היי לכם, יקרים

הנה אנחנו שוב בחודש יוני. בשנה שעברה קראתי לפוסט שלי “כל קיץ קורה דבר מה” . איכשהו אני לא ממש יכול להכריז על הזמן הזה כקיץ. כן, מזג האויר הקנדי לא מפסיק להפתיע. מסתבר שיש שנים שהקיץ פשוט מאחר לבוא, לפעמים עד כדי כך מאחר, שעד שהוא כבר מגיע, איפשהו באוגוסט, הוא כבר חולף לו בתחילת ספטמבר וכך יוצא שכמה מליוני קנדים נותרים מאוכזבים עם בגדי הים בארון, ציוד המחנאות המשוכלל כמעט שלא משתפשף, והסירה באגם לא ממש זוללת דלק.

אתם לא באמת חושבים שאני מתלונן על התאחרות הקיץ, נכון ? הרי ממש לא יחסר לי הקיץ. כשנחזור לארץ יהיו לנו עוד כמה חודשי קיץ טובים, אז מה בוער ? בינתיים אני ממשיך לצאת לעבודה לבוש בחולצה ארוכה, נהנה לנהוג עם חלון פתוח, ולשתות קפה של בוקר באוויר הצח. בלי מזגנים בכלל. ..

אח, קנדה, עוד לא עזבנו, ואני כבר מתגעגע. איזו מדינה מקסימה. יום העצמאות הקנדי מתקרב (1 יולי) והחנויות כבר מתמלאות בדגלים, כוסות, כיסאות פיקניק ושאר טובין צבועים באדום לבן ומעוטרים בעלה המייפל. אני מקווה שנצליח להגיע לדאון טאון השנה לחזות במופע הזיקוקים המסורתי, ככה שיהיה למזכרת, כי אף פעם לא באמת הצלחנו להגיע לזה.

ובכל זאת, הספירה לאחור לקראת החזרה לארץ ממשיכה, ומדד ההתרגשות עולה. הבית נכנס כבר למצב של סדרים, מכירות, אריזות, וכולם כבר מרגישים עם חצי רגל בארץ הקודש. כיף.

אני מבטיח לעצמי שאכתוב בלוג סיכום הרילוקיישן, ואני דוחה את זה ברשותכם לחודש הבא.

ימים של אלופים

היום יום חמישי, קצת אחרי 11 בלילה. אני שקוע בצפייה במשחק ה 4 בסדרת הגמר של ה NBA.

אני נהנה מכל רגע. מריע ללייקרס, אותה קבוצה שהייתה הפייבוריטית שלי אי שם בשנות ה80 במאבקים הנצחיים נגד בוסטון סלטיקס. אני חייב להודות שזה לא קל. הימים האלו של תחילת הקיץ גדושים באירועי ספורט, ובתור חובב של חלק מהם, אני מוצא עצמי נאלץ לוותר על הרבה דברים אחרים (שעות שינה למשל) כדי לא לפספס.

אם לציין את החשובים שבהם – סדרות הגמר של ה NBA (שמסתכמות במשהו כמו 40 משחקים בחודש) וכמובן טורניר הטניס הרולאן גרוס.

איזו חוויה זו הייתה. ביום ראשון האחרון, 7 יוני, התלבשתי לצאת לחדר כושר, פתחתי את הטלוויזיה, ופתאום הבנתי שהגמר הגדול התחיל. רוג’ר פדרר משחק בגמר נגד סונדרלינג, הקרחון השבדי התורן, ויש לו (לפדרר) הזדמנות לעשות הסטוריה, להשיג תואר גרנד סלאם 14, ולהיות הראשון שעושה את זה וגם מנצח בצרפת ברולאן גרוס (פיט ספרס הגיע רק לחצי גמר בטורניר הזה).

אני אנסה לקצר – הוא ניצח.

ישבתי לי בסלון לבד, רותם כבר יצאה עם הילדים לקרטה, ואני לא זזתי מהמסך עד לנקודה האחרונה, עד שראיתי אותו עושה הסטוריה. מה אומר לכם ? ישבתי עוד דקות ארוכות אחרי המשחק ,ראיתי את הטכס, הנאומים הראיונות איתו, ולא הפסקתי להתרגש הרבה אחרי שהמשחק נגמר.

פדרר הוא דוגמה ומופת בשבילי לא רק לטניסאי ענק, אלא גם כספורטאי ואישיות. מי היה מאמין שאחרי שהוא הפסיד 3 שנים ברציפות בגמר של הטורניר המתיש הזה, הוא יצליח לחזור לגמר רביעי רצוף , וגם לקטוף את הגביע? \

שנה שעברה צפיתי בגמר וראיתי את פדרר ממרר בבכי בטכס הסיום. כל כך קשה ומייאש לרצות משהו כל כך, לעבוד קשה, להגיע קרוב מאוד, ולא להצליח. שוב ושוב הוא ניסה, ולא הצליח. ספרדי צעיר ונחוש לא נתן לו (נדאל)

והנה, הנחישות וההתמדה הוכיחו את עצמן. אני רוצה לחלוק עמכם את הרגעים המרגשים האלו שמזכירים לי כל פעם מחדש למה אני כל כך אוהב ספורט.

ולאוהבי הטניס שבינכם – איזה יופי של דרופ שוט הוא פיתח לעצמו, רוג’ר, אה ? עשרות נקודות הדרופ שוט הזה הביא לו. מקסים.

כמה הוא בכה כשהוא זכה בנקודה האחרונה, כמה הוא התייפח כשהדגל (שוויץ) התנוסס . תראו את הקליפ הזה. ימים של אלופים.

חשבתי להתנצל בפני הקוראות (ואו הקוראים?)  מבינכן שלא ממש מבינות על מה כל הקשקושים שלי בפסקה הקודמת, אבל החלטתי שאין צורך. זה בלוג שלי, והוא נקרא “מחשבות ואפשרויות” . אז חשבתי על פדרר והייתה לי אפשרות לפרסם את זה בבלוג שלי, OK ?

ממשיכים ?

גברים ממאדים

 אולי בהמשך ישיר – נתקלתי השבוע בתמונה הזו. כמה כבר נכתב על ההבדלים בין גברים לנשים ? ספרים, מאמרים, סרטים ופה מישהו ניסה לפשט את זה ובתמונה אחת למצות את ההבדלים באופן הפעולה שלנו. אני אהבתי.

ללא מילים

 

מפליטת פה לפליטת כדור 

מה לעשות שהבלוג שלי הוא לא ממש טור יומי. אז ככה יוצא שלפעמים אני כותב את מחשבותיי על נושאים שכבר נטחנו עד דק בתקשורת.

כן, בכל זאת אני מתכוון להגיד משהו על פרשיית טופז הידועה לשמצה. אני לא אגיד הרבה, רק שפעם פעם, הייתי בכיתה ג’ או ד’ אני חושב ודודו התפרסם מאוד בתכניתו “פליטת פה” וממש הצחיק אותי.

לא רק אותי, מדינה שלמה (כך נדמה לי) הכירה בעל פה את “משה והאורנג’דה” . הייתה לי קלטת עם המערכונים כולם, וזה היה יפה, וכמעט תמים. שום סימן לדודו השחצן המטורף שהתגלה לא הרבה שנים אחר כך, עם עליית ערוץ 2. אני כן יודע לספר שבשיאו כבר ממש לא סבלתי אותו.

התכנית המצליחה שלו הייתה מטופשת ורדודה בעיניי, ואפילו הדבר היחיד שעוד חשבתי שהוא יודע לעשות טוב ( מערכונים) הפך לסיפורי בדיחות גסות וישנות בפריים טיים. זהו , שם נגמר הרומן שלי עם דודו, וכל הפרשייה המדומיינת שנחשפה לאחרונה היא סתם עוד פרק עצוב (ולא כל כך מפתיע) בסיפור הזה.

אני בכלל רציתי לכתוב על היבט אחר בפרשייה הזו  -והיא הגיבוי המלא של החברים לעולם הבידור לה הוא זכה, שלא בצדק, כך מסתבר.

כן, הרבה חברים, ובינהם גם עיתונאים , נאלצו “לאכול את הכוכע ” כשהתחוור שבעצם הוא ממש אשם. כמה יצאו להגנתו, כמה כתבו בטור השבועי שלהם שהמעצר שלו הוא טעןות חמורה.

אותי בכלל מטריף העו”ד שלו. תמיד עו”ד הפליליים מתייצבים בחדשות ביום המעצר, מכחישים מייד כל אשמה של מרשם, ומביעים תמיהה ופליאה על התנהלות המשטרה בפרשה, הם כבר מתכננים להגיש תלונה כנגד ההחלטת לעצור את החשוד.

הפעם היה זה עו”ד ציון אמיר. אני יודע שמשלמים לו כסף טוב מאוד להגיד את הדברים האלו, וזה תפקידו להגן על מרשו, אבל האם אין בו טיפה של כבוד גם לאמת ? למה כשמתברר שלמעשה מרשו אשם בריבוע, הוא לא מוצא לנכון לדבר  ?

הרי אם המשטרה לא הייתה מבצעת את המעצר ה”תמוה” במקרה הזה, מי יודע אם לא הייתה כבר נרצחת גרושתו המסכנה, או אברי גלעד, צביקה הדר, ארז טל או שאר מסומנים ? (מישהו כבר שאל לאן נעלם גולו בשנים האחרונות ? )

בקיצור, אני כנראה תמים, ולא מבין הרבה בפלילים אבל נראה לי מוזר שתמורת כסף האנשים האלו שוכחים כל נאמנות לאמת ולצדק. מוזר…

 

** חשבתי לשים פה קישור לסרטון של דודו מהימים הטובים שלו, אבל התחרטתי (איך הייתה אומרת פה הגברת דקלה בודפיקה ? “די צ’ימי, לא יאה, לא יאה….)

Beat the Beatbox

 

שמעתם כבר על ביט-בוקסינג ? זהו שמו של טרנד, לא ממש חדש, שנולד מתוך תרבות ההיפ-הופ האדירה.

זהו שם של אמנות הפקת קצב ואפקטים באמצעות הקול האנושי בלבד. פה, שפתיים, לשון, ומיתרי הקול. מותר גם לשלב שירה.

אז הנה לכם, דוגמא לרמה המדהימה שאפשר להגיע אליה. האמת – לא האמנתי בהתחלה, זה מדהים בעיניי. רוב החבר’ה המצליחים הם גם מתופפים , ואפשר לראות שהם ממש רואים את התופים בעיני רוחם כשהם מדקלמים את הגרוב שלהם.

בחרתי להראות לכם דווקא את דאיצ’י, יפני בן 18 שמנסה לתפוס מקום של כבוד בקהילת הביט בוקס. יש מנוסים ממנו, יש טובים ממנו, אבל הבחור הזה עושה את זה בקוליות משכנעת וכמעט מבלי לזוז. אז תגבירו את הוליום, השענו לאחור ותיכנסו לביט בוקס.

מי שאוהב – יש המון המון קטעים נוספים ברשת , רק להקליק ולהקשיב.

 

כשמסבירים לי מהר, אני מבין מהר

 

אתם יודעים שאני בעסקי ההדרכה, נכון ? איך להסביר למישהו משהו שהוא לא ידע קודם היא האמנות שעומדת בבסיסה של התורה והתעשייה שבה אני עוסק רוב חיי. ואכן, זה לא תמיד פשוט. יש כל כך הרבה שיטות ומתודולוגיות ללמד : לימוד פרונטלי, בקריאה, בתרגול, תוך כדי עבודה, סימולציוה וכו’ וכו’.

בסופו של דבר יש שני דברים שמעניינים אותנו במבחן התוצאה – האם הצלחנו ? האם המודרך יודע עכשיו משהו שהוא לא ידע קודם, ויש עוד משהו חשוב, איך הוא מרגיש ? איך הוא הרגיש בזמן הלמידה ? האם זה היה משעמם ? האם הוא היה צריך להתאמץ מאוד כדי להבין? כדי להצליח ? וכו’.

למה אני מספר לכם את כל זה ? כי באחד השבועות הגעתי, לגמרי במקרה לסרטון הדרכה קצר שהסביר לי את המשבר הכלכלי ב 5 דקות של סרטון פלאש (אנימציה) פשוט, בלווי קריין מקצועי ונעים. חקרתי קצת אודות החברה שייצרה את הסרטון. שמה Common Craft. הקימו אותה זוג אמריקאים צעירים שנפגשו באוניברסיטה בסיאטל. סאשי (במקור מהוואי) ולי שמקריין את הסרטונים בכישרון רב.

הם ניהלו פורום באינטרנט בנושאים טכנולוגיים, ופתאום עלה הצורך להסביר לקוראי הפורום מה ז ה RSS. אז לי החליט ליצור סרטון הדרכה קצר בשם RSS in Plain Enlgish  וכך התחיל הסיפור.

מאז יצרו לי וסאשי עוד סרטונים רבים בתחומים שונים (טכנולוגיה, כלכלה, אקולוגיה) והצליחו למכור את שירותי ההדרכה הייחודיים שלהם לחברות גדולות ומכובדות.  באתר שלהם הם כותבים בפשטות Our Product is explanation וזה מדגים את העצמה של הסגנון שלהם.

הם באמת יודעים להסביר נושאים שונים בצורה פשוטה ועניינית. בסופו של סרטון כזה אתה גם מבין, וגם בעצם מרגיש שלא ממש סבלת או התעמצת כדי ללמוד. אז הנה לכם, דוגמא מבית היוצר של Common Craft , ממש כמו שכתבתי בכותרת – מסבירים מהר, ומבינים מהר. מי שמעוניין לראות עוד, מוזמן לעיין באתר שלהם פה

בתור דוגמא, בחרתי בסרטון שהוכן לאחרונה עבור האתר הפופולארי מאוד Twitter. אזה תרוויחו שתי ציפורים במכה אחת  – תוכלו גם ללמוד משהו על אחת התופעות המתפתחות ביותר באינטרנט, וגם להתרשם משיטת ההסברה של Common Craft.

להיות חיפושית לרגע 

איך שאני אוהב משחקי וידאו. אני גיימר בנפשי. כבר כתבתי פה בעבר על מכונת החלומות שלי ( הפלייסטישן הנייד שקיבלתי ליום הולדתי לפני שנה ומאז לא נפרדנו).

 יום אחד שי (בתי היקרה) ראתה אותי משחק ושאלה אותי מה זה המשחק הזה ? מלחמת הכוכבים, עניתי לה. מה, אתה אוהב Star Wars  ? זה של ילדים. יש לי חברים בכיתה שאוהבים את זה. נכון, אמרתי, אבל זה לא רק לילדים. לגברים אין ממש גיל.

אני חושב שרוב הגברים נשארים אינפנטיליים במידה כזו או אחרת, אבל אני לא רוצה להכליל. נניח שבעיקר היפנים, וגם אני. במידה הנכונה כמובן.

אז כן, אני מאוד אוהב לשחק, וזו בריחה מקסימה מהמציאות (לא פחות כיף מאשר לראות גמר של הרולאן גרוס למשל). אז בתור גיימר חובב אני גם נכנס מידי פעם לחנויות של משחקי וידאו, וגם מתרגש כשמתפרסם משחק חדש.

למי שעוד לא יודע, תעשיית משחקי הוידאו היא תעשיית הבידור הגדולה בעולם, עם מחזורי מכירות שעברו מזמן את תעשיית הסרטים של הוליווד. כן, וכשיש כסף גדול, יש משחקים בהתאם. בתערוכת E3 האחרונה שהתקיימה לפני כשבועיים השיקו יצרניות המשחקים הגדולות כמה משחקים חדשים, ואני רציתי לחלוק אתכם את התרגשותי מהמשחק החדש של Rock Band – The Beatles –

בדומה למשחקי =Guiar Hero , Rock Band ואחרים בסדרה, המשתתפים מנגנים בגיטרה תופים ושרים בכלים אלקטרוניים המחוברים לקונסולת המשחקים, ומרגישים חלק ממש אמיתי במה שמתרחש על המסך.

המשחקים האלו הם הצלחה מסחררת, ואני בטוח שהגרסה הזו, שמאפשרת לשחקנים להיכנס לנעליהם של ארבעת המופלאים מליברפול, תשבור שיאי מכירות ופופולאריות. אני לא אכביר במילים, אני רוצה להמליץ לכם לראות את הסרטון הבא, שמראה סצינות מתוך המשחק. איזה כיף זה נראה…. תהנו מהשירים.

 

איזה יופי  – נכון ? אם זה נראה לכם שטותי, נסו פעם אחת להחזיק גיטרה כזו מפלסטיק, ולהיכנס למשחק. לא תרצו לצאת….

 

D.A.D

 

ראשי התיבות DAD  במקרה של הבלוג שלי היום הם עבור David After Dentist – עוד אגדת יו טיוב שאני תמיד נהנה לסקר בבלוג שלי

David  הוא ילד בן 7 שנאלץ לעבור הליך של עקירת שן. כשהוא יצא מרופא השינים אביו הבחין במצב הרוח הממוסטל של הילד (בגלל חומרי ההרדמה / טשטוש) , ומייד שלף מצלמת וידאו קטנה והחל לתעד את המלמולים שלו (אני , אגב, הייתי עושה אותו דבר בדיוק).

אני לא חושב שאותו אבא שיער בנפשו שפחות מחדשיים אחר כך, הסרטון שהוא העלה ליו טיוב יזכה ליותר מ 22 מיליון צפיות. אז באמריקה כמו באמריקה, הסרטון כבר הפך לשם עם ראשי תיבות (ראו הכותרת) ואביו מיהר לפתוח אתר באינטרנט הנושא את אותו השם, וכן, גם למכור באתר הזה טי שירטס – אני בטוח שהולך לו לא רע…

אז הנה הוא, להנאתכם, אם עוד לא צפיתם בו – דויד הקטן והממוסטל משהו. חמוד.

 

לסיום – קצת חווה

אני פשוט מת על השיר הזה. אז אני מקווה שלא אכפת לכם קצת שחור לבן. גם הסאונד לא משהו, אבל הקסם מצליח לעבור את המסך הקטן והרמקולים הצרודים בלפטופ שלי. את חרותי הוא שיר שכתב בצרפתית (וגם הלחין) ג’ורג’ מוסטקי. על הנוסח העברי המקסים חתום יורם טהר לב.

 שני בני דודים יקרים לי מאוד (עידן ותומר) מתחתנים בקרוב. לקראת היום המרגש שלהם אני מקדיש להם את השיר המקסים הזה. במיוחד את השורות המסיימות שלו : 

בגדתי בך חירותי הטובה

אל הכלא פסעתי בצער

אל הכלא החם אשר שמו אהבה

נאספתי כמו נער

וסוהרת יפה בתנועה רחבה

נעלה את השער.

 

אני מאחל לכם שהות מקסימה ונעימה בכלא החם אשר שמו אהבה. תאמינו לי – אין כמוהו…

בברכת חכו לי ביולי –

 

עומר.

