודה שהן ארוכות משמעותית יותר בארץ, וזה ממשיך בסוף השבוע שהתקצר לו ליום וצ'ופצ'יק.  יש פחות פנאי.

ובכל זאת, איזה כיף להיות פה.  חברים, עוד לא עברה שנה מאז שעלינו בארץ, ואנחנו מרגישים ממש ישראלים. העברית שלנו כבר ממש טוב, יש לנו כתובת, מספר טלפון, וכמה חברים טובות.  ארץ זבת חלב ודובשנייה , בלשון זכר.

החבר'ה בסוכנות היו מקסימים אלינו ונראה לי שבסך הכל התאקלמנו מהר. יאללה לעניינים.

ארקדי דוכין אבוד בטוקיו 

אני בוחר להתחיל את הפוסט הזה באחד הקליפים היותר שטותיים שתצפו בהם בזמן הקרוב, אבל חשבתי שצחוק טוב עשוי להשאיר אתכם  מנויים בבלוג שלי.  בשניות הראשונות שצפיתי בשיר הזה לא ממש התחברתי להומור, אני מודה. אבל נשארתי עוד קצת, ולאט לאט התחלתי פשוט לצחוק בקול רם מהשטות הזאת.  במה מדובר ?  מי שהעלה את הקליפ הזה ליו-טיוב חשב (וקצת בצדק) שהזמר היפני הזה ראוי להיקרא הארקדי דוכין היפני. האמת – שיר לא רע. המילים כמובן ביפנית, אבל התרגום לעברית הוא שעושה את הקסם הקומי הטפשי והפשוט פה (פעם היה טרנד כזה לעשות קליפים פלאשיים טפשיים לשירים בשפות זרות, אז יש בו מעין רטרו של זה). בקיצור – בלי יותר מידי קשקושים אני מזמין אתכם להגביר את הווליום, להישען לאחור ולהקשיב לשיר הנפלא "מתן"…

רוצה מנטוס ? לא תודה, כבר שתיתי דיאט קולה

הקטע הבא מתאים בדיוק לבלוג שלי. כי הוא מעניין אותי, כי הוא מערב מדע, כיף ואינטרנט, ובסופו של דבר הוא די שטותי והסיכוי לקרוא עליו בעיתון מכובד הוא לא גבוה. בשביל זה אני פה.  אני בטח לא יפתיע אתכם כשאספר לכם שכשמכניסים סוכריות מנטוס לתוך בקבוק קולה (במיוחד קולה דיאט) נוצרת תגובה כימית מיידית שגורמת לקולה להשפריץ במהירות כלפי מעלה. מי מיכם שמנוי לשרשראות דואר זבל כאלו ואחרות בוודאי קיבל פעם או פעמיים במהלך השנים האחרונות קליפ כזה. אז אני רוצה לספר לכם שהתופעה הזו הולכת ומתרחבת.  נתחיל בהדגמה פשוטה של הניסוי :

למעשה, מאז ה "גילוי" המסעיר אודות התופעה הכימית הזו, היא הפכה לאחד הלהיטים המצולמים ביותר באינטרנט. למה ? כנראה בגלל שזה לא מאוד מסוכן לעשות את הניסויים האלו (הסכנה שהבקבוק יישבר ויתפוצץ היא אפסית), זה מצטלם ממש טוב, וזה מאוד זמין. אז מאז אותו גילוי (אי שם בשנת 2006 )  החלו עוד ועוד אנשים לנסות ולהוסיף תחכום לניסוי המנטוס בבקבוק הקולה. אחד היישומים המדליקים הוא להכניס את סוכריית המנטוס לבקבוק הקולה ומייד לסגור את הפקק. אז משליכים את הבקבוק על הקרקע, חזק, במטרה לשבור את הפקק, והלחץ העצום משתחרר בבת אחת, ויוצר משהו שדומה לטיל קטן. ואכן, התופעה הזו שנקראת מנטוס רוקט  זוכה להצלחה רבה בקרב המעלים המתמידים ליו-טיוב. הנה תראו דוגמא :

עכשיו קצת הסברים – מה בעצם קורה פה ? למה המנטוס גורמים לקולה להגיב בעצבנות כזו ? ולמה זה חייב להיות מנטוס בטעם מנטה ?  אם תכניסו מנטוס בטעם פירות לא יקרה הרבה….  כמובן שכבר חקרו את התופעה, ואפילו הקדישו לה פרק בתכנית הטלוויזיה המקסימה "מפצחי המיתוסים" .  מבלי להיכנס לפירוט יתר, נראה שהקפאין, הפוטסיום והאספרטיים שבקולה מתרכבים כימית עם ה ג'לטין והגומי ערביקה שבסוכריות, והשילוב הזה, יחד עם המבנה הייחודי של סוכריות המנטוס (אם תסתכלו מקרוב תראו שהסוכריות האלו הן כמון גביש, מלאות בחרירים קטנים, מה שמאפשר לפחמן הדו חמצני שבקולה לחדור במהירות רבה ובשטח פנים גדול) מביאים להתפרצות המרשימה של הקולה. יש שקוראים לתופעה "דיאט קולה גייזר" יש שייתנו לזה אסוציאציות מיניות יותר וכו'.. בכל מקרה – זה קורה. אגב – למה במנטוס בטעם פירות זה לא קורה – כי שם הסוכרייה מצופה בשכבה חלקה שמבודדת את החרירים האלו בשטח הסוכרייה, וזה הורס את האפקט…

התופעה הלכה והתעצמה והיום יש כבר שיא גינס בהתפרצות של קולה דיאט ומנטוס, הניסוי הופיע בסדרות טלוויזיה רבות כמו אלן דג'נרס, הסימפסונים (כמובן שבארט היה חייב לנסות את זה) ועוד ועוד.

לאחרונה נתקלתי באחד המיזמים היותר יקרים של שימוש בדיאט קולה ומנטוס.  אחרי שיצרו גייזרים מסוכריות "מנטוס" ומדיאט-קולה והפכו לכוכבים ברשת, פריץ גרוב וסטפן וולץ ממדינת מיין שבארה"ב ממשיכים  לבדוק אפשרויות חדשות לשילוב אפליקציות של מנטוס ודיאט קולה.. לאחרונה הם המציאו מכונית-רקטות שמונעת מהכוח החזק שנוצר כשמערבבים בין המשקה השחור לסוכריה הלבנה (לא חשבתי על זה, אבל איזו סמליות ) 108 בקבוקי שני ליטר של "קוקה-קולה זירו" ו-648 סוכריות מנטוס נדרשו כדי להניע את כלי-הרכב החדשני. הם מכנים אותו "התוסס והזועם" על שם הדלק שמניע אותו.  אז הנה לכם סרטון (קדימון יש לומר) שמראה קצת מהניסוי הזה שלהם.

פסיכים עם יותר מידי זמן ויותר מידי כסף, זה בטוח…

הקמפנלייה של ליסט

כמה מילים על הקמפנלייה קודם כל. מדובר ביצירה שכתב המלחין ההונגרי המפורסם פראנץ ליסט לפסנתר. קמפנלייה – פירושו פעמון קטן. ליסט לקח נושא מתוך הקונצ'רטו השני של פגניני לכינור שבו השתמשו בפעמון יד קטן לקראת סוף הפרק, וכתב על זה אטיוד (יצירה שנועדה לתרגל טכניקה של הפסנתרן) משלו. כדאי לומר שליסט היה פסנתרן פנומן . למעשה, היו לו ידיים ענקיות, ואצבעות ארוכות בהרבה מהאדם הממוצע. חוצמזה הוא היה מלחין גאון. הוא הופיע המון בקונצרטים כשהוא מנגן על הפסנתר בעצמו. מספרים עליו שבהופעותיו במועדונים קטנים (צוותא 2 של המאה ה 19 )  נשים התעלפו תוך כדי ההופעה. למעשה מספרים שלפעמים בעיצומו של הטראנס, היה גם ליסט עצמו מאבד את ההכרה. עד כדי כך הוא היה הפרפורמר האגדי של זמנו( ויש אומרים גדול הפסנתרנים עד היום). ליסט היה בעל רעמה בלונדינית ארוכה , ומעריצים רבים ביקשו למזכרת קצוות משיערו. תופעה ההערצה המטורפת הזו לליסט אף זכתה לכינוי בספרות ההיסטוריה בשם ליסטמאניה. שנים אחרך כך אלביס פרסלי, ג'ים מוריסון ואחרים יחוו תופעות דומות, אבל ליסט היה הראשון….. שיעשע אותי במיוחד לקרוא שבשלב מסויים לא היה לו כבר מספיק שיער לליסט שלנו, אז הוא קנה כלב והיה קוצץ מפרוותו קצוות שיער ושולח למעריציו במכתבים, מבלי שיידעו שהשיער הבהיר והדליל הוא לא ממש שלו.

ליסט - האיש והרעמה

אז את היצירה המדהימה הזו – הקמפנלייה ליסט כתב  בשנת 1845 , כשהיה כבן 34.  עד היום היצירה נחשבת לתרגיל טכני קשה מאוד לביצוע לכל פסנתרן. הייצירה מחייבת את הפסנתרן לקפיצות במרווחים גדולים מאוד (לפעמים יותר משתי אוקטבות) במרווחי זמן קצרים מאוד (לפעמים עד 1/16 )  גם ביד ימין וגם ביד שמאל. למי מכם שזוכר את הסרט הנפלא "ניצוצות" על הפסנתרן האוסטרלי המחונן דויד הלפגוט, גם שם היצירה מופיעה באחד מקטעי השיא של הסרט.

בחרתי להשמיע לכם את היצירה הזו דוווקא בביצועו של ג'ורג' לי, הילדון החמוד ממוצא סיני שגדל לו במסצוסטס, ארה"ב ושעליו סיפרתי לכם כבר לפני יותר משנה בבלוג שלי. אני ממשיך לעקוב בדריכות אחרי ההפתחות המדהימה של הילד, או ליתר דיוק הבחור, הזה שגדל ומתפתח. מילד פלא הוא כבר הופך לפסנתרן מן המניין  שנוסע בעולם ומופיע עם תזמורות שונות. לאחרונה הוא ביצע את הקמפנלייה כהדרן בקונצרט בארה"ב והתגובות היו נפלאות. אני משאיר אתכם לכמה דקות של עונג צרוף עם גו'רג' לי המוכשר (בן 16 בימים אלו) ועם הקמפנלייה של ליסט. אל תפספסו. ומי שרוצה שיער של ליסט, שישלח לי סכום סמלי. אני אקצוץ קצת משיערו המדהים של איתי שלי, ואשלח לו. זה בדיוק אותו דבר.

הקסם של פול – בשביל אף אחד

אח, מה עוד אפשר לכתוב על הקסם של הביטלס ? על הקסם של פול מקארטני ?  במהלך נסיעה על אופניים, לפני כשלושה שבועות, באירוע הקפה של עמק יזרעאל  לא הפסיק להתנגן לי השיר הזה בראש, ולמעשה לא רק שהוא התנגן, גם שרתי אותו בקולי קולות (מזל ששי, הבת שלי, לא הייתה שם להשתיק אותי…)  בכל מקרה, השיר For No One  נכתב ע"י פול מקרטני והוקלט במאי 1966 . באולפן פול ניגן על הקלוויקורד (סוג של קלידים עתיקים) , פסנתר וגיטרה באס, בעוד רינגו על התופים והטמבורין. לנון והריסון לא נטלו חלק בכלל בהפקה. השיר זכה להצלחה והוא נכלל באלבום השביעי של הביטלס "Revolver" . לנון בעצמו אמר פעם שזה אחד השירים שהוא הכי אוהב של פול.  השיר מוגדר בסגנון פופ בארוק, בעיקר בזכות הקטע הקלאסי היפהפה שפול כלל בשיר בליווי המקלדת ובסולו של קרן יער. בסרטון המקסים הזה שמצאתי ברשת תוכלו לראות איך פול מציג את השיר באולפן לצוות המוסיקאים והמפיקים. איזה יופי , איזו תמימות ואיזו גאונות…  אני מזמין אתכם להתענג על שני הקליפים האלו – האחד של הרגע הראשוני ההוא באולפן, והשני – הביצוע המקורי כפי שנכלל באלבום Revolver.

\

יקרים – אני מסיים פה את פוסט החזרה לעניינים שלי. איפרד ממכם במילים מתוך שיר הנושא של הפוסט הזה, שמתאימות גם עכשיו :

אם, אם רק,ורק אם נרצה,
אהיה פה גם מחר
לא אתנצל – כעת זה לא נראה חשוב
תנו  לי דקה להתרגל אליכם  שוב…

אני פה

 

 

היי לכם,

הנה הגיע הרגע שלו חיכיתי /חיכיתם / חיכינו – בלוג סיכום טורונטו. זהו. נגמר. חוזרים הבייתה,  ממש בעוד שבועיים למעשה.

הזמן הוא דבר מוזר, ואני חושב שהרבה יסכימו איתי שאיכשהו בשנים האחרונות הוא נוטה לרוץ הרבה יותר מהר מהמקובל, או ממה שהתכוונו כשהמציאו אותו. לא ככה ? למה בשנות ה 70 או ה 80 הזמן זז לאט יותר ? מה השתנה ? התחממות גלובלית ? לא יודע, אבל בשורה התחתונה זה קורה. אין לי זמן לחקור את זה אבל זה קורה.

אני יכול לזכור את היום שישבתי עם עידן בטורונטו באחת מנסיעות העבודה שלי, ושתפתי אותו במחשבות על רילוקיישן אפשרי עם המשפחה. זה היה נראה קלוש, רחוק, שאפתני, לא הגיוני – והנה אני היום מסכם שלוש וחצי (כמעט) שנים בטורונטו, זה די מדהים.

נתחיל מהסוף

היה שווה. היה שווה את כל המאמץ. זה לא קל לסגור את החיים במקום אחד, ולהתחיל אותם שוב במקום אחר. יש קצת בלאגן מסביב, ידענו את זה, אבל בשורה התחתונה החוויה של הרילוקיישן הייתה כל מה שחשבתי וקוויתי שהיא תהיה.

אני זוכר שהייתי קורא את הטור של יהונתן גפן כשהוא התגורר בארה"ב. הוא היה מרבה לתאר בהומור ובגרוטסקיות את התרבות האמריקאית, לספר כמה הם שונים ומשונים מצד אחד, וכמה הוא היה משתוקק שהישראלים יאמצו חלק מהתכונות האמריקאיות מאידך. קראתי את הטורים של גפן וידעתי שבדבר אחד הוא צודק – כדאי לראות גם תרבות אחרת.

את החיים בישראל אנחנו כבר מכירים די טוב. אם יש הזדמנות לשהות כמה שנים במדינה אחרת, חברה אחרת, אנשים קצת שונים – זה בהחלט מעניין. וכן, ידעתי שיש גם סכנה בפתיחת העיניים הזו. סכנה שתחשוב פתאום שהאחר הזה הוא בעצם הרבה יותר טוב בשבילך, ואז בעצם – למה לחזור ?

אין תשובה קלה לשאלה הזו, אבל אני שמח לומר שיצא לי לפגוש הרבה אנשים מצויינים שבוחרים לחזור. כולם חכמים ונבונים ויודעים לסמן את ההבדלים בין ישראל לקנדה – ובכל זאת מרגישים שהם רוצים לחזור.

אתם אולי תוהים לאיזו ארץ התכוונתי בכותרת של הפוסט הזה – "שלום לך ארץ נהדרת" . התכוונתי לקנדה, וגם לישראל. אנחנו נפרדים מקנדה הנהדרת, וחוזרים לישראל שלנו, הנהדרת לא פחות, בדרכה שלה.

יש תחושה של התרגשות באוויר, כבר למדתי על עצמי בביקורי המולדת הקודמים, שרק כשהמטוס נוחת בנתב"ג אני באמת מתרגש מהחזרה. איכשהו מרחוק קצת קשה לי להרגיש את זה.

אז מה היה לנו שם ?

הרשימה כל כך ארוכה, שאני לא בטוח שאני אצליח להעלות אותה על הכתב, אבל השנים בקנדה היה עמוסות כל טוב. לא רק בגלל שזו קנדה, אגב, אני בטוח שאם הייתי מנסה לסכם שלוש שנים בכל מקום אחר הרשימה הייתה עמוסה, ולו בשל העובדה שהמון דברים קורים לנו כל הזמן. אז אני מנסה כוחי ברשימה לפי סדר הא"ב. הנה מתחילים…

א

איתי. איך לא ? ההישג המרשים ביותר שלנו בזמן הרילוקיישן – יצרנו קנדי. ככה סתם. האמת היא שהקרובים אלינו יודעים שאני הייתי זה שרצה להסתפק שני ילדים. רותם לחצה קצת, ועוד קצת… והיום אני לא יכול לדמיין את החיים שלנו בלי הילדון המקסים, השובב ו… הקנדי הזה. אז עכשיו הוא מגיע למזרח התיכון, ותיזהרו ממנו. בשנה הבאה הוא יהיה חבר מן המניין בגן תות, והוא מאוד מחכה להכיר את חופי נתניה הזהובים. לזהכירכם, מאוד התרגשתי ביום שהוא הגיע, והקדשתי לו פוסט מיוחד.

ב

ברברה סטרייסנד. הרבה הופעות ראיתי בטורונטו, אבל אין ספק שהכבוד והזכות לראות את ברברה בהופעה חיה היה לאחד מרגעי השיא. כמה אני אוהב את הקול שלה, את המראה שלה, את הכישרון שנשפך ממנה בלי סוף. אז נכון, החבר'ה במשרד מסתכלים עליך במבטים משונים כשאתה מספר שאתה הולך להופעה של ברברה (לא ידוע למה ואיך קרה שה נחשב "עליז" להעריץ את ברברה) אבל למי איכפת ?

100 דולר לכרטיס הכי גרוע באולם – אבל זה היה שווה כל גרוש. ישבתי בגובה רם, כמעט מאחורי הבמה, אבל הקסם היה שם בכל האולם, וזה היה מקסים. כמעט 3 שעות של הופעה – שוב – לנצח בליבי. הנה תזכורת לקסם שלה :

ב

בית. גרנו בבית במשך שלוש וחצי שנים. היה כיף. היה גם קשה (הרבה עבודה) אבל היה כיף. זה היה בית ענקי במונחים שלנו, כמעט 300 מטר בנוי. שתי קומות ובייסמנט. גינה גדולה.

זה חיזק אצלי את הדיעה שאני רוצה לגור בדירה, שבדרך כלל דורשת קצת פחות תחזוקה (בקיץ הייתי צריך לכסח את הדשא פעם בשבוע, ובחורף לפנות את השלג מהדרייב ווי הענק) , אבל האמת – נהנו מהבית הזה מאוד. יש לנו המון זכרונות טובים ממנו.

כשנכנסו לבית הזה לגור מיד התקנו שערי בטיחות כדי שיואבי (שהיה אז בן שנה וחצי) לא ירוץ למדרגות. כשעזבנו אותו השערים עוד היו שם, לשמור שאיתי לא ירוץ למדרגות. העברנו בבית הזה שלושה חורפים ארוכים. חגגנו ימי הולדת , חגים. קישטנו אותו בדגלי ישראל ביום העצמאות (רק מבפנים) ואפילו קיימנו בו סדר פסח אחד.  499 Autumn Hill Blvd.  . היה כיף.

ג

גשם – לא מפסיק לרדת גשם בקיץ הקנדי. אני מאוד אהבתי את זה שאני לא צריך להשקות את הגינה לעתים תכופות , אבל לילדים זה קיץ מבאס, בלשון המעטה. אי אפשר לתכנן שום פיקניק, או טיול, עד ממש הרגע האחרון. בקיץ האחרון ממש לא הפסיק הגשם. הלוואי שהיינו מקבלים קצת מזה בחורף הישראלי שלנו..

ג'

ג'נבייב – המורה שלי לצרפתית.  כבר סיפרתי פה בבלוג שאני פרנקופון לא קטן.

זה היה כל כך טבעי שאחפש את הצרפתית בקנדה. מדינה שבה צרפתית היא שפה רשמית שנייה (ראשונה בקוייבק). מצאתי את ג'נבייב, מורה לצרפתית שתלמד אותי שיעורים פרטיים.

שכנעתי את אמדוקס שזה יהיה טוב לעסקים אם אני אדע צרפתית יותר טוב, וכך זכיתי למימון. למדתי שני סמסטרים במשך שנתיים, ונהנתי מכל רגע.

בכל יום רביעי, אחרי העבודה, בין 5 ל 7 בערב נפגשתי עם ג'נבייב. פריזאית, צרפתית אמיתית שגרה בטורונטו ב 20 השנה האחרונות. מאוד נהנתי ללמוד, לפטפט בצרפתית, לקרוא כותרות עיתונים בצרפתית, להחליף מתכונים ועוד ועוד. היה לי כיף גדול, ואני עדיין מקווה שיום אחד אני אזכה לגור איזו תקופה במדינה דוברת צרפתית.

נשארו לי הרבה זכרונות טובים מלימודי הצרפתית, וג'נבייב אחת, שתמיד אשמח לפגוש אותה בטורונטו לאיזה קפה או לה קצר….

ד

דליה ואהרון (וכל משפחת רגב המקסימה) – אין ספק. כשהציעו לי רילוקיישן לטורונטו ידעתי שיש לי יתרון. משפחה בחו"ל הופכת את הכל לקרוב יותר, מוכר יותר, חם יותר. לא ידעתי עד כמה משמעותי זה יהיה עבורנו כמשפחה, אבל אני אומר לכם שהיה לנו המון מזל.