 

שלומות, חברים וקוראים.

איזה כיף,  שוב הגיע היום הזה שבו יש לי גם את הזמן וגם את הכוח לשבת לכתוב קצת. אני מגלה שיש פה כבר איזו כרוניקה של כתיבה שמסתמנת. כמה ימים אחרי שאני מפרסם רשומה, אני נהנה לחזור ולקרוא אותה שוב, ובעיקר לבדוק אם קיבלתי תגובות.

אחר כך, מתחילים לעלות לי רעיונות לרשומה הבאה, אז אני רושם לי בצד, שלא לשכוח על מה רציתי לכתוב. אחרי שבועיים שלושה כבר ממש בא לי לכתוב, אבל אין לי כוח או זמן. ואז מתחיל המרדף אחרי שעת הזהב. השעה שבה גם יהיה לי זמן פנוי, וגם את האנרגיה הדרושה. והנה היא הגיעה. היום יום שבת, קצת לפני חצות, ואני ער, עירני ואנרגטי מספיק בשביל לשבת לכתוב.

ברקע מתנגן הדיסק החדש של אתי אנקרי, משירי יהודה הלוי. כן, גם אתי אנקרי במוד של לחזור לשורשים. אני כל כך אוהב את הקול שלה, ואת ההפקה המוסיקלית שאני כבר נהנה. לא משתגע מהטקסטים של יהודה הלוי (יסלחו לי גאוני וגדולי ספרד לדורותיהם) אבל השירה מאוד נעימה לי.

ונפתח בסטיבי הקסום

סטיבי וונדר הוא מקסים. הנה אמרתי את זה, הבחור הזה שכל בדיחות העיוורים של העולם נפלו על ראשו, הוא אמן בחסד. מוזיקאי מדהים. אני מאוד אוהב את השירים שלו, את הקול שלו, את המפוחית שלו ואת רוב הדברים שהוא הקליט בקריירה המפוארת שלו.

 אז מה מביא אותי לכתוב עליו ? ממש לא מזמן הייתי בחדר כושר, ופתאום בזוית העין, על מרקע טלויזיה קטן,  ראיתי משהו שנראה כמופע מאוד מכובד שבו סטיבי מקבל פרס הוקרה מיוחד מלא פחות מאשר הנשיא אובמה. חזרתי הבייתה ובדקתי מייד במחשב. מסתבר שוונדר קיבל את הכבוד להיות האמן השני שמקבל את פרס גרשווין על מפעל חיים בתחום המוסיקה הפופולארית, שניתן ע”י ספריית הקונגרס האמריקאי.

 כמה מתאים שבדיוק אומבה הוא הנשיא הנבחר. הוא סיפר שאם הוא לא היה מעריץ את סטיבי וונדר מישל (אשתו) לא הייתה יוצאת איתו… הוא העריץ אותו בתור נער, וזכה לתמיכתו הנרחבת במהלך הקמפיין המוצלח שלו. אז ככה כינס ברק חוסיין את כל המכובדים בחדר קטן ואינטימי בבית הלבן, ובקונצרט באווירה ביתית נתן את ההוקרה לסטיבי וונדר.

הפרס המכובד (ע”ש ג’ורג’ ואירה גרשווין) ניתן זו הפעם השנייה בסך הכל. האמן הראשון שקיבל את הפרס היה פול סיימון (נשוא לפוסט בפני עצמו). אני מאוד ממליץ לכם לשמוע את כל האמנים שבאו לחלוק כבוד לוונדר בקונצרט המקסים הזה, כולל כמובן סטיבי בעצמו שהעניק ביצועים מקסימים והקפיץ את המכובדים (אי אפשר להישאר אדיש לקצב שלו).

רציתי לחלוק עמכם שני קטעים מקסימים בעיניי. הראשון, מתוך הטכס נערך בבית הלבן, ובו מגיע חתן הפרס מהשנה שעברה, פול סיימון, לשיר שיר של וונדר. הוא מבצע את “If It’s Magic”  בסגנונו הייחודי והמקסים. אני נשבתי בקסמו של הביצוע הזה. ראו והאזינו בעצמכם….

הקטע השני הוא פשוט אחד השירים האהובים ביותר עליי, Lately  :

אז מזל טוב לסטיבי, שאחרי 25 פרסי גראמי, אחד מהם על מפעל חיים, מחזיק עכשיו בעוד תואר מכובד..

(אולי עכשיו סוף סוף יפסיקו הילדים לשאול “ראית את אשתו של סטיבי וונדר ? “)

 

רגע זך

 

הבלוג שלי היום בסימן מוסיקה, רגש ועוד קצת מוסיקה. אני מקווה שאתם בעניין, כי זה מה שבעיקר עבר לי בראש .

קראתי לפוסט היום רגע זך, כי זה מה שקרה לי באחד הערבים החודש. ישבתי עם רותם מול הטלוויזיה וראינו תכנית על שיריו של נתן זך. היה בהחלט מעניין להקשיב לאיש המוזר והמוכשר הזה. מעשן בכבדות, כבד משקל, יושב ומקריא משיריו בכישרון רב ובקול רדיופוני עמוק.

 בכל מקרה אני מספר לכם את זה לא רק בגלל שאני באמת אוהב את שיריו של זך, אלא בגלל שברגע מסוים בתכנית הופיע הטקסט המקסים של השיר “כולנו זקוקים לחסד” ואז נפל לי אסימון שכבר הרבה זמן רציתי שיפול לי. אההה. זה השיר שהיה בפרק סיום העונה של “אמאל’ה” .

אני לא יודע אם כולכם ראיתם את העונה האחרונה של אמאל’ה, סדרת הדרמה המקסימה בכיכובה של אורנה בנאי, אבל אי שם בשלהי דצמבר 2008 העונה הסתיימה, בפרק החתונה של אפרת בכר. והיה לי חקוק בזיכרון שבסצינת הסיום, בתוך כל החגיגות, פתאום היה שיר מוכר בביצוע חדש.

זכרתי שאחרי כמה דקות זיהיתי את הזמר, הלא הוא ישראל בראון, הכוכבון שנולד זה מכבר. ולא זכרתי איזה שיר זה היה. כמה שלא ניסיתי להיזכר – לא הצלחתי. רק זכרתי שזה היה רגע מקסים. יש רגעים כאלו, אתם יודעים, שבהם העורך המוסיקלי מרוויח את לחמו. אני יכול לחשוב על הרבה רגעים כאלו בקולנוע, שפתאום נכנסים כמה צלילים לסרט, וזה מדביק אותך לכיסא, והפה נפתח לרווחה, ואתה שוכח בשביל מה באת ועל מה הסרט הזה בכלל. (כך למשל ניל יאנג בסרט פילדפיה, או סטינג בסוף הסרט “ליאון” אבל יש המון דוגמאות).

אז הנה, דוגמא מקומית ומוצלחת, בסדרת טלוויזיה משלנו. אז כל הכבוד לבר-און על הביצוע המרגש והמחדש , כל הכבוד לאילן וירצברג על הלחן המקסים (הביצוע המקורי הוא כמובן של נורית גלרון, לא להתבלבל, והוא מקסים וכבודו במקומו מונח). וכמובן כל הכבוד והתהילה לנתן זך, שהעניק לי את הרגע הזך ההוא. ( “שיש לכל זה טעם, גם כשהטעם תם…” )

נתן זך

כמובן שהמילים פה לעיונכם, אבל טרחתי גם להוריד את הפרק האחרון של הסדרה, ולחתוך מתוכו את אותה סצינה, והעלתי אותה לרשת, עבורכם – שתוכלו לחלוק איתי את הרגע.

 

כולנו זקוקים לחסד / נתן זך

כולנו זקוקים לחסד,
כולנו זקוקים למגע.
לרכוש חום לא בכסף,
לרכוש מתוך מגע.
לתת בלי לרצות לקחת
ולא מתוך הרגל.

כמו שמש שזורחת,
כמו צל אשר נופל.
בואי ואראה לך מקום
שבו עוד אפשר לנשום.

כולנו רוצים לתת
רק מעטים יודעים איך.
צריך ללמוד כעת
שהאושר לא מחייך,
שמה שניתן אי פעם
לא ילקח לעולם.

שיש לכל זה טעם,
גם כשהטעם תם…
בואי ואראה לך מקום
שבו עוד מאיר אור יום.

כולנו רוצים לאהוב,
כולנו רוצים לשמוח.
כדי שיהיה לנו טוב,
שיהיה לנו כח.

הפוגה קומית

קודם כל אני מודה שאני לא יכול להוריד את העיניים ממיני מיינור אם אני פוגש אותה על הכביש. נראה לי פשוט אוטו כיפי.

הפרסומת הזו תפסה את עיניי . אז הנה , אני חולק אותה איתכם. איזה ביצוע משכנע…(אהבתי מאוד את הקריינים הבריטים). להנאתכם…

נפתלי אלטר

 מכירים ? בשבוע שעבר ראיתי את הבת שלו, רוני אלטר בפרק מתוך הסדרה “לאהוב את אנה”. ונזכרתי כמה הוא מוכשר.

התוודעתי לנפתלי אלטר דווקא דרך השירים המוכרים שהוא כתב לאושיק לוי (יונתן סע הבייתה, לא הכרתי אותך מקרוב, טוליק, זכרון יעקב ,  עוד חוזר הניגון ועוד ועוד). אבל נפתח אלטר הלחין עוד כל כך הרבה שירים (”גשם הקשב לנשים” של יעל לוי, “במקום הזה” שהיה שיר הנושא של החיים על פי אגפא ועוד ועוד).

 בעיני , העובדה שרובכם עכשיו מופתעים היא הסימפטום של האלמוניות הבלתי נמנעת של המלחין הלא מבצע. מי שכותב לאחרים, ולא עולה על הבמה, דינו להישאר אלמוני, במידה רבה… מאחורי הקלעים. אם בכל זאת אתם רוצים לדעת איך הוא נראה –הנה טיפ – הוא הש.ג שלא נותן למר חסון להיכנס לבסיס בסרט “גבעת חלפון אינה עונה” , עזרתי לכם ? כן, הוא היה שותף של אסי דיין בכתיבת התסריט לסרט הזה, וגם הלחין את השיר הידוע “תן לשים ת’ראש על דיונה” .

 

 

 

 

 

 

נפתלי אלטר

 

 

אי שם בשנות ה 80 העליזות, היינו נפגשים מידי שישי במסיבות יום הולדת של ילדים בני כיתתנו. אחד הדברים שאהבתי במיוחד במסיבות האלו היה הסרט שהיו מקרינים בסוף המסיבה. באותם ימים הוידאו החל תופס מקום מרכזי בחיים של כולם, וככה יצא שבכל מסיבה שמכבדת את עצמה, אחרי שגמרנו להשתולל ולשחק משחקי שטות לטחון פיתה עם חומוס ומלפפון בחומץ…, זכינו לראות סרט בורקס ישראלי משובח.

באחת מאותן מסיבות הקרינו לנו את הסרט “מלך ליום אחד” . קרוליין לנגפורד, חנן גולדבלט,גבי עמרני אייל גפן ועוד רבים וטובים כיכבו בסרט דרמטי משהו בבימויו של המשוחרר הטרי אסי דיין. תאמינו או לא, זכרתי את הנעימה של הסרט הזה עד היום. וכשחיפשתי אותה ברשת, מצאתי שהמלחין או לא אחר מאשר אותו נפתלי אלטר. איזה יופי של נעימת נושא לסרט. הנה היא פה למענכם. עצמו את העיניים, אין מה לראות, רק להקשיב.

וכן, נראה שהכישרון ממשיך, מאוד אהבתי להקשיב לשירים ראשונים מתוך התקליט של רוני אלטר שייצא לחנויות בקרוב.

אפר ואבק – לא שוקעים

השנה יצא לחנויות התקליט אפר ואבק בהוצאה מחודשת, מהודרת, לאור 20 שנה לפרסומו של המקור. שני דיסקים, האחד מכיל את התקליט המקורי, והשני מכיל הקלטה של התכנית שהובילה ליצירת התקליט הזה – התכנית “בגלל המלחמה ההיא” שהוקלטה בגלי צה”ל ב 1986 . קראתי על זה באינטרנט, והזמנתי . חנצ’ה הביאה לי את הדיסק בביקורה האחרון בקנדה.

 

 

 

 

 

 

אפר ואבק - עטיפת התקליט

 

 

שמרתי אותו סגור, בכוונה או שלא בכוונה, כאילו ידעתי למה אני מחכה. בשבוע שעבר , קצת אחרי יום השואה, פתחתי אותו, ולקחתי אותו איתי לאוטו, להקשיב לו בדרכים. קודם הקשבתי לדיסק המקורי. איפה שהוא בבית, בארגזים שמחכים לי, יש לי את הקלטת שקניתי בחנות, אי שם בסוף שנות ה 80. הכרתי כמובן את כל השירים, והתרגשתי לשמוע אותם שוב מהתחלה ועד הסוף.

 התקליט הזה שהפך במרוצת השנים להיות אחד האלבומים המוערכים ביותר במוזיקה הישראלית הוא באמת יצירה מיוחדת, והוא באמת לא תקליט שואה. הוא תקליט מגוון שמכיל פופ ורוק ויווני וישראלי ובעיקר פוליקר וגלעד.

 אחר כך, בדרך חזרה הבייתה העזתי והקשבתי לתכנית הדוקומנטרית “בגלל המלחמה ההיא” . התכנית הוקלטה כמשדר מיוחד של גלי צה”ל לקראת יום השואה (1986 כאמור) והעורכת הזמינה לאולפן את פוליקר וגלעד כדי לשוחח על ההתבגרות כדור שני לניצולים.

מה אומר לכם ? התרגשתי עד דמעות. בתכנית מרואיינים גם ההורים של פוליקר, ואמא של גלעד. הסיפורים מצמררים ובלתי נתפסים. אחרי שאמא של יעקב גלעד מספרת על החבר שלה, אברם,  במחנה אושוויץ, שמצייד אותה בבקבוק דבש מלאכותי , חלב חם וקצת סיגריות ואומר לה שבקרוב הם שוב ייפגשו (מדובר בסוף המלחמה, לפני שחרור המחנה בידי בנות הברית) , ואיך היא שוב לא ראתה אותו מעולם… פתאום מתחילים הצלילים של הבוזוקי למלא לי את האוטו, ופוליקר שר את “עיניים שלי” ופתאום אני מבין את השיר הזה אחרת לגמרי.

האמת  ? ישבתי לי בפונטיאק , כלוא בפקק תנועה על ה 427 , והדמעות זלגו. זה היה הדבר הכי אמיתי שקרה לי ביום השואה הזה. יותר מכל טקס זיכרון או צפירה.  מתנצל על הכבדות שנפלה על הפוסט הזה, אבל זה ישב לי שם, והייתי צריך לכתוב את זה.

לסיכום – תמצאו את הזמן להקשיב שוב לאפר ואבק.  השיר אפר ואבק, אגב נכתב על ידי גלעד על מסעה של אימו חזרה לפולין, שנים רבות אחרי השואה לביקור במחנות. 

מה נסגר עם ניקה ?

אני מנחש שזה לא מעסיק את רובכם. אבל לי זה קרה. שוב באוטו, שוב בדרך לעבודה.

 פתאום עברה לי מחשבה בראש – מה קורה עם ניקה קוסטה  ?  האמת היא שאני כן מצליח לשחזר למה חשבתי עליה. שמעתי את השיר Someone to watch over me  ונזכרתי שהיא שרה אותו. הייתה לי הקלטת המקורית כמובן. אי שם בתחילת שנות השמונים.

למעשה ב 1981 הקליטה קוסטה את להיטה הידוע Out there on my own  כשהיא בת 9 שנים, לא יותר. היא הייתה ילדת פלא שכזו. בת למפיק מוסיקלי ידוע ( דון קוסטה) שבגיל 9 כבר שרה על מדשאת הבית הלבן עם פרנק סינטרה, תארו לכם. בכל מקרה השיר הידוע שלה היה מתוך המחזמר Fame   בכלל, אבל בביצוע שלה הוא זכה להצלחה מסחררת , כבש את מצעדי הפזמונים באירופה כולה, ונשאר שם בצמרת שבועות ארוכים.

 וכן, גם לכפר סבא הוא הגיע השיר הזה. ואני זוכר כמעט בעצבות את הקליפ שלו. חשבתי שהילדה המסכנה נשארה לבד בבית, ומתגעגעת לאבא שלה או משהו כזה. רק היום אני מבין שהילדה מצולמת באולפן הקלטות, ואבא שלה מסתכל עליה דרך הזכוכית של חדר הבקרה… 

אז הסקרנות כבר אוכלת אתכם ? היא לא נשארה קטנה ומתוקה, זה בטוח.

היא גדלה, המשיכה לשיר, הוציאה מספר אלבומים, אבל לא ממש עלתה על הגל. בחיפוש אחר קליפ עדכני שלה, גיליתי, למבוכתה, שהיא הופיעה בתכנית בידור איטלקית, התלבשה כמו שהאיטלקים אוהבים שהנשים מתלבשות בטלוויזיה שלהם, ומה היא שרה ? ניחשתם נכון. קצת מביך… נו טוב, לא הבטחתי לכם גן של שושנים, פשוט רציתי שתדעו מה קורה עם ניקה. שלא תדאגו.

 לזכותה ייאמר – מאוד אבהתי את השירים שהיא הקליטה בתור ילדת פלא, את זה אף אחד לא ייקח ממנה. פשוט לפעמים צריך לדעת מתי להפסיק, אני מניח.

אלה, אלה – אין עליה

בתא ככפות שבאוטו שלי נמצא, כמעט באופן קבוע אוסף כפול של אלה פיצ’ג’רלד. האישה הזו היא מלכת הג’אז הווקאלי, והרפרטואר שלה עשיר בערך כמו של פרנק סינטרה. אני גאה לומר שהצלחתי להדביק את יואבי באחד השירים. יש ביצוע מקסים של אלה לשיר Blue Moon   והשמעתי לו אותו בדרך לגן.

Ella

כהרגלי גם הסברתי לו מי שרה את השיר, והראתי לו תמונה שלה. למחרת בבוקר בדרך לגן הוא כבר ביקש “אפשר את השיר של אלה ? ” אני כמובן נמס באותו רגע.

אז לסיום הפוסט המוזיקלי משהו הזה אני משמיע לכם את אותו ביצוע ממש. אלה בהופעה חיה, מקבלת בקשה מהקהל לשיר את Blue Moon שהיה בראש מצעדי הפזמונים באותם ימים (השיר המקורי נכתב ב 1934 לסרט הוליוודי בכלל). אלה לא מתבלבלת ומתחילה לאלתר ביצוע משלה לשיר. היופי הוא להקשיב לאלתורים שלה, גם ווקאלית וגם במילים. פשוט כיף.

אז למקרה שגם אתם רוצים להתמכר קצת – הנה אלה, בקובץ אודיו בלבד.