לא ידעתי עד כמה משמעותי זה יהיה עבורנו כמשפחה, אבל אני אומר לכם שהיה לנו המון מזל. לשהות 3 שנים בגולה עם משפחה כזו חמה ואוהבת זה מזל וזה כיף. כשהציעו לי לעבור לאטלנטה או סיינט לואיס לא שקלתי את זה בכלל, כי ידעתי שזה לא יהיה אותו דבר. החגים, סופי השבוע, ימי ההולדת, זכינו לחגוג ביחד המון, והיה פשוט מקסים. עצוב לנו קצת ששוב נפרדים עכשיו, וניפגש רק פעם או פעמיים בשנה, אבל לנצח יהיו לנו המון זכרונות טובים מהשנים האלו ביחד.

ה

התזמורת הסמפונית של טורונטו – הפכתי למנוי קבוע. 3 עונות. איזה כיף זה היה.

הייתי נוסע ברכבת התחתית ישר מהעבודה לאולם הקונצרטים המקסים – רוי תומפסון הול (שהמושבים שלו מסודרים כמו אולם הסנאט בסרטי מלחמת הכוכבים  – ראו תמונה למטה).

נהנתי מאוד ממגון היצירות והאמנים שזכיתי לראות. אחד הזכרונות המתוקים ביותר שלי מהעיר הזו תהיה התזמורת המצויינת הזו, והערבים הבלתי נשכחים ברוי תומפסון הול.

** אם הייתי צריך לבחור ערב אחד בלתי נשכח במיוחד  – הרקוויאם של מוצארט, עם מקהלה אדירה של 80 זמרים וזמרות.

ו

וושינגטון. בירת ארה"ב. אחד הטיולים האחרונים שלנו . איזה כיף היה . אני מנצל את העיר הזאת כדי לספר על על הטיולים שעשינו במהלך השהות בקנדה. (איזה עוד מילים יש לי באות ו' ? לכתוב על וירוסים שחטפנו ? פחות מעניין….) אז טיילנו, כמה שיצא. הגענו לאוטווה, מונטריאול, אלף האיים, שיקאגו, ניאגרה, אורלנדו ו… וושגינטון. בכל הטיולים נהננו מאוד. ראינו המון מקומות, צברנו חוויות, צילמנו תמונות. בגדול – ניצלנו את המיקום האסטרטגי בצפון אמריקה עד תומו אני חושב.  והחזרנו את האוטו למזדה עם קצת פחות מ 60,000 ק"מ.

ז

זמן פנוי. כן, אני חושב שאחרי הכל, ולמרות הכל היה לי יותר זמן פנוי בשנים האחרונות. זה בטח שילוב של העובדה שהייתי רחוק מהמשפחה והחברים, בלי התחייבויות. חוצמזה, יש את העניין הזה עם הסופ"ש היותר ארוך (ראו ערך יום ראשון).

בסופו של דבר הצלחתי להקדיש הרבה זמן לנגינה בפסנתר, ללימודי צרפתית, להאזנה לקונצרטים, לאימוני ספורט, ועוד מיני עיסוקים מהנים (זאת כמובן בנוסף לכל הבילויים המשפחתיים)

אם הייתי עובד בחברה קנדית או אמריקאית זה היה עוד יותר מודגש. כי באמריקה יש כבוד לחיי הפרט ולזמן הפנוי של הבנאדם. יצא ככה שעבדתי עבור חברה ישראלית, אז המון פעמים נדרשתי להשתתף בפגישות בסופי שבוע, להכין מצגות או מסמכים ליום ראשון בבוקר, או לנסיעת עבודה שמתחילה ביום ראשון….

אבל למרות הכל הרגשתי את השיפור בכמות הזמן שהייתה לי לעצמי – וזה לא מבוטל בכלל. קניתי לי גם קלידים חדשים (פעמיים) במהלך התקופה הזו, ונהנתי לבלות שעות לא מעטות בנגינה על הקלידים שלי (שמגיעים איתי לארץ, איזה כיף…)

ח

חורף – טוב, אי אפשר בלי כמה מילים על החורף הקנדי. קודם כל הודעת הרגעה – הוא לא נמשך 8 חודשים. לפעמים הוא ארוך מאוד, זה נכון (כמו בשנה שעברה, בה הוא נמשך עד סוף אפריל כמעט) אבל הוא ממש לא כל השנה.

למדנו כבר שלא כל החורפים דומים. החורף הראשון היה קצר וקל, השני היה כבד וארוך. צריך ללמוד להסתגל לחורף הקנדי.

אין ספק שהוא לא פשוט, ובמיוחד לא קל להורים לילדים קטנים. הוא מסורבל מאוד. סופות השלגים שפוקדות את העיר לא אחת הן מטרד לא קטן.  מה אהבתי בחורף ? את הלבן שמכסה את הכל ומשרה אווירה שלווה וציורית. את הרעיון של להישאר לעבוד מהבית כדי לחמוק מהפקקים. את השוקו החם בסטארבקס, כשבחוץ מינוס 30.

מה לא אהבתי ? לקום בבוקר, לרוץ לחלון ולגלות שהחנייה מכוסה 15 ס"מ שלג, ושייקח לי 45 דקות לפנות אותו, רק אז לרוץ להתקלח ולהתלבש לעבודה. לא אהבתי ללכת בחוץ במינוס 20 עם רוח של 40 קמ"ש – ולשכוח שאי פעם היו לי פנים בכלל. לא אהבתי את העובדה שבסופי שבוע היינו כלואים לפעמים שעות ארוכות בבית עם הילדים בלי הרבה רעיונות לאן לצאת.

בשורה התחתונה אפשר לחיות עם זה – יותר קל בלי זה…

לפני כחודשיים עשיתי סדר בגראז' שלנו, והעברתי את שק המלח האחרון שנשאר לי לשכן הסיני שלי. שיהנה מהחורף הבא. היה נדמה לי שהוא קצת קינא בי כשאמרתי לו שאין לי יותר צורך במלח להמסת השלג….

ט

טים הורטונס. רשת בתי הקפה המפורסמת ביותר בקנדה. לא תוכלו לפסוע 10 דקות ברחוב מבלי להיתקל בסניף.

"תמיד טרי" היא הסיסמא שלהם, ואכן כך – תמיד טרי וטעים – מאוד טעים.

לקח לנו קצת זמן להתרגל לקפה הקנדי, אבל היום אנחנו ממש נהנים לשתות אותו. וכמובן שהמון פעמים הקפה הוא רק התירוץ להיכנס כי הרי בפנים יש מדפים עמוסי דונטס מכל המינים והסוגים, בייגלס טריים, מרקים, צ'ילי מצוין ביום חורף קר, ועוד ועוד…

לא היה טיול, ירידה לדאון טאון, קפיצה לניאגרה, או נסיעה למונטריאול בלי עצירה (אחת לפחות) בטים הקרוב. הטים הופך לחלק ממך, עד כדי כך, שכשאתה חוזר מטיול לארה"ב, עובר את הגבול לקנדה, אתה ממש שמח לראות את הסניף הראשון מולך.

נתגעגע תמיד.

י

יום ראשון – איזה כיף זה לא לעבוד ביום ראשון. אחרי שלוש שנים ומשהו, אני עדיין נרגש מהסופשבוע הארוך פה.

לא יעזור, יש משהו יותר ארוך בוויקאנד של שבת ראשון. אין לי ספק שזה אחד הדברים שיהיה קצת קשה להסתגל אליהם בחזרה לארץ. מצד שני, רותם ואני קצת נרגשים מהמחשבה על שישי בוקר, השלוש שעות האלו שבהן הילדים בגן ובבית הספר, ואנחנו לא בעבודה (אין את זה בקנדה). אז לכל מטבע שני צדדים. בכל מקרה – יום ראשון היה בשבילנו במשך כמה שנים יום קסום ושקט…

י

יין – לא ממש פרחתי בתקופת קנדה בנושא אהבתי העמוקה ליין. חשבתי שאני יעסוק בזה הרבה יותר.

מהר מאוד גיליתי שיינות איזור ניאגרה מוגבלים באיכותם רק ליינות הקינוח המפורסמים (אייס וווין) לא יותר מזה. אני וויתרתי על כל השאר. היינות האדומים של האיזור הם בינוניים ומטה. פשוט קר פה מידי כדי לגדל ענבים אדומים מוצלחים, והיין לא משקר.

כן הספקתי קצת להתחבר לסוכן היין המקומי שמשווק יינות ישראל, ויצא לי להשתתף באירועי השקה של יינות ישראלים לשוק המקומי. זה היה כיף ומרגש.

חוצמזה ניצלתי את התקופה הזו לשתות הרבה יינות אוסטרליים, אמריקאים, ארגנטינאים, ספרדים ועוד ועוד. אני מאוד מחכה לחזור לארץ, ליינות ישראל המעולים (בקנדה הם היו יקרים מידי בשבילי). לערבי טעימות , לתערוכות, לביקור ביקבים ובכרמים. בקיצור – אני מתגעגע ליינות ארץ זבת חלב ודבש.

כ

כדורסל. הספורט בקנדה, כמו בארה"ב תופס מקום של כבוד בחיים. בייסבול, פוטבול וכמובן כדורסל של הליגה הטובה בעולם. נהנתי להפוך לאוהד מושבע של הקבוצה המקומית, טורונטו רפטורס. למרות שלא עברו על הקבוצה השנים הטובות ביותר שלה – עדיין היה כיף, היה מרגש. בסופו של דבר הייתי צריך להיות בעינינים גם בשביל העבודה. כל פגישת עבודה עם לקוח אמריקאי או קנדי מתחילה בסמול טוק הכרחי. השתדלתי להיות תמיד מעודכן במצב הליגה בכדורסל, פוטבול הוקי, וקצת בייסבול.

ל

למה לחזור ? הייתי חייב למצוא מקום של כבוד בפוסט הזה לשאלת השאלות.

המון חברים בקנדה שואלים אותי "למה  ? " גם חברים בארץ שכתבתי להם שאנחנו אוטוטו חוזרים הרימו גבה.

אז אני רוצה לבקש שתורידו גבה.

נתחיל מהסיבה הפשוטה ביותר – לא היה לנו רע בארץ. אהבנו לחיות בארץ. אם היינו סובלים מהחיים בארץ לפני הנסיעה, אולי הדברים היו שונים. עזבנו חיים שאהבנו, ואין לי שום בעיה לחזור אליהם. היה לנו כל מה שביקשנו, וחיינו חיים מלאים ומקסימים בארץ. אני חושב שכולם כבר מבינים את זה היום. לא חסר שום דבר בארץ. נכון , יש גם בעיות, אבל יש את כל הדברים הטובים שבנאדם צריך בשביל לחיות.

אני עושה פה פאוזה קטנה כדי להגיד משהו על התכנית החדש של שלח ודרוקר "המקור" . הם עתונאים ומגישים מצויינים, אין ספק, אבל אם הייתי צופה בהם קצת יותר באדיקות, לא בטוח שהייתי ממהר כל כך לחזור לארץ. התכנית שלהם מוציאה לך את החשק לחשוב אפילו על מדינת ישראל כמקום אפשרי לחיות בו. איזה דיכאון. לא מומלץ לתושבים חוזרים.

חזרה לעניינינו – יהודים קנדים רבים שפוגשים אותנו משבחים אותנו ואומרים "איזה יופי, כולנו צריכים לנסוע לגור בארץ ישראל" . אומרים, ונשארים בקנדה. ככה זה. אני לא מאשים אותם, זה לא קל לעלות לארץ, אני בטוח, אבל לחזור אליה – זה לא כל כך מסובך (אני מקווה לחשוב). אגב – עוד משהו שלמדתי בזמן השהות בגולה הוא להעריך את יהדות הגולה. אתם יכולים ללגלג עליהם עד מחר – אי אפשר בלעדיהם.

מדובר באנשים יקרים שרוצים בטובת מדינת ישראל, רק משום היותה בית של היהודים וארץ הקודש שלנו. הפעילות שלהם היא הכרחית גם בגלל דעת הקהל, וגם  (ובעיקר) בגלל הכסף הרב שהם מזרימים למדינת השנור שלנו. אני מוקיר אותם, ומקווה שימישיכו לגור בקנדה ובארה"ב, לעבוד קשה, להרוויח כסף, להשקיע אותו בבונדס של הסוכנות, ולצעוד בצעדות שנתיות למען מדינת ישראל.

לא סיימתי את התשובה שלי. הילדים שלנו גדלים, ומתחילים לגבש זהות משל עצמם. כל אחד שמח לראות את עצמו כשהוא מסתכל על הילדים שלו. הייתי מאוד שמח לראות את הילדים שלי גדלים כישראלים, ולא מישהו אחר….

וכן, חשובה גם המשפחה.. אני אשמח שהילדודס היקרים שלי יגדלו עם סבים וסבתות, דודים ודודות, בני דודים, אירועים משפחתיים, חגים וכו'. אז גם זו סיבה מספיק טובה לחזור.

בסופו של דבר , אהבתי מאוד את החיים בקנדה, ואין לי ספק שהייתי יכול להמשיך לחיות בה כל חיי, אבל באותה נשימה אומר שאין לי ספק שאף פעם לא הייתי באמת מרגיש בבית לגמרי. זו מדינה נפלאה, אבל לא שלנו…

מ

מדרגות. אלף שבע מאות שבעים ושש מהן (1,776)  – אותן טיפסתי כדי להגיע למרומי ב סי אן טאוור – המגדל המפורסם המפאר את הסקיי ליין של טורונטו. זה קרה בשנה שעברה, כחלק מאירוע התרמה לארגון אקולוגי. השכמתי קום, וב 06:30 בבוקר כבר הייתי על קו הזינוק. כל הטיפוס נמשך פחות מ 20 דקות. היה כיף (מסוג מסויים). בכל מקרה – עוד משהו מיוחד לספר הזכרונות שלי מטורונטו.

מ

משפחה – הרילוקיישן הוא מתכון כמעט בטוח ליצירה של משפחה מלוכדת. בילינו המון שעות ביחד, רק אנחנו – אבא, אמא וילדים. הפכנו לחבורה מגובשת. יצרנו לנו הווי, שירים, משחקים, דינמיקות מצחיקות, ג'ארגון פרטי משלנו – בקיצור – כל מה שאפשר לייחל לו. אני כותב את הפוסט הזה מדירת הנופש המקסימה של דליה ואהרון בפלורידה. אנחנו נמצאים פה כבר 5 ימים, ונהיה פה עוד שבוע. מה אומר לכם ? לא חסר לנו דבר. אנחנו עם עצמנו וטוב לנו. אני כותב ואומר טפו טפו טפו – הלוואי שתמיד נרגיש ככה .

נ

נסיעות עבודה.

לא פחות מ 35 נסיעות לרגל עסקים עשיתי במהלך השהות בקנדה.

לאן ? לכל מקום שניתן היה למכור פה הדרכה ושירותי ערך מוסף ללקוחות שלנו. לסיינט לואיס, לראלי, לסאן פרנסיסקו, ללוס אנג'לס, קנזס סיטי, אולקהומה סיטי, דלאס, סאן אנטוניו, ניו יורק, ניו ג'רזי, אטלנטה, מקסיקו סיטי ועוד ועוד.

היה מעניין. לא תמיד היה קל, טסתי לפעמים בסופות החורף, השארתי את רותם להתמודד לבד עם בקרים לא פשוטים של חורף.

נעדרתי מהבית לא מעט, אבל בסופו של דבר זה היה חלק מהתפקיד. למדתי המון. ראיתי המון וכל זה הולך איתי הלאה. פגישה עם סגן נשיא של AT&T או ארוחת ערב עם מנהלת הדרכה של RHD – כל מיני חוויות. אמריקה שלא הכרתי בעבר, מקסיקו שלא פגשתי מימיי לפני טלמקס ועוד ועוד.

ס

סבווי – לא, לא הכריך, אלא הדבר האמיתי – הרכבת התחתית. במשך שלוש שנים ביליתי לא מעט שעות ברכבת שלקחה אותי לדאון טאון – משרדי אמדוקס ברחוב בלור מספר 2.

למדתי להינות מאוד מהדרך הזו להגיע לעבודה. שמעתי המון מוזיקה, קראתי ספרים, עשיתי שיעורים בצרפתית, ולפעמים סתם נמנמתי. איזה כיף. לפעמים הרכבת עמוסה, והנסיעה פחות מהנה. יצא לי גם להיתקע לא פעם ברכבת בגלל מקרה חירום כזה או אחר. ואפילו להפסיק את הנסיעה באמצע, לעלות לפני האדמה ולעבור לאוטובוס – לא נעים אבל קורה. בסך הכל – אני אוסף איתי המון זכרונות טובים מהרכבת היעילה של טורונטו, שכאמור לא רק הביאה אותי לעבודה – אלא גם לקונצרטים, הופעות , בילויים.

הרכבת הייתה גם הזדמנות מצויינת לאחת הפעילויות החביבות עליי – צפייה באנשים.

ויש בטורטונו מכל המינים והסוגים. מבט אקראי על קרון רכבת בטורונטו יכול להיראות כמו הצצה לתיבת נוח מודרנית, שאלהים שם בה את כל סוגי האנשים שהוא המציא – זוגות או בודדים. כל המינים, הגזעים, הצבעים, הקולות, הגילאים – וכולם מסתדרים לאיזשהו מבנה הרמוני שזורם. כבר כתבי על זה בעבר, אבל זה באמת ממשיך להקסים אותי.

ע

עבודה – מה שהביא אותנו להרפתקאה הזו. נהנתי לעבוד באמדוקס בקנדה. זו לא הייתה תקופה קלה, אבל היה בה המון אתגר, ולמדתי המון. נפגשתי עם המון אנשים, המון לקוחות, עמיתים, ספקים – היה בהחלט שווה גם מהבחינה המקצועית. למרות שעבדתי בקנדה, התרבות הארגונית המשיכה להיות ישראלית, אז השעות היו קצת מטורפות, אבל כאמור – בראייה לאחור – היה שווה. אני כנראה לא אמשיך לעבוד באמדוקס בעתיד הקרוב, אבל לנצח אהיה אסיר תודה על ההזדמנות הזו לעבוד בחו"ל. הייתי מאוד גאה לומר ללקוחות שלי, לפעמים כשהזדמן, שאמדוקס היא חברה ישראלית.

פ

פוטבול. איך נתפסתי על הספורט הזה – הפוטבול האמריקאי הוא ספורט מרתק. אסטרטגיה, אתלטיות, מהירות, כוח, קצת מכות, ושוב – אסטרגיה. מאוד נהנתי לעקוב אחרי משחקי הליגה הזו. אני יודע שיהיה קשה להמשיך ולצפות בזה מהארץ, זה לא כל כך פופלארי , ולא כל כך משודר. יש גם פוטבול קנדי, אגב, אבל לא משהו. הקבוצה שהכי אהבתי לראות היא הניו אינגלנד פטריוטס, עם הקווטרבק המפורסם שלהם טום בריידי. ראיתי המון משחקים, חלקם בבית לבד, חלקם עם חברים בחוץ, והיה פשוט כיף.

צ

צילום – תחביב, מקצוע או עיסוק הכרחי ? לא ברור, אבל נראה שהשימוש במצלמה דיגיטלית, מצלמת וידאו וגם המצלמה בטלפון הסלולרי הפך משמעותי מאוד עבורנו במהלך השנים האחרונות.

הרצון לתעד, לשתף, לחלוק עם היקרים מעבר לים את שעובר עלינו הביא אותנו לשמוש מוגבר עד מאוד במצלמות.

גם רותם וגם אני מכורים לעדשה, ובעיקר כשהיא מכוונת לילדים. כך יצא שיש יותר מ 6,000 תמונות ועוד כמות לא מבוטלת של סרטונים מהתקופה שבה חיינו בקנדה.

אלבומים עמוסים בפליקר, סרטונים ביו טיוב ומה לא ? אני לא מתנצל על ההתמכרות הזו. אני אוהב את זה, מחבק את זה, וממשיך. בדיוק עכשיו צפיתי שוב בסרטון יום הולדת שנה לאיתי ונהנתי מאוד.  השקעתי שעות ולילות רבים בעריכת סרטוני הוידאו של הילדים, ואני רק מקווה שיום אחד הם יהנו מזה בדיוק כמוני. טפו, טפו, טפו….

ק

קרטה. קיה. מי היה מאמין ? בתור ילד לא הבנתי ולא התחברתי לחלוטין לאמניות הלחימה (להוציא צפיה בסרטי ברוס לי עם החבר'ה בימי הולדת). אני הייתי יותר בכיוון של הטניס, כדורסל וכו'. ופתאום הבת שלי מביאה אותי להכיר את הספורט הזה (שגם הוא בלבן, כמו טניס) ומצאתי את עצמי יושב שעות בדוגו' , צופה בזאטוטים נותנים אגרופים ובעיטות באוויר תוך שאגות קרב "קיה".

לא עובר זמן רב, וגם יואב מצטרף לקבוצת הדרקונים הקטנים, וכך קורה שכל הבית לובש בגדי קרטה, מתנהל מחגורה לחגורה, מטכס סיום אחד לשני, ולדיאטה מבוססת אורז מלא ואצות (טוב, אולי קצת הגזמתי עם הדיאטה – לא באמת, אבל שתדעו שאורז מלא זה מצויין בשבילכם).