 

 

                  להשתמע ביוני, 

                                                        עומר

ואם יהיה גופי עשוי מאורז מלא האם תצמח ממנו נפש יותר זכה? האפליג על פני תה צמחים אל אלוהים שאין ממנו חזרה האם אהיה יותר פתירה? האם בסוף אכיר את האיש שבקיר את המילים האלו כתבה אגי משעול, והן חלק מהשיר “הפרדשדונה” בתקליט האחרון (והמוצלח לטעמי) של קורין אלאל. היו שזו לא הפעם הראשונה שהמילים של אגי משעול תופסות אותי (מאוד אהבתי את השיר “הצריף” בתקליט האחרון של יהודית רביץ) – החלטתי לבדוק קצת יותר לעומק מי זו אגי משעול. אז הנה היא כאן – בתמונה לפניכם, כדי שגם אתם תכירו. אגי נולדה ב 1947 בשם אגנס , בהונגריה, להורים ניצולי שואה. עלתה ארצה עם הוריה בגיל 4, וגדלה בגדרה. למדה ספרות באוניברסיטת בן-גוריון, ואח”כ בירושלים, שם קיבלה תואר שני בספרות. לתודעה נכנסה אי שם בסוף שנות ה80, כששיריה התחילו לקבל הכרה והערכה. בשנת 1995 אף זכתה בפרס ראש הממשלה. אני מודה שלא ממש יצא לי לקרוא משיריה ככה סתם, אבל כשיוצרות כמו רביץ או אלאל מלחינות שירים שלה, התוצאה לא אכזבה. אני אוהב להקשיב למילים. דפדפתי קצת בשירים של משעול ברשת. הצחיק אותי במיוחד השיר הקצר הבא, שנקרא ילדות : ילדות / אגי משעול כמה בודד להיות העומד וכולם דופקים אותי חת שתיים שלוש, אגי אם גם אתם מסוקרנים, תוכלו לקרוא עוד מפרי עטה בקישור הזה. בכל זאת, אביב, לא ? צריך לנסות לקרוא דברים חדשים… הבורר אני לא יודע מי מבין קוראי הנאמנים בר מזל וכבר נמנה על צופי הסדרה הזו, אבל מי שלא – מאוד מוזמן לחפש את הפרקים המוקלטים. אני לא זוכר מתי כל כך חיכיתי לפרק הבא של סדרת טלוייזיה כמו במקרה הזה. רשף לוי ושי כנות יצרו סדרת אקשיין קומית שכמוה אני לא חושב שאי פעם עשו בארץ. רותם ואני רואים באדיקות כל פרק חדש , ומעריצים את הבורר, את אבי הטחול, נעמי כפית, קוקי ושאר הדמויות המטורפות של “הבורר”. מי שלא מנוי של הוט שישיג מוקלט מחברים, או אפילו שיראה את הפרקים במלואם ב YNET. זהו, שלא תגידו שלא אמרתי… אמדורסקי נגד אמדורסקי נו טוב, אז עוד זוג סלבס נפרד, ביג דיל. כבר התרגלנו, ואנחנו אדישים, לא ? דץ ודצה, רמי וריטה, עכשיו גם האמדורסקים – באמת שיש חדשות יותר מטרידות מאלו. אז למה אני כותב על זה – בגלל שהם לא ממש רוצים שזה יעבור לידנו. משום מה הסלבס למינהם מתעקשים שגם הפרידות שלהם יהיו מתוקשרות. אבל לא סתם בידיעה חדשותית או כתבת אמצע ב”לאישה” – הם הולכם בגדול- הפקות מקור איכותיות. מינימום סרט דוקומדיה של שעה פלוס. שיהיו בריאים, לא ממש מפריע לי. אני גם לא ממש צופה בזה כשזה משדר מיוחד. אבל, מה לעשות שבאחד מערבי השישי האחרונים, בתוך ה”יומן ” של חדשות ערוץ 2 קיבלתי את האייטם הלוהט “מיכל אמדורסקי” כחלק מהתכנית ? לא ממש יכולתי להתעלם מזה, נכון ? זה סוג של רכילות פסיבית. דרך אגב, אם כבר הזכרתי את זה – יומן שישי של ערוץ 2 הפך למשהו מאוד צהוב, רכילותי, ודי רדוד – חייבים להודות. אין מה להשוות לימים הטובים של יומן בערוץ 1 , או לתכנית של שלח ודרוקר בערוץ 10. לצערי, דווקא יומן שישי של ערוץ 2 משודר אצלנו בערוץ הישראלי ביום שישי בערב, אז אין לי ממש בחירה. בקיצור, מצאתי את עצמי בוהה במיכל אמדורסקי מבכה את הזוגיות שנגמרה לה, ומשמיצה את האקס שלה בפריים טיים יום שישי. אני לא רוצה להגיד מי צודק, מי בגד, מי המנייאק, ומי הוא הצד היותר מוכשר האינטיליגנטי במשפחה המפורקת הזו, אבל אני רק אתן לכם דוגמא מהאמנות, ואתם תשפטו. היות ששני הצדדים הם “יוצרים” ואמנים בנפשם, גם אסף וגם מיכל יצרו תקליטים חדשים בעקבות הפרידה המצערת. התקליט של אסף נקרא בצניעות “הרי את”… והתקליט החדש של מיכל נקרא ” אשתו של”… הנה מילים מתוך כל אחד מהתקליטים הללו : רוק סתם / מיכל אמדורסקי אז מה אם אני פופ סטאר פופ סטאר יותר טוב מלהיות רוק סתם רוק סתם משחק אותה כל כך מושלם מתוחכם אתה מרגיש מעל כולם לא אכפת לי לוותר עליך רק תפסיק להתלונן אתה עוד תחפש אותי אתה עוד תתחנן בראשית / אסף אמדורסקי נכון שהגיע כבר הזמן שנתפזר מכאן. לך מאוחר מדי לסלוח, לי מאוחר להשתנות לכי לדרכך, אני לדרכי מה ששלך כבר לא שלי הרי את משוחררת לכל אחד, ורק לא לי זמן להתחיל מבראשית, זמן להצמיח שורשים, ולהפסיק לרוץ במעגל. להתחיל מבראשית, ולהצמיח שורשים ולהפסיק לרוץ במעגל בלי לדעת מה נו – יש מסקנה ? בחייאת מי המציא אותה בכלל ? במהלך הכתבה יש חלק שבו היא אומרת ” בהתחלה הרגשתי שאני “אשתו של..” אח”כ זה קצת התאזן, בסוף הרגשתי שזה ממש התהפך, הוא “בעלה של..” אני מפסיק פה לפני שאני אתעצבן ממש. (אני מנתניה עכשיו, זוכרים? ) אמדורסקי נג אמדורסקי סובארו 88 אני חושב שבשלב מסוים בשנות ה 80, לכולם היה סובארו. אני זוכר את ההתרגשות שהייתה כשאבא הביא הבייתה סובארו מודל 88 בצבע בז’. מודל DL. מזגן, אוטומטי. פסגת החלומות. המודל היה רשום על הלוחיות רישוי אז, וזה היה ממש סמל סטאטוס. מי זוכר שבעלייה של בן יהודה( בדרך חזרה מהקאנטרי) היה צריך לכבות את המזגן כדי שהאוטו יסחוב כמו שצריך את העלייה ? בכל מקרה – כולנו אהבנו את הסובארו שלנו. כשקיבלתי את הרשיון נהיגה שלי – זה היה הרכב המהודר שקיבלתי ליציאות מיוחדות בערב קיץ חם במיוחד, ותמיד תהיה לי פינה חמה בלב לסובראו 88, מודל DL. למה אני מספר לכם את זה ? כי היום בארץ המכוניות האלו קיימות בעיקר בשטחים, אולי קצת במשולש, הן הפכו לסובארו פשע, ואח”כ לסובארו של ערבים. והנה, בלי אזהרה מוקדמת אני נתקלתי בסרטון הזה ברשת. באמת – לאן הגענו ? נראה לי שהגמלים לא באמת אוהבים לשבת מאחורה בסובארו 88 שלהם. אולי כיבו להם את המזגן, כדי שיסחוב את העלייה ? הפסקת פרסומת איך אני אוהב פרסומות טובות. אני בעיקר אוהב את העובדה שמי שכותב את התסריט, צריך להעביר ב 30 שניות, פלוס מינוס, את הנקודה. אני משתמש הרבה בפרסומות מצחיקות בתור כלי עבודה. אני משלב אותן במצגות שאני מעביר ללקוחות, בנסיון למכור להם משהו. יש להן כוח, להעביר מסר, לגרום לאנשים לחייך, וכמובן לא להשתעממם יותר מדי מעוד פגישת עבודה… אז הנה פרסומת שאהבתי השבוע. הארגון הזה מאוד מנסה לשכנע תיירים לא לקנות מזכרות שעשויות מחיות בר באפריקה, ואיזה יופי של דרך להעביר את המסר. תשפטו בעצמכם : תגרד לי בגב בזמן האחרון, כשאני רץ על המסילה, אני צופה בהופעה המצויינת של אפרת גוש במועדון הבארבי בכפר סבא. מי שלא מכיר או מוקיר את אפרת גוש – מוזמן להקשיב לשני התקליטים שלה – שניהם מצוינים בעיני. היא מבצעת מעולה. נכון – צריך להיות מוכנים לקצב איטי, ולמנכוליות כללית, אבל זה מאוד מתאים לפעמים, ויש גם כמה הברקות קצביות יותר. בהופעה חיה – גוש מתגלה כקצת צעירה וחסרת נסיון. היא נראית כמעט מבוהלת על הבמה. אבל דווקא הבוסריות הזו מקסימה בעיניי. זה נחמד לראות איך שני האורחים שהיא הזמינה להשתתף בחגיגה עוזרים לה להתגבר קצת על ההתרגשות. יוני בלוך וערן צור, שניהם משתתפים בהופעה, והופכים אותה לאיכותית במיוחד. אז החלטתי לשתף אתכם דווקא בהפוגה הקומית שיוני בלוך מוביל (כמובן). המילים של ברק פלדמן, אבל נדמה שאני יכולתי לכתוב אותן – אחת לאחת כמעט. כן, אני מזדהה מאוד עם מילות השיר, וכנראה שאני לא היחיד. אני מקדיש אותו באהבה לרותם שלי, ומקווה שתמיד יהיה לי העונג לגרד לה בגב… חג שמח, עומר

אביב שמח לכולם,

 

זו כבר הפעם השנייה שאני נותן את הכותרת הזו לבלוג שלי. ובאמת, זה נכון גם השנה. איך בכלל יודעים שבא אביב ?

 

הערב נשב לארוחת חג הפסח ובחוץ הקור עדיין שולט. השלג עדיין ברחובות, בוץ, רוח, קור – לא ממש פרימוורה, אה ?

אני יושב בבית קפה בשדה התעופה של סיינט לואיס ומחכה לטיסה שתיקח אותי בחזרה הבייתה . בסוף השבוע האחרון, לפני שנסעתי היה ממש אביב אמיתי בחוץ. 10 מעלות, שמש מלטפת – תענוג. רציתי לקחת את האוטו למוסך להחליף את הגלגלים לאלו של הקיץ , והנה בלי הרבה אזהרה – החורף חזר במלוא המרץ. כשהמונית לקחה אותי לשדה התעופה ביום שני בבוקר כבר ירד מבול שהפך אט אט לגשם קפוא, שהפך אט אט לשלג שכיסה את הכל. ככה זה. הקנדים לא מתרגשים ויודעים לספר על שנים שבהם השלג חזר והפתיע אפילו בחודש מאי. אף אחד לא סיפר לו שב 21 מרץ אמור להתחיל האביב ? …

 

בכל מקרה – אנחנו יכולים לרטון והתלונן, אבל זה זמני, ולפני שנשים לב אנחנו כבר נתלונן על החום הבלתי נסבל וה 92 אחוזי לחות שיחכו לנו עם הנחיתה בארץ, בעיצומו של חום יולי אוגוסט. אני מניח שאז אני אחזור לקרוא את הבלוג הזה, יעצום עיניים וינסה לחוש במעט את הקרירות הקנדית הצלולה כל כך. ..

כן, זה נראה סופי, יקיריי, אנחנו חוזרים או-טו-טו. שוברים את כל הסטיגמות, הסיסמאות הידועות וההשערות ששמענו לא פעם “טוב, ברור שלא תחזרו כל כך מהר…” אתם תראו ששלוש שנים יהפכו לארבע, ולחמש… ולשש… ” אנחנו בכל זאת חוזרים ממש בסוף התקופה המתוכננת – שלוש שנים, פלוס כמה חודשים לגמור את שנת הלימודים. עבר מהר, לא ? כאמור – גם היום זה לא בלוג סיכומים, אז אני לא מרחיב.

אביב זה זמן להתחדש, לנקות, להתרגש. אני שמח שיצא לנו השנה להרגיש היטב את התחושה הזו. כל המעבר לארץ גורם לנו לבדוק טוב טוב מה יש בבית, מה באמת נחוץ, מה אפשר למסור, מה כדאי למכור, מה נוסע איתנו חזרה לארץ ומה נשאר מאחור. חוצמזה המחשבות והתכננונים על ההתחלה מחדש בארץ גם הם מרגשים ומלאים בתחושה של התחדשות. נכון, התקופה לא קלה, נכון – הברכיים קצת רועדות עד שנדע בדיוק איך אנחנו מסתדרים מחדש בארץ, אבל בינתיים אנחנו נהנים מאוד מהמחשבות והתכנונים על ההתחלות החדשות.

 

דמוגרפיה

 

זה קצת מצחיק לראות את התגובות של האנשים ששואלים אותי “לאן אתם חוזרים בארץ ? ” ואני משיב – נתניה. יש קצת שקט מביך כזה אחרי התשובה . נתניה, אה ? כן, נו – לא ממש נתניה, מזרח נתניה, ליד איקאה, אני ממהר להבהיר. לא ממש בלב השמורה…  

 

אגי 

היי לכם,

שוב עברו אי אילו שבועות מאז הפוסט האחרון, אבל אני שמח שאני מוצא את הזמן והאנרגיה לכתוב.

לא להאמין אבל אנחנו כבר בסוף פברואר. זה רק אני – או שמישהו מעביר לנו את החיים ב Fast Forward לאחרונה ?

נראה לי שלפני רגע כתבתי על בהלת הקניות של Boxing Day והנה אנחנו כבר מדברים על פסח. הזמן רץ. ממש רץ.

לשם שינוי – לא ממש אכפת לי שהוא רץ. כבר קצת בא לי להיות באביב, לסיים עם החורף הזה. אבל זו לא הסיבה היחידה, אני מודה. אני כבר מתרגש לקראת הקיץ הקרוב, כי הוא מסמן את החזרה שלנו לארץ. כן, מרגש. אני מוקף בלא מעט אנשים שתמהים מה בוער לנו לחזור לארץ, במיוחד עכשיו כשהיא שרויה במיתון, מלחמות, טרור, וממשלה לא סמפטית במיוחד. אבל למרות הכל זה מרגש לחזור. בדיוק כמו שהרגשתי פרפרים בבטן לפני הנסיעה לקנדה, אני מרגיש את ההתרגשות של לחזור.

אני שומר לעצמי את הסיכומים והמסקנות לשלב מאוחר יותר, אבל בינתיים רק אומר שאני שמח לחזור, למרות הכל. חוזרים הבייתה. למשפחה, לחברים, לריחות ולטעמים שכל כך הורגלנו בהם. כמו שכבר מישהו שר – “מה טוב לנדוד אך טוב יותר לחזור…” אני מקווה שאני לא משלה את עצמי, אם כן – אני אכתוב על זה בלוג בסתיו הבא. מבטיח.

האביב – אוף שיבוא כבר האביב. האביב בטורונטו הוא כמו שכתוב בספרים. פתאום, יום אחד, השמש זורחת, הטמפרטורות מטפסות מעל האפס, ובתוך משהו כמו שבועיים – הכל ירוק, פורח, מלבלב  - כאילו לא היה פה קיפאון עמוק במשך 5 חודשים. מדהים. אבל יש עוד קצת זמן לחכות. לפי פיל החפרפרת  (ההוא שחוזה את אורכו של החורף) – השנה החורף יהיה ארוך. אז בטח באפריל נתחיל לראות את סימני האביב. נחכה לו שיבוא…

 

בוסה נובה ישראלית 

איך אני אוהב בוסה נובה. תמיד אהבתי. יש לה קסם למוסיקה הזו. רותם תמיד צוחקת עלי ואומרת שזו “מוסיקת מעליות” או “מוסיקה של ספינת האהבה בסצנה הקבועה של הריקודים בסיפון אקפולקו”.

בכל מקרה אני אוהב אותה, את הבוסה נובה.  היא לא כל כך וותיקה, בסך הכל, הבוסה. היא נולדה אי שם בסוף שנות ה 50 של המאה ה 20, אז הציג אותה לעולם ז’ואו ז’ילברטו שביצע את לחניו של אנטניו קלוס ג’ובים בסגנון חדש שאף אחד לא הכיר או אפיין לפניו. הוא ניגן משהו שנשמע כמו סמבה, אבל יותר שקטה, בסגנון שהזכיר בלדות דייגים ברזילאיות שקטות. את התופים המוכרים של הסמבה החליף זי’לברטו בפריטה קצבית ועדינה על שלושת מיתרי הניילון של הגיטרה הקלאסית, ואת השירה הקולנית והכמעט האופראית של הסמבה הוא החליף בקול שקט, ביישני, מאופק – וזה כל הקסם.  אגב השם “בוסה נובה” – משמעותו בפורטוגזית “טרנד חדש” .

מאז “הנערה מאיפנמה” שהפך ללהיט הראשון של הבוסה נובה (ועדיין המפורסם ביותר) נוספו עשרות שירים לז’אנר שהלך ותפס תאוצה בכל אמריקה הלטינית. כמובן שהפריצה הגדולה של הבוסה הייתה כשהיא הגיעה לאמריקה הצפונית, וזמרים כמו פרנק סינטרה ואלה פיצ’ג’ראלד התחילו להקליט להיטי בוסה באנגלית.

עד כאן הסקירה הקצרה שלי על הבוסה. ולמה אני מספר לכם את כל זה ? כי הזדמן לידי תקליט חדש של ביצועי בוסה לשירים ישראלים מוכרים, וחלק מהביצועים עשו לי את זה.

להרכב קוראים (היכונו להפתעה..) בוסה בוסה. הזמרת המובילה היא יעל קראוס (כן, האחיינית של – כמה קראוס אתם כבר מכירים ? ). בעיניי היא מבצעת יפה מאוד. הקול הקטן והמופנם מתלבש היטב על התבנית המתבקשת.  איתה גם אמנים טובים נוספים כמו נעה גולדנסקי על כלי ההקשה (נגנה בעבר עם מתי כספי, וגם כתבה לריטה את הלהיט לתקליט האחרון שלה – “האם היית”) והבסיסט מיכאל פרוסט  (מטרופולין). בקיצור זה לא מפתיע שכמכניסים את הדיסק למערכת באוטו – הוא נמלא בצלילים נפלאים שמופקים היטב.