אז אני מניח שהספורט היפה הזה ימשיך ללוות אותנו גם בישראל. הפרידה מבית הספר "אנרג'י קרטה " הייתה מלווה בדמעות ובהתרגשות גדולה. מאוד אהבנו את הצוות, את הגישה, ואת האהבה הגדולה שהם הנחילו לילדים לספורט הזה. עד כאן. הוז.

ר

רשת, האינטרנט ליתר דיוק. מה היינו עושים בלי הרשת ? אני לא יכול לדמיין רילוקיישן ממושך כל כך בלי הרשת.  השתמשנו באינטרנט כדי לקרוא חדשות, לקרוא את המוסף לשבת של מעריב, לראות טלוויזיה ישראלית (אין סדרת מקור שלא ראינו – ערוץ 3, יס ישראלי, ערוץ 2 , ערוץ 10 – רק תגידו), סרטים ישראלים, מוזיקה עכשווית, לחלוק תמונות וסרטונים עם המשפחה והברים מעבר לים, לדבר בסקייפ – להראות את הילדים בלייב, אפילו השתמשתי באינטרנט כדי לעמוד דום בצפירה ביום זיכרון (בשעה 1:00 בצהריים במשרד).

בקיצור, אני חייב להודות על הטכנולוגיה המדהימה הזו שעשתה את הרילוקיישן הזה לקל יותר – לחיות שם, ולהרגיש מאוד בארץ – הרבה בזכות הרשת. אגב – האינטרנט בכבלים בקנדה הוא מהמהירים בעולם. לאחרונה היה לנו קצת של 10 מ"ב לשניה – וזה גם עזר….

וצריך להזכיר שגם הקמתי את הבלוג הזה במהלך השנים האלו, שהפך לתחביב אהוב, וגם קצת עזר לי לתעד את החוויות.

ש

שפה – אני בטוח שבראי הזמן שי תדע להעריך את המתנה שהיא קיבלה בקנדה. יש לה אנגלית אורגינלית בפיה – עם מבטא והכל. אני בטוח שזה ישמש אותה היטב בכל דרך שהיא תבחר בעתיד. אפילו יואב קצת מפטפט כבר באנגלית. אני לא יודע מה יישאר לו מזה, אבל זה כל כך חמוד.

יש המון מילים ששי ויואב מכירים באנגלית, ולא בעברית. אנחנו מקפידים ללמד אותם, אבל זה חמוד ומצחיק אותנו מאוד כשהם מתרגמים מאנגלית לעברית וממציאים ביטויים מצחיקים (דוגמא שעולה לי בראש עכשיו – שי טועמת מהעוף שהכנתי על האש ואומרת לי "אבא, העוף שהכנת יוצא מהעולם הזה…") חוצמזה היה גם את כל העניין עם הצרפתית, אבל על זה כבר דיברתי (ראו ערך ג'נבייב)

ת

תרבות. אם הייתם שואלים אותי מה כל כך טוב בטורונטו , ולמה בכלל כדאי לחיות שם הייתי עונה קודם כל האנשים, החברה, התרבות.

יש בה קסם, בתרבות המקומית בטורונטו, וכל מהגרי העולם שמגיעים לטורונטו (והאוכלוסיה מורכבת מ 70-80 אחוז מהגרים באיזור) מתיישרים לפי אמות המידה המיוחדות האלו. לאנשים יש כבוד לחוק, לחברה, לאחר. הם מחייכים אליך בבוקר, נותנים לך זכות קדימה בצומת, נעמדים בתור בצורה מופתית, ומחנכים את ילדיהם לכבד את החוק ואת האנשים.

זה כל כך כיף, ומתרגלים לזה מהר. אני שם לב לזה אפילו כשאני אני נוסע לארה"ב – אפילו שם ההבדל כבר מורגש. כתבתי על זה בעבר, ואני עדיין חושב שהחיים בטורונטו מזכירים לי במובנים רבים את החזון של ג'ון לנון בשירו Imagine.

נכון, לא ממש עד הסוף, עדיין מדובר במדינה קפיטליסטית למדי, יש לא מעט הומלסים ופערי מעמדות, אבל בכל הקשור ליחס של אדם לחברו, זה בהחלט מתקרב.  אני מאוד אתגעגע לתרבות ולחברה בטורונטו. הלוואי שיום אחד נצליח לייבא קצת מזה לארצנו. אמן.

תם ונשלם

זהו, חברים. כאן תמה הרשימה שלי. כאן תמו ימי הגלות. יש להניח שהפוסט הבא שאכתוב כבר יהיה על דפי HTML כחול לבן. אני מקווה שהרשימה שלי עניינה אתכם קצת. אני בטוח שבשבילי זה יהיה מעניין לחזור ולפשפש בה בעוד כמה שנים. אני מקווה שאולי גם שי יואב ואיתי ימצאו אותה פעם, ויאמצו לעצמם קצת זכרונות.

אני מאוד רוצה להמשיך ולכתוב עוד, אז בבקשה אל תתנתקו. חכו לפוסט הבא. אנחנו נצא מהשוק, נתארגן, ואז הוא יגיע.

שלום לך ארץ נהדרת,

מה טוב לנדוד אך טוב יותר לחזור…

עומר

היי לכם, יקרים

הנה אנחנו שוב בחודש יוני. בשנה שעברה קראתי לפוסט שלי "כל קיץ קורה דבר מה" . איכשהו אני לא ממש יכול להכריז על הזמן הזה כקיץ. כן, מזג האויר הקנדי לא מפסיק להפתיע. מסתבר שיש שנים שהקיץ פשוט מאחר לבוא, לפעמים עד כדי כך מאחר, שעד שהוא כבר מגיע, איפשהו באוגוסט, הוא כבר חולף לו בתחילת ספטמבר וכך יוצא שכמה מליוני קנדים נותרים מאוכזבים עם בגדי הים בארון, ציוד המחנאות המשוכלל כמעט שלא משתפשף, והסירה באגם לא ממש זוללת דלק.

אתם לא באמת חושבים שאני מתלונן על התאחרות הקיץ, נכון ? הרי ממש לא יחסר לי הקיץ. כשנחזור לארץ יהיו לנו עוד כמה חודשי קיץ טובים, אז מה בוער ? בינתיים אני ממשיך לצאת לעבודה לבוש בחולצה ארוכה, נהנה לנהוג עם חלון פתוח, ולשתות קפה של בוקר באוויר הצח. בלי מזגנים בכלל. ..

אח, קנדה, עוד לא עזבנו, ואני כבר מתגעגע. איזו מדינה מקסימה. יום העצמאות הקנדי מתקרב (1 יולי) והחנויות כבר מתמלאות בדגלים, כוסות, כיסאות פיקניק ושאר טובין צבועים באדום לבן ומעוטרים בעלה המייפל. אני מקווה שנצליח להגיע לדאון טאון השנה לחזות במופע הזיקוקים המסורתי, ככה שיהיה למזכרת, כי אף פעם לא באמת הצלחנו להגיע לזה.

ובכל זאת, הספירה לאחור לקראת החזרה לארץ ממשיכה, ומדד ההתרגשות עולה. הבית נכנס כבר למצב של סדרים, מכירות, אריזות, וכולם כבר מרגישים עם חצי רגל בארץ הקודש. כיף.

אני מבטיח לעצמי שאכתוב בלוג סיכום הרילוקיישן, ואני דוחה את זה ברשותכם לחודש הבא.

ימים של אלופים

היום יום חמישי, קצת אחרי 11 בלילה. אני שקוע בצפייה במשחק ה 4 בסדרת הגמר של ה NBA.

אני נהנה מכל רגע. מריע ללייקרס, אותה קבוצה שהייתה הפייבוריטית שלי אי שם בשנות ה80 במאבקים הנצחיים נגד בוסטון סלטיקס. אני חייב להודות שזה לא קל. הימים האלו של תחילת הקיץ גדושים באירועי ספורט, ובתור חובב של חלק מהם, אני מוצא עצמי נאלץ לוותר על הרבה דברים אחרים (שעות שינה למשל) כדי לא לפספס.

אם לציין את החשובים שבהם – סדרות הגמר של ה NBA (שמסתכמות במשהו כמו 40 משחקים בחודש) וכמובן טורניר הטניס הרולאן גרוס.

איזו חוויה זו הייתה. ביום ראשון האחרון, 7 יוני, התלבשתי לצאת לחדר כושר, פתחתי את הטלוויזיה, ופתאום הבנתי שהגמר הגדול התחיל. רוג'ר פדרר משחק בגמר נגד סונדרלינג, הקרחון השבדי התורן, ויש לו (לפדרר) הזדמנות לעשות הסטוריה, להשיג תואר גרנד סלאם 14, ולהיות הראשון שעושה את זה וגם מנצח בצרפת ברולאן גרוס (פיט ספרס הגיע רק לחצי גמר בטורניר הזה).

אני אנסה לקצר – הוא ניצח.

ישבתי לי בסלון לבד, רותם כבר יצאה עם הילדים לקרטה, ואני לא זזתי מהמסך עד לנקודה האחרונה, עד שראיתי אותו עושה הסטוריה. מה אומר לכם ? ישבתי עוד דקות ארוכות אחרי המשחק ,ראיתי את הטכס, הנאומים הראיונות איתו, ולא הפסקתי להתרגש הרבה אחרי שהמשחק נגמר.

פדרר הוא דוגמה ומופת בשבילי לא רק לטניסאי ענק, אלא גם כספורטאי ואישיות. מי היה מאמין שאחרי שהוא הפסיד 3 שנים ברציפות בגמר של הטורניר המתיש הזה, הוא יצליח לחזור לגמר רביעי רצוף , וגם לקטוף את הגביע? \

שנה שעברה צפיתי בגמר וראיתי את פדרר ממרר בבכי בטכס הסיום. כל כך קשה ומייאש לרצות משהו כל כך, לעבוד קשה, להגיע קרוב מאוד, ולא להצליח. שוב ושוב הוא ניסה, ולא הצליח. ספרדי צעיר ונחוש לא נתן לו (נדאל)

והנה, הנחישות וההתמדה הוכיחו את עצמן. אני רוצה לחלוק עמכם את הרגעים המרגשים האלו שמזכירים לי כל פעם מחדש למה אני כל כך אוהב ספורט.

ולאוהבי הטניס שבינכם – איזה יופי של דרופ שוט הוא פיתח לעצמו, רוג'ר, אה ? עשרות נקודות הדרופ שוט הזה הביא לו. מקסים.

כמה הוא בכה כשהוא זכה בנקודה האחרונה, כמה הוא התייפח כשהדגל (שוויץ) התנוסס . תראו את הקליפ הזה. ימים של אלופים.