בחירת השירם של בוסה בוסה מעניינת. לפעמים זה מצליח יותר, ולפעמים פחות. תוכלו למצוא שם את 15 דקות (אמדורסקי), משאלה (שרעבי), דברים שרציתי לומר (פוליקר) ועוד.

הסינגל הראשון שיצא הוא דווקא של “כלניות” (דמארי) והוא בעיני דוגמא מוצלחת. אהבתי את הביצוע (פחות את הקליפ – אבל זה מה יש) תנסו לעצום עיניים.

אגב – בחלק השני של השיר העיבוד הופך למורכב יותר, נוספים כלי נשיפה, ויותר תופים – וזו הבוסה הנובה היותר מצועצעת – מה שרותם מכנה ” מוסיקת מעליות” או ” מוסיקת חתונות של פעם” (בסמה מוצ’ו)  או ” ספינת האה…. טוב – הבנתם כבר.

אז הנה לכם – כלניות בביצוע בוסה בוסה. תהנו.

 

 

 

אגב – שירי בוסה נובה ישראלים מקוריים (שנכתבו כבוסה נובה) – בואי לאילת (נעמי שמר בביצוע של ליאור ייני) , שתיקת הים (יהודית רביץ) סוזי דולצינאה (מתי כספי) ועוד ועוד..

 כדורסל מעולם אחר

 

הלכתי לראות משחק של ה Toronto Raptors, קבוצת הכדורסל של טורונטו. עוד מעט אנחנו עוזבים וחשבתי שכדאי לנצל עוד הזדמנות לראות כדורסל של הליגה הטובה בעולם. אני מודה שאני עוקב בדריכות אחרי הקבוצה המקומית שלנו, והפכתי לאוהד די מושבע, אפילו שהשנה המאזן של הקבוצה רע, רע מאוד (39% נצחונות) – לא ממש קבוצה שתגיע לפלייאוף. בכל זאת, אני אוהב לראות אותם, בדרך כלל הם מנצחים ברבע הראשון והשני, חבל שהם נשברים בחצי השני.

בכל מקרה הלכתי בשביל החוויה – ולא התאכזבתי. היה כיף. הקבוצה שלי קיבלה בראש, והפסידה בכמעט 20 הפרש, אבל בכל זאת נהנתי. הייתה לי הזדמנות נדירה לחזות מקרוב בתופעה בשם דוויט הווארד. הסנטר של הקבוצה האורחת (אורלנדו מג’יק). הבנאדם נראה כמו אל יווני. זאוס, או משהו דומה. ענק אמיתי. 2 מטרים ו 11 סנטימטרים אבל עם מבנה גוף אתלטי, ומוטת כנפיים מהגדולת שנראו על המגרשים. הבחור רק בן 24 והוא כבר אגדת כדורסל מהלכת, עם מספר שיאים לא מבוטל שהוא מחזיק. בקיצור – לא אטרחן יותר- היה מדהים, השואו האמריקאי בשיאו. תראו אותי – בתלבושת אדומה ועם כובע המועדון, כמתחייב בפרוטוקול.        

Go Raptors

 

 

 

 

 

 

לסיום – אני מצרף את מקבץ 10 ההטבעות הגדולות של הווארד (שגם זכה בתחרות ההטבעות בשנה שעברה).

 

 

 

איך תדע שהגיע הזמן להחליף עבודה ?

 

מבין כל הפרסומות ששודרו בזמן הסופר בול האחרון (שהיה מעולה בפני עצמו) , אהבתי במיוחד את זו. דווקא בימים של משבר כלכלי כל כך משמעותי, כשכל בעל הגיון ואחריות כלכלית אוחז במשרתו בכל הכוח ולא מעיז להסתכל לצדדים- מגיעה הפרסומת הזו- של חברת ההשמה Careerbuilder.com שמציעה שתשקול אם לא הגיע הזמן לחפש מקום עבודה חדש. הפרסומת שלהם הצחיקה אותי (במיוחד החלק של “האם אתה חש צורך להרביץ לחיות קטנות וחמודות”….) רעיון מקורי וביצוע מצוין. הנה היא לפניכם : 

     

לשים לך קצת חריף בפלפל ?

 

הנאגה ג’ולוקיה (או הדורסט נאגה)  הוא ככל הנראה הפלפל החריף ביותר שמוכר היום לאנושות. הוא זכה לתואר הזה בשנת 2007 כשהוא הוכר ע”י ספר השיאים של גינס כפלפל החריף ביותר, אפילו יותר מהסאבינה האדום, שהחזיק בשיא עד אותה שנה. כמה הוא חריף ? לשם השוואה – פלפל חלפיניו מכיל 2,500 עד 8,000 יחידות חריפות ( מדד סקוביל לחריפות). פלפל הבנרו מכיל 100,000 עד 350,000 יחידות חריפות.  הסבינה האדום מכיל עד 580,000 אלף יחידות חריפות. ואילו השיאן החדש – הדורס נאגה מכיל 850,000 עד 1,000,050 יחידות חריפות. בקיצור – מדובר במשהו די מטורף (קרוב מאוד לחריפות של ספריי להגנה עצמית).  מספיק שהפלפל הזה נוגע בסלט שלכם לכמה דקות ואח”כ נזרק לזבל – והסלט הופך לחריף בטירוף. אכילת גרגר אחד של הפלפל הזה עשויה לגרום לכאבי בטן עזים במשך כחצי שעה. אכילת פלפל שלם- לא בטוח מה ההגדרה הרפואית של מה שקורה לך.  ושוב – אתם שואלים את עצמכם למה אני מספר לכם את כל זה ?

כי מעניין אותי הדחף האנושי המתמיד הזה לבחון את גבולות האפשרי והסביר. וכמו שיש כאלו שרוצים לטפס גבוה יותר, ללכת על חבל מתוח בין גורדי  שחקים בלי רשת ביטחון, או לעלות על רכבות הרים משוגעות, כך יש גם את אלו שמבקשים לבחון את העמידות שלהם לחריף החריף  הזה.  אגב – למי שלא יודע – חריפות זה לא רק טעם- זו תחושה. בניגוד למשהו מאוד מתוק או מלוח – משהו מאוד חריף הוא צורב, ומסוגל ממש לגרום נזק לרקמות הגוף שבאות במגע איתו (לכן אפשר להרגיש חריפות במורד הושט או בקיבה, ואי אפשר להרגיש מתיקות או מרירות אלא בחלל הפה.

אז הנה אני   מגיע לעיקר – יש לא מעט פסיכים שכבר התנסו באכילת הדורסט נאגה הזה, וכמובן שהם ממהרים לתעד את החוויה ביו-טיוב. תוכלו לשוטט ולחפש בעצמכם. אני בחרתי בקליפ אחד , רציני, מלחיץ ומשעשע במיוחד בסיום. לבריאות. 

  

רכבת התאומים

 

והנה ניסוי / מתיחה מעניין במיוחד שמצאתי ברשת. קבוצה בשם Improve Everywhere  נהנת לבחון תגובות של אנשים לסיטואציות יוצאות דופן.

אפשר לקרוא לזה מתיחות, אבל אני חושב שלאור ההשקעה שלהם, אפשר להעניק לחלק מהפרויקטים שמות שאפתניים יותר כמו ” ניסוי חברתי” . בכל מקרה – החברה לקחו 8 זוגות של תאומים זהים (מבוגרים) , הלבישו אותם בלבוש זהה, ויצאו לרכבת התחתית ליצור “תמונת מראה” אמיתית ברכבת . האמת שהתגובות של האנשים לניסוי לא היו מדהימות בעיני, אני ממקום מושבי מאוד התרשמתי הרבה יותר מהתוצאה.

בתור התחלה התופעה הזו של תאומים זהים היא קצת קסומה בעיני. למצוא 8 זוגות של תאומים כאלו שגם נשארו דומים זה לזה בגיל מבוגר יחסית זה לא פשוט. ההפקה הרחיקה לכת עם ההשקעה בביגוד ואביזרים תואמים, ולבסוף גם אימנו את המשתתפים (לא פשוט בכלל) בלבצע תמונות ראי זה של זה.

 תשפטו בעצמכם : 

 

 

 

 

פינת הנוסטלגיה 

יש לי זיכרון ילדות כזה, ישיבה מול מקלט הטלוויזיה (שחור לבן בזמנו) ופתאום מופיע השעון שסופר את השניות עד לשעה 08:00. זהו, ידעתי שנגמר הערב, ומייד יגידו לי שהגיע הזמן ללכת לישון. פתאום מצאתי את הפתיח הזה ברשת,  הנה הוא כאן…(אני מניח שזה חלק מהקסם הזה של נוסטלגיה – לא בהכרח זיכרון של רגע מתוק במיוחד – אבל בכל זאת זה מהנה לראות את זה שנים אחרי.

 

די מהר אחר כך הוחלף הפתיח לאחר, אחרי כמה שנים שוב הוחלף…  הנה אוסף הפתיחים של מבט – לאלו מכם שגם להם נוסטלגיה ביזארית עושה משהו…

 

לסיום – גידי

גידי גוב מסכם שלושים + שנות פעילות באוסף משולש בשם “שלל שיריו”. בשבוע שעבר צפיתי בכתבה שעשה עליו אילן לוקטאץ’ ליומן שישי. נהנתי מכל רגע. גידי הוא כזה שתמיד נותן למי שצופה בו או מקשיב לו להרגיש הכי נוח שבעולם, אולי בגלל זה אני גם יכול לקרוא לו פה סתם ככה – גידי.

אני מאוד אוהב את גידי גוב הזמר. למרות שאני שייך לדור שאהב והעריץ את גידי גוב הרבה לפני שידענו שהוא זמר – פשוט בגלל שבוע היה שם מידי שבוע, בימי שלישי וחמישי אחה”צ (ולמחרת בשידור החוזר) – בזהו זה. אחר כך גדלנו ולמדנו שחוץ מלשיר בשיר השבועי של זהו זה, גידי גוב הוא גם זמר . הפריצה הגדולה הייתה כמובן עם “דרך ארץ” שכלל את שלל שרב, יורם, לוליטה ועוד. אבל אני זוכר כמה נהנתי ביום אחד לגלות את התקליט הראשון של גידי משנת 1978, שאת רובו כתבו אז דן מינסטר (מילים) ויוני רכטר ( לחנים).  נדמה לי שמצאתי את הדיסק הזה (עטיפה בצבע ירוק) בחדר של מיכל, אחותי, ופשוט נשבתי בקסמו. אז הנה אחד השירים הקלילים והמקסימים ששבו אותי מאז ועד היום – “הו איזה לילה” מתוך התכנית “עוד להיט” בהנחייתו של דורי בן זאב.

   

ועוד אחד לפני סיום – היות שככה למדנו להכיר את גידי גוב, חיפשתי את אחד השירים שגרוניך כתב לתכנית והיה שר עם המנחים בסוף התכנית (והיו לא מעט שירים יפים כאלה) – מצאתי את השיר על הגליל. איזה יופי….

 ניפגש באביב ? 

עומר

 

 

 

 

 

היי יקרים,

בלוג מוזיקלי קצר.

אני מוצא כמה שעות לבלוג קצר שיושב לי בראש מאתמול. הימים עמוסים. הסערה שאחרי השקט התחילה כמו שחשבתי מייד ב 5 בינואר. אחרי שבועיים של שקט, זמן למשפחה ומנוחה חזרה השגרה במלוא עצמתה ואני מוצא את עצמי עמוק בעבודה רוב הזמן.

לצערי גם בארץ הסערה נמשכת ולא ממש רואים את הסוף אבל לא על זה אני כותב היום.

כבר כתבתי לכם בעבר על כמה אני אוהב להקשיב למוזיקה בדרך לעבודה (באוטו, ברכבת, איפה שאפשר). אז בימים האחרונים האושר שלי הוא הדיסק של חווה אלברשטיין “אני הולכת אליי”. היה לי את הדיסק הזה לפני כמה שנים כבר, כשקניתי את רוב התקליטים הישנים של חווה שיצאו בסדרת התפוז המצויינת של NMC. לצערי באחד הימים הדיסק הזה נשבר לי . חיפשתי אותו הרבה פעמים בחנויות ולא מצאתי. לא תמיד מחזיקים במלאי את כל האלבומים של חווה (יותר מ 40 אלבומים בכל זאת..). אז הנה עשיתי צעד וקניתי את הדיסק ברשת (בחנות מוסיקה נטו המצויינת – ממליץ מאוד (.

אז מה אומר ומה אספר ? קודם כל זאת חווה. ובלי חווה אין שלווה. זה ידוע לכל, ומתי כספי שר את זה כבר מזמן (המילים של השיר ההוא נכתבו אגב ע”י אהוד מנור, אבל לא נראה לי שהוא חשב על אלברשטיין בהקשר ההוא).

בשבילי המשפט הזה הוא הכי נכון שבעולם. חווה היא אחת הזמרות שיכולה להביא את השלווה ברגע שני שומע אותה מתחילה. אין הרבה כאלו בשבילי. יש זמרות מדהימות, מרגשות, מוכשרות, אבל חווה היא ייחודית כי בנוסף לכישרון האדיר שלה היא באמת מביאה את השלווה. רוגע ושקט גדול מציפים אותי כשאני שומע אותה שרה ואני מוצא מעט מאוד אמנים שמביאים אותי לאותה תחושה (אולי סיימון וגרפונקל באנגלית).

אז אפשר לנחש שאני מכיר את רוב השירים והאלבומים של חווה, אבל רציתי לספר לכם קצת על “אני הולכת אליי” המתנגן אצלי בראש. התקליט מורכב כולו משירי משוררים (אלתרמן, רחל, נתן יונתן ועוד) וכל הלחנים של נחום (נחצ’ה) היימן. הוא הוקלט בשנת 1979 באולפן של נחום היימן בלונדון.

התקליט הזה הוא עונג צרוף של מילים ושיר. הלחנים של נחצ’ה מדהימים בעיניי. התקליט נפתח ב “החול יזכור” המפורסם עובר דרך “שיר אהבה ישן” המפורסם לא פחות, וממשיך בשירים שקטים וחודרים כמו זמר לבני (שירו של יונתן לבנו ליאור) ועוד ועוד.

אחד השירים שממש נכנס לי ללב הוא “עכשיו בעצם טוב” שאת מילותיו כתב אהוד מנור. אני חייב להודות שלא ממש שמתי לב למילים שלו בעבר, ועכשיו בהאזנה שנייה ושלישית הבנתי שיש פה עוד אחד משירי האהבה האמיתיים של אהוד. הלחן של נחצ’ה רק עושה למילים חסד, כשהוא בעצם הופך אותן לשנסון איטי ומרגש.  אז הנה לכם, בלי יותר מדי פרשנויות והסברים – השיר “עכשיו בעצם טוב” :

עכשיו בעצם טוב / מילים: אהוד מנור    לחן : נחום היימן

 

מתי, מתי ואיך זה נעשינו כה דומים
היינו כה שונים.
אתה – בוטח ושלו,
שקט.
אני שאלתי כל הזמן
מדוע ולאן -
עכשיו הבט
אתה המתלבט
ומתחבט,
והמרחק בינינו כה קרוב,
עכשיו בעצם טוב.

מתי, מתי התחלנו לאהוב אותם דברים,
אהבנו אחרים.
אני רציתי לבלות,
כל עת.
אתה עיף אתה שתקן
בבית מעגן
עכשיו הבט
אתה רוצה לצחק
רוצה לצאת
והמרחק בינינו כה קרוב,
עכשיו בעצם טוב.

מתי, מתי ואיך זה נעשינו כה דומים,
היינו כה שונים.
ועוד שנה על גב שנה
נשאת,
ולא הכל שחור-לבן
הכרנו כל גון.
הנה הבט,
אנחנו כאן כעת
בלב שקט,
והמרחק בינינו כה קרוב,
עכשיו בעצם טוב.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

(חדי ההקשבה בינכם זיהו בוודאי ששני התווים הראשונים של השיר זהים לחלוטין לפתיחה של “כמו צמח בר”, אבל גם זה שיר של נחצ’ה אז מותר לו….)

 

 

 

 

 

כמובן שלא מצאתי את השיר ברשת, אז טרחתי והעלתי אותו לרשת בעצמי – העיקר שתוכלו להינות כמוני. אני ממליץ לרוץ לקנות את הדיסק כולו – הדבר הכי טוב שאתם יכולים לקנות היום בארץ  ב 38 ש”ח. נקודה. 

אוסיף שבאותו הדיסק תמצאו גם את “עוד חוזר הניגון” המופלא (מילים – אלתרמן) , אני הולכת אליי (מילים לאה גולברג) שיר שהמנגינה שלו יכולה להתנגן אצלי בראש יום שלם. אין הרבה לחנים כאלו, אני אומר לכם- שירים שאפשר לפזם בלה לה לה והם עדיין מקסימים. כששמים כל כך הרבה חומרי גלם טובים בעוגה היא חייבת לצאת טעימה – וכך גם התקליט הזה.

ולא, אני לא מקבל שקל מ NMC על כל דיסק שיימכר. באמת שלא…

עוד קצת על נחצ’ה היימן – אני מודה ומתוודה ששנים רבות חשבתי שנחצ’ה הוא “הנחמד הזה עם האקורדיון, אבא של סי היימן,שגם הלחין את “צמח בר” , לא הבנתי את גודל הכישרון ואת הרפרטואר המפואר של המלחין הזה. אולי דווקא בגלל הצניעות שהוא משדר. אבל היום ברור לי עד כמה טעיתי. איזה עושר סגנונות , אילו הצלחות (הלחין לכל גדולי הזמר העברי ואפילו לכוכבי הזמר הצרפתי כמו ננה מושקרי ומייק בראנט). אפשר בהחלט לזהות את הזיקה של נח’צה לשנסון הצרפתי והוא עושה את זה כל כך יפה. אפילו השיר “עוד חוזר הניגון” בביצוע המקורי הוא ממש ואלס צרפתי אמיתי.

ולפעמים הוא בחר לכתוב גם את המילים ואפילו להעיז ולבצע בעצמו.

הקשבתי לכמה שירים הוא ביצע בעצמו, האיש הצנוע והמוכשר הזה. יש לו קול של קיבוצניק ילדותי. עם ש’ קצת שורקת וח’ חותכת כזאת של פעם. אחד השירים האהובים עליי הוא “כמו רוח בהרים” שהוא כתב והלחין וביצע בעצמו. השיר התפרסם לא מזמן בסרט “אדמה משוגעת ” בביצוע של שי אביבי בתפקיד המשוגע שהיה לו שם.

אני אוהב להקשיב לשיר הזה בביצוע של נחצ’ה ואני מזמין אותכם להקשיב לו גם (שוב לא מצאתי ברשת, ושוב טרחתי במיוחד בשבילכם – העלתי לרשת בעצמי)

 

 

 

אז זהו, עד כאן מה שהיה לי לחלוק עמכם. אני מקווה שהשקט יחזור לחיי כולנו בזמן הקרוב, הלוואי שתהיה שלווה, גם בלי חווה. ככה סתם, כי מגיע לנו.

האזנה נעימה ,

עומר

 

 

היי לכם,

רגע לפני ששנה אזרחית נוספת נעלמת לנו מהיומן, אני מנסה להספיק עוד רשימה קצרה בבלוג שלי.

אני כבר לא מתנצל על התדירות הכמעט עלובה שבה אני מצליח לפרסם רשימות, כמו על הרבה דברים אחרים בימינו יש לומר “תודה על מה שיש….”

ל ה ס ת פ ק.

זו מילה נורא פופולארית בימי משבר, אבל אי אפשר ממש להתווכח עם זה.

אם אתה לא ממש מרוצה מהעבודה שלך, אבל עדיין יש לך עבודה, מעסיק, משכורת קבועה – דיינו.

אם נמאס לך מהפקקים בדרך הבייתה, אבל בערב אתה יכול לצאת להסתובב ברחוב בידיעה שלא ייפול עלייך קסאם או גראד (הצחי גראד הזה – דוחפים אותו בכל סדרה בימים אלו – אפילו לעופרת יצוקה הוא נכנס) – אז דיינו. בקיצור – ל ה ס ת פ ק. להגיד כל יום תודה על מה שיש, ככה זה.

אני בכלל בקנדה. המיתון עוד לא ממש הגיע לפה – ועל טילים ברחובות לא שמעו פה מעולם. זה מאוד מוזר, אבל בהחלט מדאיג – בתקופת הרילוקיישן הלא כל כך ארוכה שלנו – זו כבר המלחמה השנייה שאנחנו רואים בטלוויזיה ועוקבים אחרי תוצאותיה בדאגה, מרחוק. אני לא זוכר שגדלתי בצל המלחמות. זוכר סיפורים על דור ההורים שגדל בשנות המלחמות הגדולות, אבל אני לא הרגשתי שגדלתי במדינה במלחמה כל הזמן.

למרות שכשאני מנסה למנות אותן – הייתה מלחמת של”ג , אח”כ נרגע קצת, וב 87 התחילה לנו אינתיפאדה, אבל לא משהו שהוריד את העורף למקלטים. ב 91 כבר ירדנו למקלטים ואח”כ עלינו לחדר האטום (מלחמת המפרץ) אח”כ נרגע קצת, ואז התחילו להתפוצץ האוטובוסים והקניונים. ב 2000 התחילה עוד אינתיפאדה, אבל אז כבר היינו רגילים.

בין לבין היו עוד אי אילו מבצעים (חומת מגן, ענבי זעם וכו’.  ב 2003 הייתה מלחמת מפרץ שנייה, אבל כלום לא קרה בארץ. ואז הגיעו המלחמות של השנים האחרונות… אני חושב שכל עוד אתה ילד שגדל במרכז הארץ – אתה לא ממש חווה את המלחמות (למעט כמובן הפחד מהטרור שאין לו מגבלות של מקום).

אני לא בטוח לאן הפסקה הזו הולכת, אבל מה שבטוח זה מה שרץ לי בראש בזמן הכתיבה – איך יגדלו הילדים שלי ? בביטחון ? בשקט ? האם אי פעם הם יצטרכו להצטופף איתי בממ”ד ולקוות לטוב ? אני מאוד מקווה שלא. כמו שזה נראה – השקט והשלווה הולכים ומתרחקים מהמזרח התיכון בקצב מדאיג…

בכל מקרה אני ממשיך לעקוב בדאגה, לדמיין את החיים במקום החדש שלנו בארץ (קריית השרון) ולשיר לילדים בערב את “ארץ ארץ” (ארץ בה נולדנו, ארץ בה נחייה – יהיה מה שיהיה….). משוגע  ?פטריוט ? לא בטוח , אבל אופטימי….

הלוואי שיהיה לנו כבר שקט – מדרום מצפון, מרחוק ומקרוב – ומבפנים. הלוואי.

פול מקרטני והחלומות…

בשבועות האחרונים , כשאני רץ על המסילה בחדר הכושר הביתי המאולתר שלנו, אני מאוד נהנה לראות ולשמוע DVD  מיוחד במינו – סיבוב הופעות של פול מקרטני בארה”ב. אני יודע שאני כותב באיחור אופנתי על הכוכב האלמותי הזה, הרי רק לפני מספר שבועות כל המדינה דיברה רק עליו, אבל אני לא הייתי שם. אני כן הייתי פה, למטה, בבייסמנט, והדלקתי את הטלוויזיה, הגברתי את הווליום – והרגשתי כמעט את הדבר האמיתי.

לראות את פול מקרטני מופיע זה מרגש, מסתבר. מרגש מאוד מאוד. ההתרגשות היא כפולה- מצד אחד לראות אותו, לשמוע אותו שר את השירים המוכרים והמקסימים שלו ושל החיפושיות – מצית בכל אחד ניצוץ שאי אפשר להסביר, אני חושב. לראות אותו עולה על הבמה, מחזיק את הבס הפנר שלו, ופתאום פוצח ב You say goodbye and I say hello זה משאיר אותך בלי אוויר. זה כל כך אמיתי , זה כל כך סוחף – זה פשוט מקסים..

אז התרגשתי פעם ראשונה. ההתרגשות היותר גדולה הייתה בשבילי לראות את הקהל. הקהל שבא לראות את פול הוא אוסף נדיר של אנשים – החל מילדות בנות 12 – שמן הסתם לא היו בתכנון כשפול התפרסם עם החיפושיות, ועד האמהות, האבות הסבים והסבתות של הילדות האלו, שגם הם עומדים בקהל. הבמאי של ה DVD  הזה ידע לערוך ככה שהוא מעביר בדיוק את ההתרגשות שעוברת בקהל. כשפול מתחיל לשיר Close your eyes and I’ll kiss you…”  המצלמה תופסת גבר אמריקאי מבוגר תופס את הראש בידיים וממרר בבכי של התרגשות.

 ואני (טיפוס אמוציונלי בעצמי) מוצא את עצמי מדמיין איך השיר הזה מזכיר לאיש הזה רגעים יפים בסוף שנות ה 60. איפה הוא היה כשהוא שמע את השיר הזה בפעם הראשונה, עם מי הוא רקד, ממי הוא נפרד, ואיפה הוא היה כשהביטלס הגיעו לביקור ההוא (הראשון) בארה”ב ופתחו את המחול המטורף הזה. והסצינות האלו הן רבות בהופעה. אני מאוד ממליץ לכל מי שאוהב את הביטלס, ואת כל מה שהם מייצגים לראות את ההופעה הזו. חוויה בלתי נשכחת (קצת יותר משעתיים). 

קשה מאוד לבחור איזה שיר לחלוק איתכם בבלוג שלי. יש כל כך הרבה יפים – אבל בחרתי בשיר הפותח של ההופעה, כי יש בו איזה כוח, איזה ניצוץ שמצית את כל ההופעה,  אז הנה הקליפ מתוך ההופעה שכל כך אהבתי – מתוך סיבוב הופעות  בארה”ב 2002 ). 

אחד הדברים הבולטים כשצופים בהופעה של פול הוא שהלהקה שלו מאוד צעירה. רובם ככולם היו ילדים אם בכלל בזמן שהביטלס הופיעו. בעודי מתרוצץ על המסילה ובוהה בהופעה אני מוצא את עצמי (שוב) מקנא קנאה עזה בנגנים האלו. איך הם הצליחו למצוא את הג’וב הזה ? איך מכל האנשים בעולם הם עומדים על במה אחת עם פול מקרטני והופכים לחלק פעיל בקסם המאגי הזה ? זה לא פייר. גם אני רוצה. מאוד.

 אבל מה חדש ? מאז שאני זוכר את עצמי אני מסתכל מהצד על אמנים כשהם עומדים על הבמה ומתקנא קצת (או יותר). זה התחיל מהמורה לריתמוסיקה בגן (הייתי חוזר הבייתה ומבקש שיעמיסו עליי את האקורדיון 80 בס של אבא, נקבר תחת העומס, אבל מנגן ושר), וזה המשיך דרך כל תחנה אחרת בחיים. זה לא חייב להיות סלבריטי, אגב. אני זוכר נגן נבל שישב בכיכר בסן ג’מיניאנו באיטליה, כשטיילתי שם עם רותם, שברגעים מסוימים ממש רציתי להחליף אותו. איזה יופי זה היה. בקיצור – כנראה שזה קצת בדמי העניין הזה – לפנטז על חיי הבמה, ולהמשיך להופיע על בימת השטיח של חדר הילדים שלי… (מי צריך צוותא 2  ? )

 

לשיר עם כדורים

כמעט כהמשך ישיר לפסקה קודמת,  מגיע הקטע המדהים הבא. קיבלתי אותו באי מייל וככל שחלפו הדקות כך הבנתי שיש פה משהו יוצא דופן. לכאורה עוד להטוטן שמג’נגל עם 3 כדורים. ראינו כאלו אלפים. אבל לראות משהו עם כזה חוש מוזיקלי וכזאת יכולת שליטה מדימה בכדורים לפי קצב המוסיקה – זה בהחלט מרשים. לרגעים נדמה שהוא ממש מתופף על הכדורים ולא זורק אותם באוויר. זהו, לא אוסיף עוד, אתן לכם לראות.

אולי רק עוד מילה על הקטע המוסיקלי שהוא בחר – Golden Slumbers של הביטלס הוא אחד הקטעים המוסיקליים המקסימים ביותר של החבורה מליברפול, בעיניי. פול כתב אותו והלחין, וחיבר אותו בגאוניות לשיר נוסף שלו Carry that weight. ג’ון לנון בכלל לא היה באולפן ביום שבו הקליטו את השיר, הוא היה מאופשז בבית חולים אחרי תאונת דרכים קלה בסקטולנד. רק כמה חודשים מאוחר יותר הוסיפו ערוץ נוסף להקלטה עם קולות נוספים, ג’ון בינהם. סתם שתדעו. 

 

  

 

לחזור מהר מהסופר

 * משהו קצר על הבדלים :

אתמול יצאתי לקניות בסופר מרקט, ממש רגע לפני כניסת החג. הטמפרטורה בחוץ הייתה מינוס 20 מעלות צלזיוס, בקירוב. נכנסתי לאוטו וקפאתי לי ברגעים הראשונים. חשבתי שבארץ הייתי יכול לשים שלט גדול על הדלת של האוטו “הובלה בקירור”.

 למה אני מספר לכם את זה ? כי כשחזרתי עם שקיות הקניות נזכרתי איך בארץ, בקיץ, אני ממהר לחזור מהסופר כדי שהגלידה לא תימס לגמרי ומוצרי החלב לא יתקלקלו. אתמול מיהרתי הבייתה, כדי שהחלב והיוגורט לא יקפאו שם מאחור…  

הובלה בקירור - נוסח טורונטו

 

 

מטריקס בסביבת חלונות

 

 

 

 

איך אנשים אוהבים לצחוק על מיקרוסופט ועל מערכת ההפעלה של חיינו – Windows, נכון ?

זה אולי אחד הנושאים הנלעגים ביותר , במיוחד ברשת. אי אפשר שלא להסכים עם חלק מהתלונות , אל בסופו של דבר כל דבר שאתה משתמש בו כל כך הרבה שעות מתוך היום שלך, בסוף תמצא בו גם חסרונות. אני חישבתי פעם שמשתמש ממוצע יבלה כ 3 חודשים מהחיים שלו בהמתנה ל  Restart (הפעלה מחדש) של המחשב שלו. זה המון זמן, לא ?

בכל מקרה – הקטע הבא לקח את הפרודיה על  Windows צעד אחד קדימה, ואני מצאתי אותו משעשע למדי. לשיפוטכם.

 

 

Boxing Day Survival Guide

ב 26 לדצמבר צויין בחגיגיות ברחבי היבשת יום הקניות הממלכתי, הרי הוא ה Boxing Day. למי שאיננו מכיר – יום אחרי חג המולד, הוא יום קניות מטורף, שבו אנשים רצים לחנויות לקנות את שאריות המוצרים שנותרו על המדפים. 

בדומה ליום שישי השחור (שעליו כבר כתבתי בעבר) שנחגג בארה”ב למחרת חג ההודיה החנויות נפתחות מוקדם מאוד, ומציעות מבצעים מפתים למשוך לקוחות להגיע מוקדם.

אלו ידועים בשם Door Crashers וכשם כן הם – אנשים מוכנים להיצמד לדלתות החנות (ולהמתין שעות ארוכות, לפעמים החל מהערב שלפני) כדי להיות הראשונים להיכנס לחנות.

 היות שזו היא שנתי האחרונה בגולה ובשעה טוב אני עתיד לחזור לארץ בקיץ הקרוב, החלטתי שכאנתרופולוג חובב (וגם אוהב ג’אדג’טים מושבע) אני ייצא השכם בבוקר לבחון את התופעה מקרוב. קבעתי עם חבר להיפגש ב 05:45 בבוקר ולהגיע לסניף בסט ביי הקרוב למקום מגורנו.

מה אספר לכם ? טוב מראה עיניים. להגיע בשעת חושך, בטמפרטורה שיורדת קצת מתחת לאפס, ולראות מגרש חנייה מלא, זה בחלט מחזה מעניין. כשיצאנו מהאוטו והחלנו להתקרב לחנות, החלטתי לצלם סרטון קצר במצלמה שיש לי בטלפון. הנה התוצאה.

עיניכם הרואות – תור ארוך השתרך לו אל מאחורי החנות, ואנחנו למעשה הגענו לעמוד בסופו, ממש ליד חדרי הזבל שמאחורי החנות.

בתור אתה כבר מוצא לך חברים חדשים, הודים סינים, בעיקר בני נוער, אבל גם משפחות (בעל אישה ילדים – ממש כך). כולם מחזיקים ברושורים צבעוניים וחולמים על מה הם ייקנו כשרק יפתחו כבר את הדלתות.

 בני, החבר שאיתו באתי, רצה לקנות טלוויזיה של סמסונג. עד שנכנסנו (10 דקות אחרי פתיחת הדלתות בערך) – לא היה מה לקחת. הכל נערם על עגלות הקונים הראשונים. אני הצלחתי דווקא להשיג קופון שמקנה לי זכות לקנות את מצלמת הווידאו של סוני שרציתי (הרגשתי כל כך בר מזל – אחרי הכל היו רק 7 כאלו במבצע).

 אבל אז גיליתי שיש תור ארוך מאוד לקופות כדי לשלם. מצאתי את עצמי מחכה שעה ורבע בתור לשלם. שוב הכרתי חברים חדשים, השוונו מוצרים, דיברנו על תכניות אחריות, ח ו ו י ה . מאוד מפוקפקת, אבל חוויה.

אני מניח שאם הייתי נשאר בקנדה לא הייתי חוזר על זה לעתים קרובות מידי, אבל זה חלק מהתרבות, וזה היה מעניין ונחמד לראות את זה מקרוב. חזרתי הבייתה ב 08:00 עייף,  עם מיחושים קלים ברגליים ובגב מהעמידה הממושכת, אבל עם מצלמת וידאו חדשה, עכבר אלחוטי וצמד טלפונים אלחוטיים. היה במבצע, מה – לא לקנות ?

 טרייסי צ’פמן

זוכרים אותה ?  אי שם בסוף שנות ה 80 נכנסה לרבים מאיתנו ללב עם שירי המחאה האקוסטיים שלה. מי לא פיזם לא את Talking about a revolution    ? אני חושב שקניתי לי גיטרה אקוסטית כדי לנגן שירים שלה. בכל מקרה – היא כבר בת 44 והוציאה לאחרונה את האלבום ה 8 שלה.  הוא נקרא Our Bright Future ובעיניי הקסם עוד שם. אתם מוזמנים לטעימה. (אהבתי את הגיטרה החדשה שלה….)

פינת הנוסטלגיה

מבין כל האתרים בנבחרים לשנת 2008 אהבתי במיוחד את האתר שהקים לתחייה את אלבום “העולם המופלא”. הנה כמה מילים מתוך האתר עצמו שמתארות היטב את התוכן שלו :

“שנות ה-70 היו השנים המאושרות בחיינו. בין מבצע אנטבה,זכייתה של מכבי בגביע, השלום עם מצריים וזכיית ישראל באורוויזיון , שזור כחוט השני ארוע שהותיר את חותמו בצריבה עמוקה על דור שלם של ילדי ישראל דאז (הורי ישראל דהיום): הוצאתה של סדרת אלבומי “העולם המופלא” על ידי חברת נירם. הצבעים החמים, הגרפיקה המרהיבה, הטקסטים היפהפיים, הותירו אותנו פעורי פה לנוכח המראות והכיתוב שנתגלו בקלפים והפכו את כולנו לילדים סקרנים יותר, ידענים יותר, חוקרים ושואלים לרוב ובעיקר, פתחו צוהר לעולמות מרהיבים עשירים בצבעים דימויים וגרויים,שהציפו אותנו עם כל חושינו ונימי נפשנו. מטרת האתר היא לשמר את ההיסטוריה המופלאה הזאת בשלמותה לטובת הדורות הבאים, להעביר את הערך שגם פעולה מסחרית של איסוף קלפים ,יכולה להעשות עם העברת ערך מוסף חינוכי לילדים וללא הצפה עד קבס בפרסומות, מסרונים ושטחיות. תודה מיוחדת לחברת “נירם” לגרשון כהן המייסד האגדי ,לאמיר ומשפחת כהן המורחבת על שיתוף הפעולה ועל החזון החינוכי שהוביל אותם. האתר מוקדש לילדים שהיינו אז ולילדים שלנו היום- אפשר לעשות זאת אחרת.

קישור לאתר העולם המופלא

 

ושיר אחד לסיום

כתבתי בפתיחה שאני שר לילדים את “ארץ ארץ” , אז זה נראה לי מתאים, ותמיד מרגש לראות שוב את אילנית שרה אותו (בהופעה חיה מול חיילי חיל הים). איך השגנו לנו כזאת זמרת ? ליגה אחרת . וגם אפשר להיזכר בזיקו גרציאני האגדי. בקיצור

” ארץ ארץ ארץ , ארץ אהובה, הן הבטחת שאין זו אגדה…” (מילים ולחן – שייקה פייקוב)

שנה אזרחית נפלאה,

עומר

 

 

היי,

 

** (אני מתנצל מראש על הפונטים המתחלפים, לא הצלחתי להתגבר על כמה תקלות טכניות, אז יהיה לכם מעניין בעיניים…)

 

חזרתי לכתוב, איזה כיף. לא כתבתי בבלוג הזה ככבר למעלה מחודש וחצי. אני לא יכול לתאר לכם כמה פעמים רציתי לשבת ולכתוב. באמת. הרבה פעמים היו לי רעיונות , מחשבות, דברים שרציתי לכתוב עליהם, ופשוט לא הצלחתי להגיע לזה.