חשבתי להתנצל בפני הקוראות (ואו הקוראים?)  מבינכן שלא ממש מבינות על מה כל הקשקושים שלי בפסקה הקודמת, אבל החלטתי שאין צורך. זה בלוג שלי, והוא נקרא "מחשבות ואפשרויות" . אז חשבתי על פדרר והייתה לי אפשרות לפרסם את זה בבלוג שלי, OK ?

ממשיכים ?

גברים ממאדים

 אולי בהמשך ישיר – נתקלתי השבוע בתמונה הזו. כמה כבר נכתב על ההבדלים בין גברים לנשים ? ספרים, מאמרים, סרטים ופה מישהו ניסה לפשט את זה ובתמונה אחת למצות את ההבדלים באופן הפעולה שלנו. אני אהבתי.

ללא מילים

 

מפליטת פה לפליטת כדור 

מה לעשות שהבלוג שלי הוא לא ממש טור יומי. אז ככה יוצא שלפעמים אני כותב את מחשבותיי על נושאים שכבר נטחנו עד דק בתקשורת.

כן, בכל זאת אני מתכוון להגיד משהו על פרשיית טופז הידועה לשמצה. אני לא אגיד הרבה, רק שפעם פעם, הייתי בכיתה ג' או ד' אני חושב ודודו התפרסם מאוד בתכניתו "פליטת פה" וממש הצחיק אותי.

לא רק אותי, מדינה שלמה (כך נדמה לי) הכירה בעל פה את "משה והאורנג'דה" . הייתה לי קלטת עם המערכונים כולם, וזה היה יפה, וכמעט תמים. שום סימן לדודו השחצן המטורף שהתגלה לא הרבה שנים אחר כך, עם עליית ערוץ 2. אני כן יודע לספר שבשיאו כבר ממש לא סבלתי אותו.

התכנית המצליחה שלו הייתה מטופשת ורדודה בעיניי, ואפילו הדבר היחיד שעוד חשבתי שהוא יודע לעשות טוב ( מערכונים) הפך לסיפורי בדיחות גסות וישנות בפריים טיים. זהו , שם נגמר הרומן שלי עם דודו, וכל הפרשייה המדומיינת שנחשפה לאחרונה היא סתם עוד פרק עצוב (ולא כל כך מפתיע) בסיפור הזה.

אני בכלל רציתי לכתוב על היבט אחר בפרשייה הזו  -והיא הגיבוי המלא של החברים לעולם הבידור לה הוא זכה, שלא בצדק, כך מסתבר.

כן, הרבה חברים, ובינהם גם עיתונאים , נאלצו "לאכול את הכוכע " כשהתחוור שבעצם הוא ממש אשם. כמה יצאו להגנתו, כמה כתבו בטור השבועי שלהם שהמעצר שלו הוא טעןות חמורה.

אותי בכלל מטריף העו"ד שלו. תמיד עו"ד הפליליים מתייצבים בחדשות ביום המעצר, מכחישים מייד כל אשמה של מרשם, ומביעים תמיהה ופליאה על התנהלות המשטרה בפרשה, הם כבר מתכננים להגיש תלונה כנגד ההחלטת לעצור את החשוד.

הפעם היה זה עו"ד ציון אמיר. אני יודע שמשלמים לו כסף טוב מאוד להגיד את הדברים האלו, וזה תפקידו להגן על מרשו, אבל האם אין בו טיפה של כבוד גם לאמת ? למה כשמתברר שלמעשה מרשו אשם בריבוע, הוא לא מוצא לנכון לדבר  ?

הרי אם המשטרה לא הייתה מבצעת את המעצר ה"תמוה" במקרה הזה, מי יודע אם לא הייתה כבר נרצחת גרושתו המסכנה, או אברי גלעד, צביקה הדר, ארז טל או שאר מסומנים ? (מישהו כבר שאל לאן נעלם גולו בשנים האחרונות ? )

בקיצור, אני כנראה תמים, ולא מבין הרבה בפלילים אבל נראה לי מוזר שתמורת כסף האנשים האלו שוכחים כל נאמנות לאמת ולצדק. מוזר…

 

** חשבתי לשים פה קישור לסרטון של דודו מהימים הטובים שלו, אבל התחרטתי (איך הייתה אומרת פה הגברת דקלה בודפיקה ? "די צ'ימי, לא יאה, לא יאה….)

Beat the Beatbox

 

שמעתם כבר על ביט-בוקסינג ? זהו שמו של טרנד, לא ממש חדש, שנולד מתוך תרבות ההיפ-הופ האדירה.

זהו שם של אמנות הפקת קצב ואפקטים באמצעות הקול האנושי בלבד. פה, שפתיים, לשון, ומיתרי הקול. מותר גם לשלב שירה.

אז הנה לכם, דוגמא לרמה המדהימה שאפשר להגיע אליה. האמת – לא האמנתי בהתחלה, זה מדהים בעיניי. רוב החבר'ה המצליחים הם גם מתופפים , ואפשר לראות שהם ממש רואים את התופים בעיני רוחם כשהם מדקלמים את הגרוב שלהם.

בחרתי להראות לכם דווקא את דאיצ'י, יפני בן 18 שמנסה לתפוס מקום של כבוד בקהילת הביט בוקס. יש מנוסים ממנו, יש טובים ממנו, אבל הבחור הזה עושה את זה בקוליות משכנעת וכמעט מבלי לזוז. אז תגבירו את הוליום, השענו לאחור ותיכנסו לביט בוקס.

מי שאוהב – יש המון המון קטעים נוספים ברשת , רק להקליק ולהקשיב.

 

כשמסבירים לי מהר, אני מבין מהר

 

אתם יודעים שאני בעסקי ההדרכה, נכון ? איך להסביר למישהו משהו שהוא לא ידע קודם היא האמנות שעומדת בבסיסה של התורה והתעשייה שבה אני עוסק רוב חיי. ואכן, זה לא תמיד פשוט. יש כל כך הרבה שיטות ומתודולוגיות ללמד : לימוד פרונטלי, בקריאה, בתרגול, תוך כדי עבודה, סימולציוה וכו' וכו'.

בסופו של דבר יש שני דברים שמעניינים אותנו במבחן התוצאה – האם הצלחנו ? האם המודרך יודע עכשיו משהו שהוא לא ידע קודם, ויש עוד משהו חשוב, איך הוא מרגיש ? איך הוא הרגיש בזמן הלמידה ? האם זה היה משעמם ? האם הוא היה צריך להתאמץ מאוד כדי להבין? כדי להצליח ? וכו'.

למה אני מספר לכם את כל זה ? כי באחד השבועות הגעתי, לגמרי במקרה לסרטון הדרכה קצר שהסביר לי את המשבר הכלכלי ב 5 דקות של סרטון פלאש (אנימציה) פשוט, בלווי קריין מקצועי ונעים. חקרתי קצת אודות החברה שייצרה את הסרטון. שמה Common Craft. הקימו אותה זוג אמריקאים צעירים שנפגשו באוניברסיטה בסיאטל. סאשי (במקור מהוואי) ולי שמקריין את הסרטונים בכישרון רב.

הם ניהלו פורום באינטרנט בנושאים טכנולוגיים, ופתאום עלה הצורך להסביר לקוראי הפורום מה ז ה RSS. אז לי החליט ליצור סרטון הדרכה קצר בשם RSS in Plain Enlgish  וכך התחיל הסיפור.

מאז יצרו לי וסאשי עוד סרטונים רבים בתחומים שונים (טכנולוגיה, כלכלה, אקולוגיה) והצליחו למכור את שירותי ההדרכה הייחודיים שלהם לחברות גדולות ומכובדות.  באתר שלהם הם כותבים בפשטות Our Product is explanation וזה מדגים את העצמה של הסגנון שלהם.

הם באמת יודעים להסביר נושאים שונים בצורה פשוטה ועניינית. בסופו של סרטון כזה אתה גם מבין, וגם בעצם מרגיש שלא ממש סבלת או התעמצת כדי ללמוד. אז הנה לכם, דוגמא מבית היוצר של Common Craft , ממש כמו שכתבתי בכותרת – מסבירים מהר, ומבינים מהר. מי שמעוניין לראות עוד, מוזמן לעיין באתר שלהם פה

בתור דוגמא, בחרתי בסרטון שהוכן לאחרונה עבור האתר הפופולארי מאוד Twitter. אזה תרוויחו שתי ציפורים במכה אחת  – תוכלו גם ללמוד משהו על אחת התופעות המתפתחות ביותר באינטרנט, וגם להתרשם משיטת ההסברה של Common Craft.

להיות חיפושית לרגע 

איך שאני אוהב משחקי וידאו. אני גיימר בנפשי. כבר כתבתי פה בעבר על מכונת החלומות שלי ( הפלייסטישן הנייד שקיבלתי ליום הולדתי לפני שנה ומאז לא נפרדנו).

 יום אחד שי (בתי היקרה) ראתה אותי משחק ושאלה אותי מה זה המשחק הזה ? מלחמת הכוכבים, עניתי לה. מה, אתה אוהב Star Wars  ? זה של ילדים. יש לי חברים בכיתה שאוהבים את זה. נכון, אמרתי, אבל זה לא רק לילדים. לגברים אין ממש גיל.

אני חושב שרוב הגברים נשארים אינפנטיליים במידה כזו או אחרת, אבל אני לא רוצה להכליל. נניח שבעיקר היפנים, וגם אני. במידה הנכונה כמובן.

אז כן, אני מאוד אוהב לשחק, וזו בריחה מקסימה מהמציאות (לא פחות כיף מאשר לראות גמר של הרולאן גרוס למשל). אז בתור גיימר חובב אני גם נכנס מידי פעם לחנויות של משחקי וידאו, וגם מתרגש כשמתפרסם משחק חדש.

למי שעוד לא יודע, תעשיית משחקי הוידאו היא תעשיית הבידור הגדולה בעולם, עם מחזורי מכירות שעברו מזמן את תעשיית הסרטים של הוליווד. כן, וכשיש כסף גדול, יש משחקים בהתאם. בתערוכת E3 האחרונה שהתקיימה לפני כשבועיים השיקו יצרניות המשחקים הגדולות כמה משחקים חדשים, ואני רציתי לחלוק אתכם את התרגשותי מהמשחק החדש של Rock Band – The Beatles –

בדומה למשחקי =Guiar Hero , Rock Band ואחרים בסדרה, המשתתפים מנגנים בגיטרה תופים ושרים בכלים אלקטרוניים המחוברים לקונסולת המשחקים, ומרגישים חלק ממש אמיתי במה שמתרחש על המסך.

המשחקים האלו הם הצלחה מסחררת, ואני בטוח שהגרסה הזו, שמאפשרת לשחקנים להיכנס לנעליהם של ארבעת המופלאים מליברפול, תשבור שיאי מכירות ופופולאריות. אני לא אכביר במילים, אני רוצה להמליץ לכם לראות את הסרטון הבא, שמראה סצינות מתוך המשחק. איזה כיף זה נראה…. תהנו מהשירים.