 

תקופה קצת מטורפת עוברת עליי (עומס עבודה בעיקר) ולצערי הבלוג (ועוד מיני עיסוקי פנאי) פשוט נשמט מסדר העדיפויות. בכל מקרה אני שמח על ההזדמנות לשוב ולכתוב קצת.

היום יום רביעי, והסיבה שאני בכלל מצליח לכתוב קצת בבלוג שלי היא שהיום אני נוסע מהמשרד ישירות לאולם הקונצרטים, אז מצאתי לי קצת זמן בין סוף היום לתחילת הקונצרט, סגרתי את האי-מייל והנה אני טובע במחשבות.

 

 

בחוץ שלג, 5 מעלות מתחת לאפס. זה לא אמור להפתיע אותנו, כך היה גם בשנה שעברה באותה התקופה, אבל זה כן מפתיע, וזה כן קצת מדכדך. באיזשהו מקום אתה חושב – לא יכול לחכות קצת החורף הזה ? לבוא קצת יותר בשלבים ? לאט יותר ? למה ישר שלג, בוץ, קור מקפיא אף ואזניים (כל השאר מכוסה היטב, אבל לאף ולאזניים הקור חודר יופי אצלי). בכל מקרה נראה שהוא פה, והוא לא הולך לשום מקום (אדון חורף אני מתכוון).

עוד חורף בטורונטו...

 

 

 

 

טורונטו כבר לבושה היטב במיטב מחלצות החג (מולד). איזה כיף. גם לזה אפשר להתרגל מהר מאוד. הכל כל כך יפה וחגיגי. המיתון המתרחש ובא גם לפה לא ניכר בשום מקום בינתיים. מרכזי הקניות הומי אדם באמצע השבוע ומפוצצים עד אפס מקום בסוף השבוע. אנשים קונים כאילו אין מחר (אולי באמת אין ? …)

 

אני מניח שהתפנה לאנשים קצת מזומן אחרי שהם משכו הכל מהבורסה. לא , אני לא הולך ללכלך את הלוג שלי באווירת הנכאים הכללית שהמשבר הכלכלי המיט על העולם. אצלי לא תמצאו כותרות אדומות וגרפים נופלים. אני מעדיף להתרכז באנשים שמחים ועתיד ורוד. עוד יהיה, עוד יהיה.

 

אני מתאמן בחודשים האחרונים בחדר כושר לא רחוק מהמשרד שלי, בדאון טאון טורונטו. כשאני עולה על מסלול הריצה יש לי נוף מעניין לרחוב בלור. בקטע הרחוב שעליו אני צופה מסודרות כמה חנויות אופנה יוקרתיות וזה מאוד מעסיק אותי כשאני רץ. אני נהנה לראות את הטיפוסים (בעיקר נשים) שנכנסים לחנויות הללו, ויוצאים עם שקיות שאת שווי התוכן שלהן אני מעריך במאות דולרים ומעלה…

 

יש עולם שלם שנראה כל כך מנותק מהמציאות שאנחנו מכירים…הרבה פעמים יש להן (לנשים הללו) תיקים קטנים שמתוכן מציץ כלבלב לבוש בסוודר משובח, עם סרט על הראש וחטיפי כבד אווז כנשנוש. בקיצור – חוויה.

 

פעם אחת נכנסתי עם רותם לחנות כזאת של מוצרי יוקרה לכלבלבים. התחושה הכללית שאפפה אותנו היא שזה לא פייר שיש חנויות כאלו. זה פשוט נראה לא הגיוני לייצר מלונה בעלות של 3,000 דולר עם לוגו של גוצ’י – לא פייר בעולם שבו לילדים אין גג או אוכל חם.

 

נו טוב, בכל זאת קצת ביאסתי עם ההגיגים הכלכליים שלי. אני מפסיק פה.

 

הפוגה קומית – דמיטרי מרטין

 

 

הבחור הזה הוא קומיקאי אמריקאי (ממוצא יווני) צעיר ומבטיח שכותב הרבה מאוד חומרים ל Daily Show – תכנית סאטירה יומית מצליחה. הוא מופיע כסטנדאפיסט ואפילו זכה בפרס ראשון בספטיבל הפרינג’ באדינבורו. אני התוועדתי אליו במקרה באמצעות הקליפ המשעשע שהוא יצר לשירו של טראויס Selfish Jean. מאוד אהבתי את השיר ,( שהזכיר לי מאוד את Counting Crows ) וכמובן את הרעיון המקורי  של הקליפ  (פשוט ומבוצע מקסים). תשפטו בעצמכם…

  

 

  

בוא נרקוד עד אור הבוקר

 

הנה עוד סיפור מאלה שאני אוהב לכתוב עליהם בבלוג שלי. יום אחד הגיע לתיבת הדואר שלי קישור לקליפ נחמד של בחור שרוקד בכל מיני מקומות בעולם. הקליפ היה צבעוני , משעשע ומעל הכל שידר אופטימיות קוסמית, מהסוג שאתה מקבל כשאתה צופה באולימפיאדה או כל אירוע עולמי אחר שגורם לך לחשוב שאפשר להסתדר כולם ביחד על הכדור הזה, ושאולי ג’ון לנון צדק כשחלם …

 

בכל מקרה, הקליפ עניין אותי מספיק כדי שאני אאתר את המקור שלו. הבחור, שמו Matt, הוא אמריקאי, בן 32 היום, מקונטיקט, ארה”ב שכל מה שרצה לעשות בחייו היה לתכנת משחקי וידאו ולשחק אותם. יום אחד הוא החליט שהוא עוזב הכל ויוצא לטייל קצת במזרח הרחוק.

 

לאחר מספר חודשים של שיטוט באסיה, חבר שלו הציע לו לצלם אותו כשהוא עומד ברחוב ורוקד ריקוד מצחיק (שהוא כנראה היה נוהג לרקוד מפעם לפעם). אחר כך הוא צילם את אותו ריקוד טפשי במקום אחר אליו הוא הגיע וכו’. כמובן שפה נכנס לתמונה האינטרנט, קרש הקפיצה החביב עליי בסיפורי הסינדרלה הללו.

 

מט העלה את הסרטון לאינטרנט, וזה כמובן זכה לפופולאריות הולכת וגוברת. עד שיום אחד מישהו בחברת המסטיקים סטרייד החליט שזה רעיון שיווקי לא רע. הם הזמינו את מט למשרדי החברה והציעו לו לשחזר את הצילומים שלו, אבל הפעם ב 39 מדינות, ברחבי העולם, במשך שישה חודשים – והכל בתשלום.

 

כמובן שהבחור קפץ על ההזדמנות וצילם במהלך 2006 את הקליפ עבור המעסיקים החדשים שלו. ב 2007 מט חזר לסטרייד עם רעיון נוסף – לרקוד בכל המקומות בעולם ולהציע לאנשים שרוצים להצטרף לצילום (לאחר שקיבל המון תגובות לתיבת הדואר שלו). שוב סטרייד הרימו את הכפפה (לא ידעתי כמה כסף יש בתעשיית המסטיקים) וכך נולד הקליפ האחרון שלו – שבו הוא רוקד עם אנשים שמצטרפים אליו.

 

אני לא אכביר במילים, רק יציין שוב שסיפורים כאלו מקסימים בעיניי.אם מעניין אתכם לראות את מסלול הטיסות של מט, או לקרוא עוד על מסעותיו – אתם מוזמנים להיכנס לאתר שלו שנקרא “איפה לכל הרוחות מט ?” הוא הקים אותו עוד לפני שכל זה התחיל, הוא השתמש בו כדי לתעד את הטיול שלו ולעדכן את חבריו ומשפחתו איפה הוא מסתובב.   

http://www.wherethehellismatt.com

 

וכן, הוא הגיע גם לתל-אביב – תראו בעצמכם את הקליפ (עם קצת יותר מ 12 מיליון צפיות ביו טיוב – יש סיכוי שגם אתם כבר ראיתם אותו…)

 

 

 

השנים הראשונות של שלמה

 

כתבתי בתחילת הבלוג שאני עובד המון לאחרונה. זה אומר שאני יוצא מהבית בחושך, וחוזר בחושך… ובין לבין אני מבלה בערך שעתיים בדרכים ועוד כמה שעות במשרד. מה שתמיד עושה לי טוב בתוך השגרה המעייפת הזו היא כמובן המוזיקה. אני מוקף בה, כמה שאני רק יכול. אני מקשיב למוזיקה באוטו בדרך לתחנת הרכבת, ואז כשאני יוצא מהאוטו אני עובר לנגן ה MP3 וממשיך להקשיב עד למשרד.

 

בין הדיסקים שעשו לי טוב לאחרונה אני רוצה לציין את השנים הראשונות של שלמה ארצי. התחתי להקשיב שוב לגבר הולך לאיבוד המעולה, וגם לתקליטים מוקדמים עוד יותר של שלמה. מה אספר לכם ? עונג צרוף. לא רק שהקול של שלמה היה אז צלול ומבריק, גם המילים לא היו בהכרח שלו (לא שיש לי התנגדות לטסקטים של שלמה ארצי, אבל זה יותר מגוון, ולפעמים קצת יותר איכותי). וכך שירים כמו “את מספרת” “בלילות אני מתגעגע” “את אינך יודעת” ועוד פנינים. איזה כיף להתחיל ככה את היום. חזרתי גם לתקליטים שמעולם לא שמעתי , כמו “החברים מהמסע מים לים” ו”התקליט הראשון” . בהחלט מסע מומלץ. כדי  לחתום את החלק הזה אני משאיר לכם את “מה הן המילים” (מילים של משה בן שאול ולחן של ארצי), ואח”כ ראיון עם שלמה משנת 1978 (קצת לפני “גבר הולך לאיבוד”) שבו הוא מפזם כמה מהלהיטים של אז, וגם מדגים שאף אחד לא ממש נולד עם גיטרה ביד…

 

 

 

אגדה מופלאה  בצרפתית

 

מי שמכיר אותי יודע שאני פרנקופון לא קטן. מה לעשות, ככה יצא – אני מעריץ ואוהב את רוב הדברים שקשורים בצרפת ותרבותה – – מוסיקה, אוכל, יין, הסטוריה, נשיקות – כל דבר בצרפתית נשמע לי טוב יותר. אני משקיע לא מעט שעות ומאמץ בנסיון לדבר את השפה הזאת בצורה כזאת או אחרת, סתם כי בא לי לדבר…

 

אני זוכר שכשהייתי בפריס לפני כמה שנים עברתי ליד תחנת הסעה של ילדים לבית הספר, והם כולם פטפטו להם בצרפתית קולחת, ואני הקשבתי בהערצה ורק חשבתי לעצמי – “כל כך קטנים וכבר יודעים צרפתית כל כך טוב…”

 

משנה נושא – מי שיש לו ילדים יודע שזה נורא חמוד וכיפי שהילדים מגיעים לגיל שבו הם מתחילים לספר סיפורים דמיוניים שהם ממציאים – בין אם הם מחזיקים ספר ביד, או סתם תוך כדי הרהורים.  המעבר הזה מנושא לנושא בלי ממש לחבר את כל החלקים, הדמיון , האסוציאציות – זה מקסים, נכון ?

 

חברו את שתי הפסקאות האחרונות שלי – והנה לכם סיבה מספיק טוב לשלב בבלוג שלי את הקטע הבא. הילדה דוברת הצרפתית הזו מספרת לאמה מעשייה בלתי נגמרת. ומה אין שם ? קרוקודילים , היפופוטמים, מכשפות, אריות, אינסוף לדמיון. אהבתי במיוחד את המימיקה המצוינת של הילדונת הזאת. היא ממש שחקנית קטנה (ודוברת צרפתית, כבר הכרתי ? ). אני מקווה שזה משעשע גם אחרים, בכל מקרה – לשיפוטכם.

אגב – הילדה מזכירה בסיפור שלה עטלפים. כשלמדתי את המילה הצרפתית לעטלף זה מאוד הצחיק אותי. היא מורכת משתי מילים אחרות “עכבר קירח”… 

 

לחצו כאן

 

 אמדורסקי חוזר

 

בין הדיסקים שמתנגנים אצלי לאחרונה – האלבום החדש של אסף אמדורסקי “הרי את” . למביני דבר – הוא כבר לא עם מיכל, ולכן יש לשער שסוף המשפט הוא “מותרת לכל אדם” ולא ממש “מקודשת לי…” אבל זה ממש לא חשוב. עברו הרבה שנים (10 אני חושב) מאז שאדורסקי הוציא תקליט חדש (אם לא סופרים תקליט אוסף אחד ותקליט אחד של גרסאות Cover ממש לא מוצלחות).

 

 אז ההמתנה השתלמה – קיבלנו שוב את אמדורסקי המיוחד במינו, שאי אפשר לפספסף את הכישרון הענק שלו בהלחנה ובעיקר בהפקה מוסיקלית. בכל דבר שהוא נוגע אפשר לזהות את הטביעת אצבע המוסיקלית המעולה שלו.

נגע לליבי במיוחד השיר בראשית, שהזכיר לי את הבלדות המעולות של אמדורסקי (האהובה עלי היא “רוך וקושי”). אין עדיין קליפ ברשת, אבל אתם מוזמנים לעצום עיניים ופשוט להקשיב. או שתסתכלו על עטיפת הדיסק (כמה שהוא דומה לאבא שלו, לא ? )

 

ולסיום – משהו להתחמם איתו 

 אני יודע שהבלוג שלי מלא במוסיקה היום, אבל כמו שכתבתי – היא ממשיכה להעסיק אותי הרבה, בהקשבות , במחשבות, וגם בנגינה (שכמעט ואני לא מספיק בכלל לאחרונה).

 

מה שלשמחתי נשאר קבוע אלו הדקות היקרות מפז בהן אני שר לילדים לפני השינה. המסורת נשמרת וכך יוצא שלפחות 10 דקות בכל ערב אני כן מנגן ושר בעצמי, ולקהל החשוב ביותר.

 

אחד השירים שהוספתי לרפרטואר הלילה שלי לאחרונה הוא that’s what friends are for. כולכם בוודאי זוכרים אותו. חלקנו רקדנו אי אילו סלואים לצליליו אי שם בשנות ה 80 העליזות.

 

השיר נכתב ע”י צמד כותבים בריטי שכתב אותו במקור לרוד סטיוארט כחלק מפסקול הסרט “משמרת לילה”. אבל השיר התפרסם בשנת 1985 בביצוע מחודש של דיאן ווריק, אלטון ג’ון, סטיבי וונדר וגדליס נייט, כשהם ביצעו אותו באירוע צדקה להתרמת כספים למלחמה באיידס. השיר כיכב בראש המצעד הבריטי שבועות רבים ואף זיכה את יוצריו ואת המבצעים בפרס הגראמי באותה שנה כשיר הטוב ביותר.

 

ואני – לי הוא נשאר כזיכרון לשיר עם מלודיה מקסימה, משהו שמאפשר למבצע לאלתר ולהדגים את היכול הקולית שלו. אני זוכר שלימדתי גיטרה והרבה תלמידים שלי ביקשו ללמוד את השיר.  תמיד תהיה לי פינה חמה בלב לשיר הזה. וגיליתי (לא להפתעתי) שמהר מאוד גם הילדים התאהבו בשיר (אני שומע לפעמים את שי מצטרפת אליי בלחש בפזמון. אם הייתי יכול – הייתי מצרף את המפוחית לטכס הערב שלי, זה היה מאוד מתאים בשיר הזה.

אז זהו, אני משאיר אתכם עם השיר המקסים הזה.

 

בברכת חורף נעים, גרפים ירוקים, חגים שמחים והרבה זמן פנאי לעשות את מה שאוהבים.

 

עומר

 

 

 

שלום,  קוראיי הנאמנים.

כמו שהבטחתי בפוסט הקודם, אני לא מפספס בלוג של ספטמבר, במיוחד בגלל העובדה הפשוטה (אך המרגשת) שאני מציין שנה להיווסדו של הבלוג הזה.

ב 25 בספטמבר בשנה שעברה השתתפתי בכנסה הדרכה בסנטה ברברה, ושם, באחת מההרצאות על שימוש בבלוגים כאמצעי להדרכה, התוודעתי לראשונה לעולם הבלוגים, וכחלק מהתרגיל פתחתי לי בלוג משלי באתר המפורסם WordPress. לא ממש חשבתי אז שייצא מזה משהו יותר מתרגיל נחמד בכתיבה ועריכת דפי HTML.

והנה אני שנה אחרי, עם 13 פוסטים, עמוסים במחשבות, רעיונות וסתם שטויות שבחרתי לחלוק עם העולם. אני חייב להודות שהיום הבלוג הוא יותר מסתם תרגיל. הוא הפך לתחביב אהוב עליי. למרות שבדרך כלל הוא גוזל ממני את שעות השינה היקרות שלי, אני מקפיד למצוא את השעתיים בחודש ולכתוב.

למעשה הבלוג מלווה אותי גם כשאני לא כותב, כי לפעמים אני קורא משהו באינטרנט, מאזין לאיזה שיר, רואה איזה אי מייל וחושב – יכול להיות רעיון טוב לכתוב על זה בבלוג שלי ? … זה לא פשוט, אני יכול רק להתחיל להבין איזו מעמסה קשה זו להיות בעל טור שבועי בעיתון ובכל פעם למצוא נושאים מעניינים לכתוב עליהם.

אז מה היה לנו שם ? במשך שנה פורסמו 13 רשימות בבלוג. בסך הכל צפו בבלוג קצת יותר מ 2,000 פעמים. השאירות 24 תגובות (החלק האהוב עליי ביותר). היום שבו הבלוג זכה למספר הצפיות הגבוה ביותר היה 18 נובמבר עם 67 צפיות ב “היום אולי נדחה את בוא הלילה ?  “.

הבלוג המרגש ביותר – איזה יום שמח לי היום כמובן. 24 דצמבר 2007.  פוסטים מהסוג הזה הם בעלי ערך מוסף מיוחד בעיניי, כי בעוד שנים כשאני אקרא את הרשימה הזו אני יוכל להיזכר באושר שהציף אותי באותו יום, זה כמו לצלם תמונה, אבל של ההרגשות שבפנים, ואח”כ להתסכל באלבום בהנאה.

היות שהבלוג שלי מפורסם באתר WordPress הוא זוכה לפופולריות רבה בחיפושים של מילות מפתח בגוגל. הנה כמה  צירופי מילים שהביאו אנשים שחיפשו משהו באינטרנט לבלוג שלי :

“איך לנגן על פסנתר נכון ” , “Toronto” , ” קטע על חודש אלול” , ” נורית הירש” , “תווים בחינם” , “סליחות יהודה עמיחי”  ועוד ועוד…

בזמן האחרון קיבלתי שתי תגובות מאנשים שהחליטו ללמוד לנגן בכוחות עצמם בפסנתר, וכתבו לי שאלות בעקבות הבלוג “פסנתר תווים ווידאו קליפס“. בקיצור – עולם ומלואו.

זהו, אני מסיים את חגיגות השנה של הבלוג שלי.מזל טוב ! שנזכה לשנה הבאה.  עכשיו בחזרה לעניין לשמו אני מתכנס פה– מחשבות ואפשרויות.

בדידותו של המשורר

נהנתי לחלוק איתכם בפוסט הקודם את המילים של רנדי ניומן בשירו על אלהים, והחלטתי להמשיך ולצטט שירים שנגעו לליבי. לאחרונה אני קצת טובע בטקסטים של ליאונרד כהן. ראיתי שוב (תוך כדי ריצה על המסילה בחדר הכושר הביתי למי שתוהה איך מצאתי זמן מכל הדברים שאפשר לעשות לראות את אותו הסרט פעמיים) את הסרט התיעודי “אני הגבר שלך” המספר קצת את סיפורו של האמן המיוחד הזה.

לקראת סוף הסרט יש קטע שבו בונו (הסולן של 2  (U מספר כמה הוא אוהב את השיר The Tower of song. ואחרי כמה שניות מופיע ליאונרד כהן בכבודו ובעצמו לביצוע מחודש של השיר הזה, עם עיבוד חדש וליווי של 2U. אני מקווה שתיהנו כמוני מהשיר, וגם מהמילים המתארות בצורה מופלאה את בדידותו של המשורר….

 

The Tower of Song / Leonard Cohen

Well my friends are gone and my hair is grey
I ache in the places where I used to play
And I’m crazy for love but I’m not coming on
I’m just paying my rent every day
Oh in the tower of song

I said to hank Williams: how lonely does it get?
Hank Williams hasn’t answered yet
But I hear him coughing all night long
A hundred floors above me
In the tower of song

I was born like this, I had no choice
I was born with the gift of a golden voice
And twenty-seven angels from the great beyond
They tied me to this table right here
In the tower of song

So you can stick your little pins in that voodoo doll
I’m very sorry, baby, doesn’t look like me at all
I’m standing by the window where the light is strong
Ah they don’t let a woman kill you
Not in the tower of song

Now you can say that I’ve grown bitter but of this you may be sure
The rich have got their channels in the bedrooms of the poor
And there’s a mighty judgment coming, but I may be wrong
You see, you hear these funny voices
In the tower of song

I see you standing on the other side
I don’t know how the river got so wide
I loved you baby, way back when
And all the bridges are burning that we might have crossed
But I feel so close to everything that we lost
Well never have to lose it again

Now I bid you farewell, I don’t know when I’ll be back
There moving us tomorrow to that tower down the track
But you’ll be hearing from me baby, long after I’m gone
I’ll be speaking to you sweetly
From a window in the tower of song
Yeah my friends are gone and my hair is grey
I ache in the places where I used to play
And I’m crazy for love but I’m not coming on
I’m just paying my rent every day
Oh in the tower of song

 

עכשיו צפו בקליפ. למי שאין סבלנות לברבורים בהתחלה – מומלץ לעבוד לדקה השנייה של הסרטון, שם מתחיל השיר עצמו..

 

 

איך עוד שנה מתחילה לה…

החודש התחילה בשעה טובה שנת הלימודים ובשבילנו זה היה מיוחד ומרגש, כי ליווינו את שי לכיתה א’. (או “כיתה 1 ” כמו שהיא אומרת כשהיא מתרגמת מאנגלית…). בשביל שי זה היה יום מיוחד, אם כי אני חושב שהיא התרגשה יותר מהעובדה שיותר היא לא תלך לגן, מעצם העובדה שהיא אכן הולכת לכיתה א’.

המעבר בשביל שי לא היה חד, כי בשנתיים האחרונות היא כבר הלכה לבית הספר הזה (לכיתת גן), מחצית מהשבוע. בכל מקרה – בשביל רותם ובשבילי – זה היה “שלום כיתה א’” עם כל ההתרגשות המתבקשת. שנינו נזכרנו איך הורינו ליוו אותנו לכיתה א’. איפה זה היה, איך נראתה הכיתה, איפה תלינו את הילקוט ואת תיק האוכל וכו’.

    

 

מן הסתם עוד אירוע מכונן בהוויה הכל כך מיוחדת הזאת של “ילדותי השנייה” . אני חושב שזה אחד החלקים המתגמלים ביותר בלהיות הורה  - הזכות הזו לחוות שוב את הילדות שלך דרך אירועים כאלו או אחרים בחיים של ילדיך. אני בכל מקרה מאוד נהנה מזה. אני נהנה לקחת את שי למסיבת יום הולדת, ומתרגש כשהיא מקבלת שקית עם הפתעות שמשמחות אותה במיוחד. אני מתרגש בשבילה כשהיא רואה סרט שמצחיק אותה במיוחד, או כשהיא מצליחה לרכב בפעם הראשונה על אופניים בלי גלגלי עזר. כל האירועים האלו כאילו עוברים לידי, אבל בעצם גורמים לאושר גדול, ולא רק בגלל שאני אוהב את שי (ויואב ואיתי)  - אלא (אני חושב) משום שבאיזה אופן מוזר , אני חווה אותם בעצמי., כאילו הייתי אני הילד שבתוכם.

גם יואב עבר שלב (אה – חרוז). והוא הולך בגאווה לגן JK – יענו – טרום חובה. ורק איתי עדיין בכיתת התינוקות של אמא רותם. לא ממהר לשום מקום… חמוד.

כמו שכבר ניחשתם בוודאי מהכותרת של הפוסט, ושל הפסקה הזו – השיר שמתנגן לי בטבעיות ובאושר גדול בראש בעודי כותב את השורות הוא “כל עוד” הנפלא של עלי מוהר ויוני רכטר. (כן, ממש מתוך אותו אלבום שנושא את השם שבחרתי לבלוג שלי). לא מעט פעמים כשהקשבתי לשיר הזה התרגשתי עד דמעות, ואתם יודעים מה ? זה עוד היה לפני שהייתי אבא בעצמי. אני לא ממש יודע להסביר איך – אבל לשיר הזה יש איזה כוח מאגי עליי.

מחשבות ואפשרויות

  

 

 

 

עלי מוהר הוא אמן התיאור הרומנטי בעיניי, והסצינה של אבא שמלווה את בנו לכיתה א’, נוגעת ללב שוב ושוב. תוסיפו לזה את הלחן המופלא של יוני רכטר – והנה המתכון לשיא הרגש. אני מתעקש לכתוב את המילים ורק אחר כך לתת לכם לצפות בביצוע המקורי  - יוני רכטר ואבנר קנר המצויין). שתהיה שנת לימודים מוצלחת לכולם..

כל עוד  / עלי מוהר

ילד הולך ברחוב
בבוקר בהיר של תשרי
אל בית הספר שוב יוצאים הילדים
גבר הולך אחריו
משגיח, רואה – לא – נראה
ורק אחר כך הוא עומד שם ורואה

איך עוד שנה פה נפתחת
כמו כל שנה, בסתיו,
איך בן הולך לו לבד
ואב בעקבותיו

גבר רואה בחשאי
איך בנו נכנס לכיתה
גבר עומד כמו ילד שנשאר בחוץ
וכבר שרים שם בפנים
שיר של שנה חדשה
הו איך הכל מתחיל פה שוב מהתחלה -

שוב הם שרים על הגשם
שוב הם שרים על סתיו
ועל הלוח עולות שוב אותיות הכתב

(א.ב.ג.ד.ה.ו.ז.ח.ט.י.כ.ל.מ.נ.ס.ע.פ.צ.ק.ר.ש.ת.)

גבר באמצע הבוקר
גבר בלב חייו
על יד גדר של בית ספר לבדו ניצב
והוא זוכר שאביו
פעם הלך אחריו
הוא מנסה לשמוע את קול צעדיו

אך הילדים עוד שרים
שיר על יורה וחצב,
וגם שפתיו של גבר לוחשות עכשיו:
גם אם אלך בגיא צלמוות
הן לא אירא,
גם אם אפול פתאום
יאמר לבי שירה

כל עוד עולה הבוקר
כל עוד נכתב הלוח
כל עוד הולך לו בן
ואב בעקבותיו
כל עוד שרים הילדים
על שנה חדשה
כל עוד מתחיל פה שוב מהתחלה

כל עוד הים מתעורר
כל עוד הרוח עולה
כל עוד על שחור הלוח
תתנוסס מילה

 

 

 

 

 

 

 

מה הקטע שלכם עם מכשירי כתיבה ?

אז התחילה שנת לימודים. כמו כולם – גם אנחנו יצאנו לחנות מצויידים ברשימה קצרה של מכשירי כתיבה שהילדה צריכה לכיתה א’. דווקא יצאנו בזול. כמה חבילות צבעים, טושים, כמה מחברות ודבק. קלמר וילקוט כבר יש – סיימנו. אני יודע שזה עוד יילך וייעשה מסובך יותר. בינתיים אנחנו בסדר.

 

בכל מקרה – לא על זה רציתי לדבר. במהלך החודש האחרון כל החנויות הגדולות היו בסימן Back to School ומילאו את המדפים במיטב מכשירי הכתיבה, המחברות, הקלסרים וכו’.

יצא לי להיכנס לאחת החנויות הגדולות של אופיס דיפו – וקיבלתי סחרחורת קלה מהריח המשכר של הנייר הטרי, הדפוס הצבעוני – אני לא יודע מה זה בדיוק אבל פתאום הבנתי שיש פה משהו מעבר לכיתה א. אנשים (מבוגרים) מאוד מאוד אוהבים מכשירי כתיבה על סוגיהם השונים.

אני מכיר את זה מקרוב מאוד למעשה. אני יודע שאת רותם שלי אני תמיד יכול לשמח אם אקנה לה איזה פנקס צבעוני יפה, או עט חדש. רותם יכולה להסתובב שעות בחנות למכשירי כתיבה (כמו שאני מסתובב בחנות לגאדג’טים).

היות שאני מחשיב עצמי בלוגר רציני וחוקר, החלטתי לבדוק ברשת אם מדובר בתופעה מוכרת. הקלדתי את צמד המילים שנראה לי המתאים לתיאור התופעה  - Stationary Fetish – וקיבלתי קצת יותר מ 300 אלף תוצאות. אכן, מדובר בסטייה מקובלת למדי. אנשים מאוד מאוד אוהבים כלי כתיבה ואספקה משרדית שוטפת.

הנה ציטוט מתוך אחד הפורומים שמצאתי בנושא ( לא נגעתי) :

I stopped at OfficeMax today to have new business cards printed and found myself drawn magnetically towards the pen section. I cannot resist trying new pens!

I bought a two-pack of Pentel EnerGel 0.7mm ballpoint retractable gel pens with purple ink. Oooooo, they write so smoothly… with such violet-purpleness… ahhhhh…

 

 

 

 

 

והנה עוד אחת :  

 

StellaCommute says: February 22nd, 2007 6:50am

Thanks for the shout out, WWD! I knew there were more pen, paper, and office supply fetishists in the world. I think the Levenger catalog should come in a plain brown wrapper, my interest in pens and lovely papers is that prurient.

After reading these comments, I think I need to go pen shopping…NOW!

 

  

אז אם גם אתם נכנסים לאופיס דיפו (או השמרנים שמבינכם – לקרביץ)  ומאבדים את הצפון – תדעו שאתם לא לבד. זה צבעוני, זה ריחני, וזה ממכר.

כולו מכשירי כתיבה. מי היה מאמין ? ….

(אגב – נראה לי שמדובר בעוד התמכרות של העת המודרנית. אין לי ספק שבימים שבהם המחברות היו חומות של דפתר והעטים היו מפלסטיק כחול מבאס – כמו בדואר – התופעה הייתה כנראה פחות רווחת)

לפני שאני חותם את החלק הזה – אחת המתוצאות שקיבלתי בחיפוש בגוגל הייתה של מודעה באתר שידוכים של מישהי שמחפשת גבר עם משיכה למכשירי כתיבה. נו שויין….מראה כבר לא חשוב לה – העיקר שיאהב לקנות איתה עפרונות מכניים ביום גשום…

עד כאן, חברים,  בלוג השנה שלי.

מקווה להצליח להתמיד, ולחגוג מעל דפי הרשת גם שנתיים, ואולי עוד .

שתהיה שנה טובה ומאושרת לכולם,

 

עומר

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

היי,

אני מקווה שאני מסיים את הפוסט הזה היום-מחר ואז מצליח להעלות שני פוסטים בחודש אוגוסט (כפיצוי על זה שפספסתי לגמרי את יולי).

למעשה בחודש הבא אני אחגוג שנה לבלוג שלי, וזה די נחמד, אבל אני אשאיר את ההרהורים על זה לחודש הבא.

איכשהו יצא שיש לי כמה דברים נחמדים לחלוק איתכם, אז חשבתי שזה יהיה נחמד אם אני אשב לכתוב קצת.

הבלוג שלי נקרא מחשבות ואפשרויות (כשם התקליט המצוין של יוני רכטר ועלי מוהר) כי חשבתי שזה בדיוק מה שאני מנסה לעשות. לחלוק איתכם את המחשבות שלי, אהבות שלי, המלצות שלי, הרהורים וכו’. וכזה גם הפוסט היום. 

השיר של אלהים 

אני אתחיל מהכבד דווקא. יצא לי לחשוב לא מעט על אלהים, יהדות, דתות וכו’ מאז הבלוג האחרון. הסיבה העיקרית הייתה יונתן רזאל שעליו כבר כתבתי. הקשבתי לא מעט לדיסק שלו והרהרתי כמה הוא באמת אוהב את אלהיו, כמה הוא מודה לו מכל הלב על המוסיקה שהוא מצליח להפיק וכו’. הרהרתי גם לא מעט בתגובות שקיבלתי שחלקן היו בנושא (למה כל הזמרים מוציאים פתאום דיסקים של חזרה למקורות, שירה דתית וכו’ ? מה קרה דווקא עכשיו ? ).

והימים ימי סוף הקיץ , חודש אלול מתחיל ממש בשבוע הבא, סליחות בפתח, וכו’. ואני מוצא את עצמי מהרהר בכל זה ומגיע למסקנות חילוניות מתמיד.

אני עדיין לא מצליח לגמרי להבין את הכמיהה הזו לדת. אני מבין לגמרי את הצורך שהיא ממלאת להרבה אנשים, אבל לא מצליח באמת להתחבר לקונספט של העברת האחריות ליישות אלהית אחרת. אם מצליח לי הדיסק – תודה לבורא עולם. אם נפל עליי אסון (שלא נדע) הוא היושב במרומים החליט שכך יהיה.

באמת קשה לי להחליט שזה כל כך פשוט. ובעודי מהרהר בדת באשר היא דת, עבר לי בראש השיר של רנדי ניומן “שירו של אלהים”. ניומן, כותב שהיה בין הראשונים לצרף את מילות השירים שלו לתקליטים, והייתה לו סיבה טובה לעשות את זה. יש לו כמה שירים מבריקים לדעתי (בטקסטים עוד יותר מאשר בלחן). ניומן הוא כמובן יהודי ממוצא אמריקאי. עטור פרסים, אוסקרים וכו’ – לא צריך להכביר במילים עליו. הוא כועס על אלהים, וכותב שיר חילוני שכזה וקורא לו God’s Song. הוא קורא לכל המאמינים בכל הדתות באשר הן שם לפקוח את העיניים ולשאול את עצמם כמה שאלות נוקבות (יהודה עמיחי עושה את זה מצויין בעברית).

בחרתי לתת לכם את המילים של השיר, ואח”כ לצפות בקליפ (לא המקורי) שמתאים לשיר. לשיפוטכם.

  

 

 

 

 

God’s Song / Randy Newman (1972)

Cain slew Abel Seth knew not why
For if the children of Israel were to multiply
Why must any of the children die?
So he asked the Lord
And the Lord said:

“Man means nothing he means less to me
than the lowliest cactus flower
or the humblest yucca tree
he chases round this desert
cause he thinks that’s where I’ll be
that’s why I love mankind

I recoil in horror from the foulness of thee
from the squalor and the filth and the misery
How we laugh up here in heaven at the prayers you offer me
That’s why I love mankind”

The Christians and the Jews were having a jamboree
The Buddhists and the Hindus joined on satellite TV
They picked their four greatest priests
And they began to speak
They said “Lord the plague is on the world
Lord no man is free
The temples that we built to you
Have tumbled into the sea
Lord, if you won’t take care of us
Won’t you please please let us be?”

And the Lord said
And the Lord said

“I burn down your cities–how blind you must be
I take from you your children and you say how blessed are we
You must all be crazy to put your faith in me
That’s why I love mankind
You really need me
That’s why I love mankind”

 והנה הקליפ :

 

 

 

   

 

מתל שבע להאנובר – דרך Youtube

הסיפור הזה הוא דוגמא קיצונית לכוח הבלתי נגמר שיש לרשת הזו, האינטרנט. כתבתי על זה בעבר לא מעט, והראתי לכם דוגמאות, אבל הסיפור הזה הוא על גבול הדמיוני.

תאמר אבו טהה הוא ילד בדואי בן 16 שנהנה , כמו רבים מחבריו לשחק כדורגל. נכון, יש לו נתונים  פיזיים שונים, כבר בגילו הצעיר הוא מתנשא לגובה של 1.9 מטרים אבל מעבר לכך, הוא עוד שחקן כדורגל בפריפריה.

הוא משחק בקבוצת הנערים של בית”ר באר שבע. מי שמע ? מי ראה ?  אלמוני לכל הדיעות.

בקיצור, צלמים שצילמו את אבו טהה במהלך משחקיו ערכו את המהלכים שלו לקליפ, והעלו את הסרטון ליו-טיוב. כמו רבים אחרים שפשוט רוצים לחלוק את הכישרון שלהם עם חברים ועושים זאת באמצעות יו-טיוב.  ב מ ק ר ה –  סוכנים של קבוצת הכדורגל “האנובר” בגרמניה ראו את הקליפ, זיהו את הכישרון של תאמר, וביקשו לקנות את כרטיס השחקן שלו (אפילו בלי מבחנים). הוא עתיד לצאת בסוף החודש הקרוב לתחילת אימונים בקבוצתו החדשה באירופה. ממש כך, מתל שבע להאנובר בזכות קליפ אחד קצר וממצה ברשת.  אין הרבה מה להוסיף, אלא פשוט להתפעל ולחכות לאטרקציה הבאה שתבוא ממדיה הזו. למי שמסוקרן – הנה הקליפ של תאמר, והקישור לכתבה שצדה את עיני ב YNET.

 

 

  

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3578240,00.html

 

מה זה – א י נ ט ר נ ט   ? !