 

איזה יופי  – נכון ? אם זה נראה לכם שטותי, נסו פעם אחת להחזיק גיטרה כזו מפלסטיק, ולהיכנס למשחק. לא תרצו לצאת….

 

D.A.D

 

ראשי התיבות DAD  במקרה של הבלוג שלי היום הם עבור David After Dentist – עוד אגדת יו טיוב שאני תמיד נהנה לסקר בבלוג שלי

David  הוא ילד בן 7 שנאלץ לעבור הליך של עקירת שן. כשהוא יצא מרופא השינים אביו הבחין במצב הרוח הממוסטל של הילד (בגלל חומרי ההרדמה / טשטוש) , ומייד שלף מצלמת וידאו קטנה והחל לתעד את המלמולים שלו (אני , אגב, הייתי עושה אותו דבר בדיוק).

אני לא חושב שאותו אבא שיער בנפשו שפחות מחדשיים אחר כך, הסרטון שהוא העלה ליו טיוב יזכה ליותר מ 22 מיליון צפיות. אז באמריקה כמו באמריקה, הסרטון כבר הפך לשם עם ראשי תיבות (ראו הכותרת) ואביו מיהר לפתוח אתר באינטרנט הנושא את אותו השם, וכן, גם למכור באתר הזה טי שירטס – אני בטוח שהולך לו לא רע…

אז הנה הוא, להנאתכם, אם עוד לא צפיתם בו – דויד הקטן והממוסטל משהו. חמוד.

 

לסיום – קצת חווה

אני פשוט מת על השיר הזה. אז אני מקווה שלא אכפת לכם קצת שחור לבן. גם הסאונד לא משהו, אבל הקסם מצליח לעבור את המסך הקטן והרמקולים הצרודים בלפטופ שלי. את חרותי הוא שיר שכתב בצרפתית (וגם הלחין) ג'ורג' מוסטקי. על הנוסח העברי המקסים חתום יורם טהר לב.

 שני בני דודים יקרים לי מאוד (עידן ותומר) מתחתנים בקרוב. לקראת היום המרגש שלהם אני מקדיש להם את השיר המקסים הזה. במיוחד את השורות המסיימות שלו : 

בגדתי בך חירותי הטובה

אל הכלא פסעתי בצער

אל הכלא החם אשר שמו אהבה

נאספתי כמו נער

וסוהרת יפה בתנועה רחבה

נעלה את השער.

 

אני מאחל לכם שהות מקסימה ונעימה בכלא החם אשר שמו אהבה. תאמינו לי – אין כמוהו…

בברכת חכו לי ביולי –

 

עומר.

 

שלומות, חברים וקוראים.

איזה כיף,  שוב הגיע היום הזה שבו יש לי גם את הזמן וגם את הכוח לשבת לכתוב קצת. אני מגלה שיש פה כבר איזו כרוניקה של כתיבה שמסתמנת. כמה ימים אחרי שאני מפרסם רשומה, אני נהנה לחזור ולקרוא אותה שוב, ובעיקר לבדוק אם קיבלתי תגובות.

אחר כך, מתחילים לעלות לי רעיונות לרשומה הבאה, אז אני רושם לי בצד, שלא לשכוח על מה רציתי לכתוב. אחרי שבועיים שלושה כבר ממש בא לי לכתוב, אבל אין לי כוח או זמן. ואז מתחיל המרדף אחרי שעת הזהב. השעה שבה גם יהיה לי זמן פנוי, וגם את האנרגיה הדרושה. והנה היא הגיעה. היום יום שבת, קצת לפני חצות, ואני ער, עירני ואנרגטי מספיק בשביל לשבת לכתוב.

ברקע מתנגן הדיסק החדש של אתי אנקרי, משירי יהודה הלוי. כן, גם אתי אנקרי במוד של לחזור לשורשים. אני כל כך אוהב את הקול שלה, ואת ההפקה המוסיקלית שאני כבר נהנה. לא משתגע מהטקסטים של יהודה הלוי (יסלחו לי גאוני וגדולי ספרד לדורותיהם) אבל השירה מאוד נעימה לי.

ונפתח בסטיבי הקסום

סטיבי וונדר הוא מקסים. הנה אמרתי את זה, הבחור הזה שכל בדיחות העיוורים של העולם נפלו על ראשו, הוא אמן בחסד. מוזיקאי מדהים. אני מאוד אוהב את השירים שלו, את הקול שלו, את המפוחית שלו ואת רוב הדברים שהוא הקליט בקריירה המפוארת שלו.

 אז מה מביא אותי לכתוב עליו ? ממש לא מזמן הייתי בחדר כושר, ופתאום בזוית העין, על מרקע טלויזיה קטן,  ראיתי משהו שנראה כמופע מאוד מכובד שבו סטיבי מקבל פרס הוקרה מיוחד מלא פחות מאשר הנשיא אובמה. חזרתי הבייתה ובדקתי מייד במחשב. מסתבר שוונדר קיבל את הכבוד להיות האמן השני שמקבל את פרס גרשווין על מפעל חיים בתחום המוסיקה הפופולארית, שניתן ע"י ספריית הקונגרס האמריקאי.

 כמה מתאים שבדיוק אומבה הוא הנשיא הנבחר. הוא סיפר שאם הוא לא היה מעריץ את סטיבי וונדר מישל (אשתו) לא הייתה יוצאת איתו… הוא העריץ אותו בתור נער, וזכה לתמיכתו הנרחבת במהלך הקמפיין המוצלח שלו. אז ככה כינס ברק חוסיין את כל המכובדים בחדר קטן ואינטימי בבית הלבן, ובקונצרט באווירה ביתית נתן את ההוקרה לסטיבי וונדר.

הפרס המכובד (ע"ש ג'ורג' ואירה גרשווין) ניתן זו הפעם השנייה בסך הכל. האמן הראשון שקיבל את הפרס היה פול סיימון (נשוא לפוסט בפני עצמו). אני מאוד ממליץ לכם לשמוע את כל האמנים שבאו לחלוק כבוד לוונדר בקונצרט המקסים הזה, כולל כמובן סטיבי בעצמו שהעניק ביצועים מקסימים והקפיץ את המכובדים (אי אפשר להישאר אדיש לקצב שלו).

רציתי לחלוק עמכם שני קטעים מקסימים בעיניי. הראשון, מתוך הטכס נערך בבית הלבן, ובו מגיע חתן הפרס מהשנה שעברה, פול סיימון, לשיר שיר של וונדר. הוא מבצע את “If It’s Magic”  בסגנונו הייחודי והמקסים. אני נשבתי בקסמו של הביצוע הזה. ראו והאזינו בעצמכם….

הקטע השני הוא פשוט אחד השירים האהובים ביותר עליי, Lately  :

אז מזל טוב לסטיבי, שאחרי 25 פרסי גראמי, אחד מהם על מפעל חיים, מחזיק עכשיו בעוד תואר מכובד..

(אולי עכשיו סוף סוף יפסיקו הילדים לשאול "ראית את אשתו של סטיבי וונדר ? “)

 

רגע זך

 

הבלוג שלי היום בסימן מוסיקה, רגש ועוד קצת מוסיקה. אני מקווה שאתם בעניין, כי זה מה שבעיקר עבר לי בראש .

קראתי לפוסט היום רגע זך, כי זה מה שקרה לי באחד הערבים החודש. ישבתי עם רותם מול הטלוויזיה וראינו תכנית על שיריו של נתן זך. היה בהחלט מעניין להקשיב לאיש המוזר והמוכשר הזה. מעשן בכבדות, כבד משקל, יושב ומקריא משיריו בכישרון רב ובקול רדיופוני עמוק.

 בכל מקרה אני מספר לכם את זה לא רק בגלל שאני באמת אוהב את שיריו של זך, אלא בגלל שברגע מסוים בתכנית הופיע הטקסט המקסים של השיר "כולנו זקוקים לחסד" ואז נפל לי אסימון שכבר הרבה זמן רציתי שיפול לי. אההה. זה השיר שהיה בפרק סיום העונה של "אמאל'ה" .

אני לא יודע אם כולכם ראיתם את העונה האחרונה של אמאל'ה, סדרת הדרמה המקסימה בכיכובה של אורנה בנאי, אבל אי שם בשלהי דצמבר 2008 העונה הסתיימה, בפרק החתונה של אפרת בכר. והיה לי חקוק בזיכרון שבסצינת הסיום, בתוך כל החגיגות, פתאום היה שיר מוכר בביצוע חדש.

זכרתי שאחרי כמה דקות זיהיתי את הזמר, הלא הוא ישראל בראון, הכוכבון שנולד זה מכבר. ולא זכרתי איזה שיר זה היה. כמה שלא ניסיתי להיזכר – לא הצלחתי. רק זכרתי שזה היה רגע מקסים. יש רגעים כאלו, אתם יודעים, שבהם העורך המוסיקלי מרוויח את לחמו. אני יכול לחשוב על הרבה רגעים כאלו בקולנוע, שפתאום נכנסים כמה צלילים לסרט, וזה מדביק אותך לכיסא, והפה נפתח לרווחה, ואתה שוכח בשביל מה באת ועל מה הסרט הזה בכלל. (כך למשל ניל יאנג בסרט פילדפיה, או סטינג בסוף הסרט "ליאון" אבל יש המון דוגמאות).

אז הנה, דוגמא מקומית ומוצלחת, בסדרת טלוויזיה משלנו. אז כל הכבוד לבר-און על הביצוע המרגש והמחדש , כל הכבוד לאילן וירצברג על הלחן המקסים (הביצוע המקורי הוא כמובן של נורית גלרון, לא להתבלבל, והוא מקסים וכבודו במקומו מונח). וכמובן כל הכבוד והתהילה לנתן זך, שהעניק לי את הרגע הזך ההוא. ( "שיש לכל זה טעם, גם כשהטעם תם…" )

נתן זך

כמובן שהמילים פה לעיונכם, אבל טרחתי גם להוריד את הפרק האחרון של הסדרה, ולחתוך מתוכו את אותה סצינה, והעלתי אותה לרשת, עבורכם – שתוכלו לחלוק איתי את הרגע.

 

כולנו זקוקים לחסד / נתן זך

כולנו זקוקים לחסד,
כולנו זקוקים למגע.
לרכוש חום לא בכסף,
לרכוש מתוך מגע.
לתת בלי לרצות לקחת
ולא מתוך הרגל.

כמו שמש שזורחת,
כמו צל אשר נופל.
בואי ואראה לך מקום
שבו עוד אפשר לנשום.

כולנו רוצים לתת
רק מעטים יודעים איך.
צריך ללמוד כעת
שהאושר לא מחייך,
שמה שניתן אי פעם
לא ילקח לעולם.

שיש לכל זה טעם,
גם כשהטעם תם…
בואי ואראה לך מקום
שבו עוד מאיר אור יום.

כולנו רוצים לאהוב,
כולנו רוצים לשמוח.
כדי שיהיה לנו טוב,
שיהיה לנו כח.

הפוגה קומית

קודם כל אני מודה שאני לא יכול להוריד את העיניים ממיני מיינור אם אני פוגש אותה על הכביש. נראה לי פשוט אוטו כיפי.

הפרסומת הזו תפסה את עיניי . אז הנה , אני חולק אותה איתכם. איזה ביצוע משכנע…(אהבתי מאוד את הקריינים הבריטים). להנאתכם…

נפתלי אלטר

 מכירים ? בשבוע שעבר ראיתי את הבת שלו, רוני אלטר בפרק מתוך הסדרה "לאהוב את אנה". ונזכרתי כמה הוא מוכשר.

התוודעתי לנפתלי אלטר דווקא דרך השירים המוכרים שהוא כתב לאושיק לוי (יונתן סע הבייתה, לא הכרתי אותך מקרוב, טוליק, זכרון יעקב ,  עוד חוזר הניגון ועוד ועוד). אבל נפתח אלטר הלחין עוד כל כך הרבה שירים ("גשם הקשב לנשים" של יעל לוי, "במקום הזה" שהיה שיר הנושא של החיים על פי אגפא ועוד ועוד).

 בעיני , העובדה שרובכם עכשיו מופתעים היא הסימפטום של האלמוניות הבלתי נמנעת של המלחין הלא מבצע. מי שכותב לאחרים, ולא עולה על הבמה, דינו להישאר אלמוני, במידה רבה… מאחורי הקלעים. אם בכל זאת אתם רוצים לדעת איך הוא נראה –הנה טיפ – הוא הש.ג שלא נותן למר חסון להיכנס לבסיס בסרט "גבעת חלפון אינה עונה" , עזרתי לכם ? כן, הוא היה שותף של אסי דיין בכתיבת התסריט לסרט הזה, וגם הלחין את השיר הידוע "תן לשים ת'ראש על דיונה" .

 

 

 

 

 

 

נפתלי אלטר

 

 

אי שם בשנות ה 80 העליזות, היינו נפגשים מידי שישי במסיבות יום הולדת של ילדים בני כיתתנו. אחד הדברים שאהבתי במיוחד במסיבות האלו היה הסרט שהיו מקרינים בסוף המסיבה. באותם ימים הוידאו החל תופס מקום מרכזי בחיים של כולם, וככה יצא שבכל מסיבה שמכבדת את עצמה, אחרי שגמרנו להשתולל ולשחק משחקי שטות לטחון פיתה עם חומוס ומלפפון בחומץ…, זכינו לראות סרט בורקס ישראלי משובח.

באחת מאותן מסיבות הקרינו לנו את הסרט "מלך ליום אחד" . קרוליין לנגפורד, חנן גולדבלט,גבי עמרני אייל גפן ועוד רבים וטובים כיכבו בסרט דרמטי משהו בבימויו של המשוחרר הטרי אסי דיין. תאמינו או לא, זכרתי את הנעימה של הסרט הזה עד היום. וכשחיפשתי אותה ברשת, מצאתי שהמלחין או לא אחר מאשר אותו נפתלי אלטר. איזה יופי של נעימת נושא לסרט. הנה היא פה למענכם. עצמו את העיניים, אין מה לראות, רק להקשיב.

וכן, נראה שהכישרון ממשיך, מאוד אהבתי להקשיב לשירים ראשונים מתוך התקליט של רוני אלטר שייצא לחנויות בקרוב.

אפר ואבק – לא שוקעים

השנה יצא לחנויות התקליט אפר ואבק בהוצאה מחודשת, מהודרת, לאור 20 שנה לפרסומו של המקור. שני דיסקים, האחד מכיל את התקליט המקורי, והשני מכיל הקלטה של התכנית שהובילה ליצירת התקליט הזה – התכנית "בגלל המלחמה ההיא" שהוקלטה בגלי צה"ל ב 1986 . קראתי על זה באינטרנט, והזמנתי . חנצ'ה הביאה לי את הדיסק בביקורה האחרון בקנדה.

 

 

 

 

 

 

אפר ואבק - עטיפת התקליט

 

 

שמרתי אותו סגור, בכוונה או שלא בכוונה, כאילו ידעתי למה אני מחכה. בשבוע שעבר , קצת אחרי יום השואה, פתחתי אותו, ולקחתי אותו איתי לאוטו, להקשיב לו בדרכים. קודם הקשבתי לדיסק המקורי. איפה שהוא בבית, בארגזים שמחכים לי, יש לי את הקלטת שקניתי בחנות, אי שם בסוף שנות ה 80. הכרתי כמובן את כל השירים, והתרגשתי לשמוע אותם שוב מהתחלה ועד הסוף.

 התקליט הזה שהפך במרוצת השנים להיות אחד האלבומים המוערכים ביותר במוזיקה הישראלית הוא באמת יצירה מיוחדת, והוא באמת לא תקליט שואה. הוא תקליט מגוון שמכיל פופ ורוק ויווני וישראלי ובעיקר פוליקר וגלעד.

 אחר כך, בדרך חזרה הבייתה העזתי והקשבתי לתכנית הדוקומנטרית "בגלל המלחמה ההיא" . התכנית הוקלטה כמשדר מיוחד של גלי צה"ל לקראת יום השואה (1986 כאמור) והעורכת הזמינה לאולפן את פוליקר וגלעד כדי לשוחח על ההתבגרות כדור שני לניצולים.

מה אומר לכם ? התרגשתי עד דמעות. בתכנית מרואיינים גם ההורים של פוליקר, ואמא של גלעד. הסיפורים מצמררים ובלתי נתפסים. אחרי שאמא של יעקב גלעד מספרת על החבר שלה, אברם,  במחנה אושוויץ, שמצייד אותה בבקבוק דבש מלאכותי , חלב חם וקצת סיגריות ואומר לה שבקרוב הם שוב ייפגשו (מדובר בסוף המלחמה, לפני שחרור המחנה בידי בנות הברית) , ואיך היא שוב לא ראתה אותו מעולם… פתאום מתחילים הצלילים של הבוזוקי למלא לי את האוטו, ופוליקר שר את "עיניים שלי" ופתאום אני מבין את השיר הזה אחרת לגמרי.

האמת  ? ישבתי לי בפונטיאק , כלוא בפקק תנועה על ה 427 , והדמעות זלגו. זה היה הדבר הכי אמיתי שקרה לי ביום השואה הזה. יותר מכל טקס זיכרון או צפירה.  מתנצל על הכבדות שנפלה על הפוסט הזה, אבל זה ישב לי שם, והייתי צריך לכתוב את זה.

לסיכום – תמצאו את הזמן להקשיב שוב לאפר ואבק.  השיר אפר ואבק, אגב נכתב על ידי גלעד על מסעה של אימו חזרה לפולין, שנים רבות אחרי השואה לביקור במחנות. 

מה נסגר עם ניקה ?

אני מנחש שזה לא מעסיק את רובכם. אבל לי זה קרה. שוב באוטו, שוב בדרך לעבודה.

 פתאום עברה לי מחשבה בראש – מה קורה עם ניקה קוסטה  ?  האמת היא שאני כן מצליח לשחזר למה חשבתי עליה. שמעתי את השיר Someone to watch over me  ונזכרתי שהיא שרה אותו. הייתה לי הקלטת המקורית כמובן. אי שם בתחילת שנות השמונים.

למעשה ב 1981 הקליטה קוסטה את להיטה הידוע Out there on my own  כשהיא בת 9 שנים, לא יותר. היא הייתה ילדת פלא שכזו. בת למפיק מוסיקלי ידוע ( דון קוסטה) שבגיל 9 כבר שרה על מדשאת הבית הלבן עם פרנק סינטרה, תארו לכם. בכל מקרה השיר הידוע שלה היה מתוך המחזמר Fame   בכלל, אבל בביצוע שלה הוא זכה להצלחה מסחררת , כבש את מצעדי הפזמונים באירופה כולה, ונשאר שם בצמרת שבועות ארוכים.

 וכן, גם לכפר סבא הוא הגיע השיר הזה. ואני זוכר כמעט בעצבות את הקליפ שלו. חשבתי שהילדה המסכנה נשארה לבד בבית, ומתגעגעת לאבא שלה או משהו כזה. רק היום אני מבין שהילדה מצולמת באולפן הקלטות, ואבא שלה מסתכל עליה דרך הזכוכית של חדר הבקרה… 

אז הסקרנות כבר אוכלת אתכם ? היא לא נשארה קטנה ומתוקה, זה בטוח.

היא גדלה, המשיכה לשיר, הוציאה מספר אלבומים, אבל לא ממש עלתה על הגל. בחיפוש אחר קליפ עדכני שלה, גיליתי, למבוכתה, שהיא הופיעה בתכנית בידור איטלקית, התלבשה כמו שהאיטלקים אוהבים שהנשים מתלבשות בטלוויזיה שלהם, ומה היא שרה ? ניחשתם נכון. קצת מביך… נו טוב, לא הבטחתי לכם גן של שושנים, פשוט רציתי שתדעו מה קורה עם ניקה. שלא תדאגו.

 לזכותה ייאמר – מאוד אבהתי את השירים שהיא הקליטה בתור ילדת פלא, את זה אף אחד לא ייקח ממנה. פשוט לפעמים צריך לדעת מתי להפסיק, אני מניח.

אלה, אלה – אין עליה

בתא ככפות שבאוטו שלי נמצא, כמעט באופן קבוע אוסף כפול של אלה פיצ'ג'רלד. האישה הזו היא מלכת הג'אז הווקאלי, והרפרטואר שלה עשיר בערך כמו של פרנק סינטרה. אני גאה לומר שהצלחתי להדביק את יואבי באחד השירים. יש ביצוע מקסים של אלה לשיר Blue Moon   והשמעתי לו אותו בדרך לגן.

Ella

כהרגלי גם הסברתי לו מי שרה את השיר, והראתי לו תמונה שלה. למחרת בבוקר בדרך לגן הוא כבר ביקש "אפשר את השיר של אלה ? " אני כמובן נמס באותו רגע.

אז לסיום הפוסט המוזיקלי משהו הזה אני משמיע לכם את אותו ביצוע ממש. אלה בהופעה חיה, מקבלת בקשה מהקהל לשיר את Blue Moon שהיה בראש מצעדי הפזמונים באותם ימים (השיר המקורי נכתב ב 1934 לסרט הוליוודי בכלל). אלה לא מתבלבלת ומתחילה לאלתר ביצוע משלה לשיר. היופי הוא להקשיב לאלתורים שלה, גם ווקאלית וגם במילים. פשוט כיף.

אז למקרה שגם אתם רוצים להתמכר קצת – הנה אלה, בקובץ אודיו בלבד.

 

 

                  להשתמע ביוני, 

                                                        עומר