אני כותב לא מעט על האינטרנט, על המהפיכה שהוא חולל בחיים של כולנו, בעולם, בחברה וכו’. סיפרתי לכם גם שאני חובב נוסטלגיה מושבע. הנה השניים מתחברים. לא מזמן נתקלתי בקליפ הבא.

השנה 1994. תוכנית הטלוויזיה: זומביט. הגיבורים הינם אמן צעיר בשם אבי ומראיין צעיר לא פחות בשם אייל קיציס (מכירים ?)

קיציס שומע כאן לראשונה על רשת המחשבים הזאת שנקראת אינטרנט. הוא לא ממש נופל מהכסא ונדמה שהוא אוזר הרבה סבלנות כדי להמשיך בראיון. הנה כמה קטעים: 

אבי: יש מספר כתובות, למשל הלובר מחובר..לרשת. קיציס: אה.. יפה. אבי: אחרי שנכנסים לפי מפתחות של התעניינות, לדוגמה אמנות וכו’, מקבלים איזה שהוא מסך_”. איל: איך מתחברים בכלל לאינטרנט הזה? אבי: צריך שיהיה התחברות פיזית למחשב ותוכנה מוזאיק…”.

פשוט להסכל ולא להאמין, אני ממש נזכר איך אני ראיתי את הפלא הזה קורה בפעם הראשונה אצל יואב, חבר ילדות, ואיך חיכינו 40 שניות שהדף ייטען עם כמה תמונות (אני חושב שזה היה האתר של וואלה). מי היה מאמין לאיזה כוח מרכזי בחיים שלנו יהפוך האינטרנט ?  בכל מקרה –

תראו את הסרטון הזה פעם, פעמיים ושלוש, זה שווה.

 

** בביקור האחרון שלי בארץ נסעתי בפתח תקווה עם סבא וסבתא שלי (הבאתי אותם הבייתה). בדרך עברנו שורה ארוכה של מכוניות, וסבא סיפר לי שכשהוא פתח את המוסך שלו בפתח תקווה, היו בעיר 4 פרייבטים. זה הכל, 4 מכוניות פרטיות בכל פתח תקווה. אולי יום אחד הסיפורים שלנו על המחשבים והתקשורת שהיו בעולם כשנולדנו יישמעו דומים לנכדים שלנו ? …

 

 

תרשו לי להציג – איימי ווקר

והנה עוד שחקנית מוכשרת שמעולם לא הייתי זוכה להכיר לולא שיטוטיי בנבכי יו טיוב . איימי ווקר היא שחקנית, זמרת , רקדנית  ממוצא אמריקאי. ממרום 25 שנותיה היא הספיקה להשתתף כבר במחזות זמר, הצגות, סרטים – אבל אף אחד מהם לא ברמה עולמית. לתהילתה היא הגיעה דווקא לאחר שהעלתה לרשת סרטון קצר בשם 21 מבטאים” שבו היא מדגימה… 21 מבטאים שהיא מסוגלת לחקות. אני אהבתי מאוד את הסרטון הזה, וכנראה שגם עוד כמה אנשים (למעלה מ 700 אלף צפיות עד היום). 

 

 
 

 

  אני יודע שכדי להיות חקיין טוב, אתה צריך להיות בעל אוזן מוזיקלית טובה, ולכן לא הופתעתי כשראיתי את אחד  הסרטונים החדשים של איימי – מתכוננת לדייט. אני חושב שהיא מדגימה פה כישרון משחק, אלתור ובעיקר מוזיקליות מדהימה. תקשיבו היטב לפסקול שמתנגן ברקע ודיוק שבו היא מזמזמת את הצלילים (בעודה מתכוננת לדייט שלה…)  אחד לאחד. קטע יפה ומיוחד בעיני.  

 

 

 

לסיום – ליל חנייה

פסטיבל הזמר תשל”ג, כשנה לפני שהצטרפתי לעולם בכלל, על הבמה שלישית זמרים צעירים – חנן יובל, ירדנה ארזי ואפרים שמיר. השיר – ליל חנייה. מילים של נתן אלתרמן והלחן של יאיר רונזבלום (בעיניי אחד השירים היפים ביותר שלו). אני מעריץ את רוזנבלום על האומץ לגשת לטקסט כל כך ארוך ומורכב כמו ליל חנייה והתוצאה מקסימה ומסתבר שגם עומדת במבחן הזמן. מוזר קצת לראות איך אלתרמן מקבל את המלחמה כדבר הכרחי, כמעט אסטתי. השיר היה בן 8 בתים ולא כולם הולחנו. מי שמעוניין לקרוא את כולו יוכל למצוא אותו בספרו של אלתרמן עיר היונה (1957) .

אגב – בפסטיבל ההוא זכה השיר “את ואני נולדנו בתש”ח ” שהיה ללהיט חולף, ואילו ליל חנייה הפך שומר על מקומו בפלייליסט שנים רבות מאז.

בכל מקרה – שיהיה לילה טוב, ושבוע נעים לכולם.

 

 

 

 

 

 

עומר

 

 

 

 

 

 

 

 

היי, זה אני. אני עוד פה. אני מנסה מאוד להתמיד בכתיבת הבלוג, אפילו שלפעמים זה ממש נראה לי כמו משימה נוספת בסדר היום העמוס ממילא שלי. אני מניח שזה בגלל ההנאה והסיפוק שיש לי לקרוא אותו אחר כך, להיזכר בדברים שכתבתי, וכמובן לראות ולשמוע תגובות שלכם, מאזיניי הוירטואלים – הקוראים את הבלוג.

אגב – אני יודע שאתם קוראים, ולא מאזינים, אבל בכל זאת אני מרגיש כאילו כשאני כותב – מישהו מקשיב לי. בעניין הזה אני חייב ציטוט מצחיק שיצא לי לקרוא השבוע. דני רובס התראיין לאיזה כתבה (נדמה לי שלעיתון בלייזר או משהו) ודני רובס מלבד היותו זמר ויוצר מוכשר ואהוב על החתום מטה, הוא גם איש די מצחיק (עוד מימיו כחבר פעיל בתכנית המיתולוגית “מה יש בגלי צה”ל). בכל מקרה בראיון איתו הוא סיפר שאחרי שהשיר “איך הוא שר” יצא לרדיו, הוא שמע את אביהו מדינה מדבר בתכנית “ציפורי לילה ” בגלי צה”ל ומשבח את  השיר. אביהו אמר : “תראו איזה שירים יפים אשכנזים כותבים על זוהר ארגוב” . אז דני רובס אומר בתגובה – “הרבה דברים לא נכונים במשפט הזה של אביהו מדינה. קודם כל אני לא אשכנזי, חוצמזה השיר לא נכתב על זהר ארגוב, ולבסוף  - השיר שודר ברדיו אז אי אפשר לראות אותו, אלא רק להאזין לו….” הצחיק אותי.

היום יום שישי, השעה קצת אחרי 6 בערב שעון טורונטו, ואני במטוס בדרך הבייתה (חוזר מסיינט לואיס). אני לא מתכוון להתבכיין מעל דפי הבלוג שלי על כמה זה מעצבן לטוס ברחבי ארה”ב בימים אלו – אבל תדעו שזו לא חוויה נעימה. בגלל מחירי הדלק חברות התעופה מפטרות עובדים והתוצאה המיידית היא שירות עוד יותר גרוע ממה שכבר היה, שזה ממש בעייתי. נעזוב את זה.

 

 

 

 

 

האבולוציה של הקפה

לקפה יש מקום מאוד משמעותי בתפריט שלי. אני אוהב אותו בכל כך הרבה צורות וטעמים. קפה נמס, קפה שחור (עם הל, בלי הל, עם חוויאג’, אפילו עם עלה גרניום בפנים – מומלץ לנסות !), קפה אספרסו, הפוך, לאטה , וכו’. כולנו (הישראלים) התרגלנו לשתות קפה, ובאיכות גבוהה. המכנה המשותף לרוב הישראלים הוא כשמגיעים לאמריקה הגדולה אנחנו פשוט לא מצליחים לשתות את הקפה החלוט שלה. התגובה הממוצעת היא החמצת פנים – “מה זה ? זה לא קפה…”

כך גם אני. שלשום נחתתי בסיינט לואיס בשעת לילה מאוחרת. כשיצאתי מחברת השכרת הרכבים, מייד עצרתי בתחנת דלק, נכנסתי לחנות הקטנה, וקניתי קפה כזה. אמריקאי לחלוטין, כזה שיוצא מתרמוס שעמד שם כבר כמה שעות טובות. הוספתי את הסוכרזית שלי, ולא מעט חלב/שמנת ויצאתי לדרך. בעוד אני נוהג לי בחשיכה של מיזורי, מקשיב למוסיקה ולוגם את הקפה פתאום הבנתי כמה התרגלתי לשתות את המיץ המוזר הזה. אני ממש מחשיב את זה קפה. הפואנטה של כל התיאור הזה שלי היא שמתרגלים. איכשהו , אחרי שנתיים וחצי , פיתחתי עמידות לקפה החלוט והדלוח הזה, עד כדי כך שאני מחשיב אותו כפיתרון לתשוקה כזו או אחרת לקפאין.

עושה לכם חשק לקפה ?

 

 

 

חווה אלברשטיין שרה  :  ” הרגל הופך לטבע, וטבע קשה לשנות. אבל בדרך קבע – יש לנסות”  אז הנה לכם – תורת האבולוציה של דארווין בזעיר אנפין. אני שותה קפה אמריקאי.

עומר ! , אני חושב לעצמי ונלחץ פתאום, מכאן הדרך להזמין קפה פילטר עם עוגת היער השחור בקפולסקי היא כבר קצרה מאוד….

כשנחזור לארץ אני אגמל מזה. אני בטוח.

  

** דרך אגב – למי מבינכם שחושב עכשיו – יש סטארבקס באמריקה – לא ? אז תדעו שזה לא ממש פיתרון. רוב הקפה שלהם הוא פשוט חלב. הם לא ממש יודעים להכין קפה טעים, והם גם גובים מחירים של דירות קטנות עבור הקפה שלהם. לא ממש בכיתי כשקראתי לפני שבועיים שהם נאלצו לסגור 700 סניפים בארה”ב.

  

יונתן שר לאלהיו

סיגלתי לעצמי מסורת נחמדה, בכל ביקור בארץ, אני עוצר בחנות דיסקים, שואל את המוכר מה חדש במוסיקה הישראלית, ואוסף לעצמי כמה דיסקים לאוסף. אפילו מצאתי את המקום המושלם לעשות את זה – חנות המוסיקה “התו השמיני” בשדה התעופה. המבחר גדול, המוכרים נחמדים ומייעצים, והמחירים בהחלט יותר זולים מבחנויות צליל באשר הן שם. בכל מקרה, בביקור האחרון שלי (שהיה מוקדש רובו ככולו עבודה לצערי, אז אם לא ראיתם אותי או שמעתם ממני – תדעו שזה מקוצר זמן – עמכם הסליחה) שוב עצרתי בתו השמיני. איזה שפע של אמנים חדשים מוציאים תקליטי בכורה. ממש מרשים ומבלבל כאחד. אספתי את ארז לב-ארי, התרשמתי עלמה זהר, יעל נעים מדהימה, את זה כבר ידעתי קודם, ועוד ועוד. הדיסק שאהבתי יותר מכולם הוא דווקא של יונתן רזאל. רזאל בחור דתי נולד בניו יורק, עלה ארצה עם משפחתו וחזרו כולם בתשובה. שירת בצה”ל כמעבד מוסיקלי של להקה צבאית. קיבל חינוך מוסיקלי קלאסי (למד ניצוח אצל מנדי רודן) ואף שימש כמנצח של הסמפונט של רעננה תקופה. באיזו שהוא שלב הוא זנח את המוסיקה, עבר להתגורר בסוסיא והפך להיות רועה צאן. אחרי כל זה, הוא פגש את אביתר בנאי וממש לאחרונה הוא סוף סוף הוציא דיסק עם מוזיקה עכשווית, עם תכנים יהודיים.

יונתן רזאל

 

 

 

 תצטרף למועדון מה שנקרא. איזה טרנד. כולם רוצים לשיר לאלהים בימים אלו – שלמה גרוניך הוציא דיסק” חזרה למקורות” , מאיר בנאי הוציא תקליט תפילות, עובדיה חממה פתח את הטרנד הזה, בקיצור – כולם מתחזקים ומחזקים את עם ישראל בשירי תפילה. אני אישית לא מתחבר לכל הטרנד הזה, אבל איכשהו שמתי לב שעל ההפקה המוסיקלית של הדיסק הזה חתום אביתר בנאי (מתחזק מתמיד בפני עצמו). אני חושב שהאהבה שלי וההערכה שלי לפועלו של אביתר הובילו אותי למוכר לבקש ממנו להקשיב קצת לדיסק הזה. האזנתי לטעימה קצרה, וקניתי. עכשיו, אחרי ששמעתי את הדיסק לא מעט פעמים – אני רוצה להמליץ לכם בחום להקשיב לו. הבחור הזה מוכשר מאוד, והמוסיקה שלו שובת לב. ניחוחות אביתר בנאי עולים מרוב השירים (אפילו שהוא לא הלחין אותם) שזה דבר מדהים בפני עצמו (מזכיר לי קצת את איך שכל מה שאסף אמדורסקי נוגע בו מקבל את האיכות והטעם של אמדורסקי). זה מקסים, זה מרגש, זה מרגיע. זה נכון שלא כל המילים בדיסק מדברות אליי, אבל זה ממש לא פוגם בהנאה ממנו. בחרתי להשמיע לכם את השיר שפותח את הדיסק “לך תפילתי”. מעניין שגם המילים של השיר הן קצת חדשניות במובן של שיר תפילה. אהבתי את הרעיון שאלהים מבקש מהאדם לבוא לעולם “אני צריך אותך בעולם…” בקיצור – כתבי די הרבה ועכשיו תקשיבו ותשפטו בעצמכם. יונתן שר לאלהיו ואנחנו נהנים.

 

שונרא, כלבא ועכברא

כן, אני כותב כותרות בארמית, לא ידעתם ? זו שפה מאוד שימושית, ארמית. בעיקר בליל הסדר ובחתונות. מומלץ.

ובכל זאת – למה התכוונתי ? חשבתי על הקטע הבא ונזכרתי בשני דברים – חזון אחרית הימים (וגר זאב עם כבש) ואחר כך חשבתי על חד גדיא.

ובמה מדובר בעצם ?

הבחור בכתבה הוא הומלס בשם גרגורי פייק שגר בסנטה ברברה, קליפורניה. איזה מקום מדהים הוא בחר לעצמו. אם כבר להיות הומלס, לפחות שהרחובות יהיו נקיים, שמזג האויר יהיה נעים כל השנה (אני ממש לא מבין למשל איך ההומלסים בטורונטו שורדים את החורף האכזרי פה), ושהתושבים יהיו אנשים עמו סטיב ג’ובס וחבריו (הסיכוי לקבל תרומה נדיבה גדל אני מניח).

אז ככה, הבחור הזה גר ברחוב עם 3 חיות המחמד שהוא מטפח, ומקבץ נדבות. החיות נראות טוב (נטופלות ומטופחות). הוא טרח והכין מתקן מיוחד על גב הכלב, כדי שהחתולה תוכל לשבת עליו בנוחות ולא תצטרך לצעוד הרבה (כנראה שהוא והכלב עוברים מרחקים לא קטנים במסעותיהם לקבץ נדבות). באיזה שהוא שלב הצטרף לסיפור גם העכבר, ומכיוון שאף חיה לא גילתה עניין לאכול את האחרת הם חיים כולם בשלום ובנחת. עד מהרה הם הפכו למיני אטרקציה, והעוברים ושובים ממהרים לצלם ולהצטלם עם סמל השלום המעניין הזה.  ראש העיר של סנטה ברברה צילם אותם לקליפ ושלח אותו ככרטיס ברכה לכריסמס (כך קראתי באיזה מקום). אז מה אתם אומרים ? אפשר גם אחרת  ? אותי זה הרשים….

 

 

 

 

 

למה אני אף פעם לא אהיה איש מכירות אמריקאי

היום הייתי בפגישת עסקים בחברת AT&T בסיינט לואיס. נפגשתי עם סגן נשיא בכיר למכירות בחברת דפי הזהב שלהם. ללא ספק פגישה מכובדת, וכיאה למעמד התלבשתי במיטב מחלצותיי. מכנסיים, חולצה לבנה צחורה ועניבה. מרחתי קצת ג’ל על הקוצים ויצאתי. בדרך, כשהמתנתי לפגישה בלשכה המכובדת, והבטתי בעוברים ושבים, הבנתי פתאום שמשהו חסר לי. משהו שהוא כמעט הכרחי כדי להיראות כמו איש מכירות מקצועי באמריקה, ואין לי אותו, וככל הנראה גם לא יהיה לי. אתם יודעים מה זה ?

שביל בצד

 כן, אין לי בלורית מפוארת, וכנראה שכבר לא אגדל כזו. אבל תרשו לי לומר לכם בביטחון מלא – אין איש מכירות אמריקאי שלא מסתובב עם איזה מסרק קטן בתיק כדי לסדר את הבלורית שלו, במקרה הטוב. במקרה העוד יותר דוחה (ויסלחו לי חבריי האמריקאים שמן הסתם לא קוראים שורות אלו)  – הבלורית הזו משוחה במשחה מבריקה מסוג כלשהו (ברלנטין ? ). אין פלא שלפעמים בפגישות עם אמריקאים הם שואלים אותי למה שיערי קצוץ כל כך, והאם אני עדיין משרת בצבא וכו’. תספורת קוצים קצוצה כמו שלי מתפרשת כתקלה מסוג לא ברור – ככל הנראה אני חייל או חולה. ואני , כשאני מסתכל עליהם מהצד, אני מרגיש שנשאבתי לסרט של שנות השישים. חולצות מגוהצות למשעי, מכנסיים מחויטים, נעליים מבריקות ברמות שאפשר לראות את עצמך בהן, ובמקרים לא נדירים – גם שלייקס צבעוניים על קליפים נוצצים. כן, כן. לא מאמינים לי ? תבדקו בעצמכם. ואני מסתובב בינהם עם הקוצים האפורים שלי… מזל שאני מחפה על זה בהרבה קסם אישי, אחרת בחיים אני לא יעמוד ביעדים שלי…

איש נחמד עם שביל בצד

 

 

 

 

 

 

 

 

לסיום – לא טוב היות האדם לבדו 

לא צריך להוסיף הרבה. למה ? כי זה מתי כספי. בערוץ 1 התעקשו לצלם אותו טבעי, ברפת. התוצאה מצחיקה מאוד, בגלל שרק מתי כספי יכול להמשיך במשימה בכזו רצינות. הוא לא עוזב את הפסנתר, ולא מרפה מהמנגינה – עד הסוף.

להעריץ ולצחוק.

 

 

עד הפעם הבא…

עומר